הכותרות

"פסימיות בישראל לקראת שיחות ארה"ב-איראן" היא הכותרת הראשית של "מעריב", המהדהדת את הכותרת הראשית של העיתון האח בשפה האנגלית, ה"ג'רוסלם פוסט": "ישראל חוששת כי טראמפ יחתום על עסקה לא מוצלחת עם איראן".

איראן, הסחת הדעת הנצחית של נתניהו, חזרה אליו כבומרנג. הוא טס מחיקו של הדיקטטור בהתהוות ההונגרי לזרועותיו של הדיקטטור בהתהוות האמריקאי על מנת לרתום אותו לתקיפת-מתקני-הגרעין-באיראן, וקיבל מקלחת של שיחות שלום ישירות במסיבת עיתונאים בוושינגטון שבה נראה כמו זאב שדמותו נלכדה בפנסי סמי-טריילר.

מכונת הרעל עבדה קשה כדי להציג, כרגיל, את ההפסד כניצחון. גם היום אפשר היה לקרוא ב"בשבע", עיתון החרד"לים שהיו לביביסטים, את הכותרת הנפלאה הבאה: "בדרך מהונגריה הביתה, ראש הממשלה נקרא לביקור בזק בוושינגטון, כשעל סדר היום הטלת המכסים, המלחמה בעזה, החטופים, וגולת הכותרת - איום הגרעין האיראני. למרות היחס הידידותי המופגן מצד הנשיא, עוד מוקדם לדעת כיצד יתרום הביקור לאינטרסים החיוניים של ישראל".

נראה שעורך העיתון, עמנואל שילה, שאל את צ'אט-גיפיטי: "אמור לי רבי, כיצד אתאר את הזובור שערך נשיא אמריקע למנהיגנו העליון, שלא הוריד את המכסים, לא קיבל תמיכה בהמשך המלחמה הנצחית, לא החזיר את החטופים ולא קידם את השמדת העמלק האיראני, לקהל הקדוש של קוראינו, מבלי להוריד את קרנו של חמורו של משיח שלנו, אוכל השרצים עליו אנו בונים שינחיל לנו ריבונות?".

אני צוחק כמובן. אין סיכוי שעורך "בשבע" רואה באפס ההתקדמות בהשגת עסקת חטופים כמשהו שלילי. בכלל, למרות ההחמצות, ביקום הביביסטי מעדיפים לעסוק באיראן, אפילו לשפוך קצת טורקיה לתמונה, העיקר לא לעסוק בפלסטינים, ויותר מכך - בחטופים. אבל גם כאן טראמפ מאכזב, ומאלץ את נתניהו לחזור לשולחן המשא-ומתן עם התקשורת הישראלית על מנת להחליף ספין. יותר נכון, למחזר. הלאה סרבנות חמאס, שלום להצעה המצרית.

בינתיים, כותרות עיתוני השבת-חג שאינם "מעריב", לא מאפשרות לו ולתומכיו לשכוח.

ב"ידיעות אחרונות", הכותרת הראשית על שער העיתון מוקדשת לראיון עם פדוי השבי גדי מוזס. "השמחה לא שלמה - כדי להרגיש חירות אמיתית, כולם צריכים לשוב הביתה", נכתב בציטוט בכותרת המשנה. הכותרת עצמה היא "החירות שלו". גם שער מוסף "7 ימים" מוקדש לחטופים: ראיון עם פדויות השבי רומי גונן ואמילי דמארי. "הן זועקות להציל את כל מי שנותרו בחיים", נכתב בכותרת המשנה. הכותרת עצמה היא "ידענו שרק ביחד נעבור את הסיוט הזה".

לפנינו, אם כן, דפוס. המסר הברור והחד להחזרת החטופים כולם - מגיע למקום השני. את המקום הראשון תופס הסיפור האנושי, המזעזע, של אובדן והצלה.

זה אינו מקרי.

העיתונות הישראלית המרכזית תומכת בהחזרת החטופים, נגד הקמפיין של הימין הקיצוני, הדתייים המשיחיים ומכונת התעמולה של נתניהו. אבל היא עושה זאת עם יד אחת קשורה מאחורי גבה. בחצי לב. היא מסכימה להתבוסס בכל הכוח, הכישרון, הניסיון והאמצעים ב"סיפור", אבל נזהרת מלהיקשר באופן מלא ל"מסר".

"ידיעות אחרונות" אינו עיתון של קמפיינים. כמו מנועי בינה מלאכותית, הוא מתוכנת לרצות. לגשש אחרי העורקים של הדופק הלאומי, למצוא את המכנה המשותף הרחב ביותר. לא מדובר רק בפחדנות, גם לא רק במנגנון מסחרי למיקסום מכירות. מאחורי אלו קיים גם אתוס, כזה של "כל החדשות הראויות לדפוס", של העיתונאי כמביט מהצד. מי שאינו משתתף במשחק. של הפרדה בין עובדות לעמדות ובין חדשות לדעות. אתוס של ענייניות.

זהו האתוס שההון הגדול ניצל כל השנים כדי לרתום את העיתונות לצרכיו, וזהו האתוס שאויבי הליברליזם ברחבי העולם - הגזענים והאנטישמים, הפוליטיקאים האוטוריטרים-פופוליסטים - מנצלים בעשור האחרון כדי לסרס את העיתונות החופשית. זה האתוס שהם מטיחים בה כל אימת שהיא חוככת בדעתה אם לרדת מהגדר, אם לשרטט קו בחול.

באיור של יונתן פופר על שער ההגדה לפסח המצורפת ל"ידיעות אחרונות" מצויר משה בתיבה בים סוף, והיפופוטם מציץ מהמים. ההיפופוטם היה פעם נפוץ בנילוס. הוא גם היה אחת החיות המקודשות של המצרים הקדמונים. אבל העובדה שההיפופוטם היה חיה מקודשת לא מנעה את הכחדתו. אולי לקח חשוב עבור העורכים ב"ידיעות אחרונות".

גם ב"הארץ" מתמקדים בחטופים, אבל גם במלחמה הנצחית. שני הנושאים הכרוכים זה בזה ללא התר. הראשון נוצר מתוך חזון משיחי זוועתי של מפלצות החמאס, שמטרתם הריאלית היחידה היא השמדת כל אפשרות לפתרון של הסדרה, לחיים ללא שפיכות דמים.

השני נוצר על-ידי קמפיינרים מהמחנה המשיחי הישראלי ואומץ על-ידי הספין-דוקטורס של נתניהו, כשמטרתו הריאלית היחידה היא דחיית כל אפשרות לרגע של סיום, התאוששות, תחילתו של ריפוי. רגע של אחריות שיביא לסיום הקריירה הפוליטית של הנאשם מס' 1. תוצאת הלוואי של קמפיין הניצחון המוחלט הוא גזר דין מוות עבור הישראלים שנחטפו ממיטותיהם.

"הלחימה בעזה מתנהלת בעצלתיים, וממשל טראמפ מזהה הזדמנות לקדם עסקה נוספת", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "הארץ", לטור של עמוס הראל. "הדחתם של אנשי המילואים שהביעו התנגדות למלחמה עלולה לחולל משבר גדול יותר", היא ממשיכה, ומתייחסת כך למהות הפנימית של מחיר פרויקט המלחמה הנצחית, להפקרת החטופים: ריסוק הלכידות הפנימית הישראלית.

היריקה על ערך הסולידריות שבהפקרת החטופים מתמזגת עם ערעור הדבק הפנימי, ההישרדותי, של החברה הישראלית באמצעות מתיחתה ללא גבולות של מלחמה חסרת כיוון במדינה ללא גבולות. במובן זה, פרויקט המלחמה הנצחית של נתניהו הוא רק סעיף בפרויקט הגדול שלו, פרויקט חייו: השמדת הישראליות.

"החלטת הצבא להפסיק את שירות המילואים - מתבקשת", קובעת כותרת על שער "ישראל היום", המפנה למאמר של הכתבת הצבאית לילך שובל על הדחתם של טייסים שחתמו על מכתב נגד המשכת המלחמה והפקרת החטופים.

שובל קובעת כי "החלטת מפקד חיל האוויר להפסיק את שירות המילואים של חותמי המכתב נגד המלחמה, על אף שלא קראו ישירות לסרבנות, מתבקשת. לפוליטיקה אין מקום בצה"ל, ודאי שלא בזמן מלחמה". לפוליטיקה אין מקום בצה"ל, אבל מה עושים כשהפוליטיקאים הופכים את צה"ל לפוליטי? כשהם קולעים אותנו למלחמה נצחית?

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו פינה מזמנו ערב הפסח, בין הנקיונות לבישולים, על מנת לאשר הודעה לעיתונות נגד הלוחמים ("פעם בשם טייסים, פעם בשם יוצאי חיל הים, ופעם בשם אחרים") שמוחים נגד מלחמת נתניהו. לפי נתניהו לא מדובר באזרחים ישראלים הסבורים כי מדיניותו מובילה אותנו לאבדון אלא ב"קומץ פנסיונרים קטן, רעשני, אנרכיסטי ומנותק", "קומץ קטן של עשבים שוטים, שמופעלים על-ידי עמותות במימון זר שמטרתן אחת – להפיל את ממשלת הימין" ומפיצים לשם כך "שקרי תעמולה" ש"מהודהדים בתקשורת".

בפועל, מדיניות המלחמה הנצחית של נתניהו היא המשך קונספציית "החמאס הוא נכס" שקידם בעשור וחצי האחרון. במקום לסיים את המלחמה בהסכם שיפרק את חמאס, נתניהו בונה את החמאס.

לא נשמע הגיוני?

"סוד השמור עדיין באופן יחסי הוא שברצועת עזה אין כמעט לחימה", כותב עמוס הראל, "ישראל אמנם סיימה את הפסקת האש, באותה הפצצה אווירית ב–18 במרץ שגבתה את חייהם של כ–400 פלסטינים, בהם בכירים בחמאס ומאות נשים וילדים, אבל מאז לא באמת חזרו הצדדים להילחם".

שר הביטחון ישראל כץ "התגאה בכיבוש גזרות חדשות — ההשתלטות על ציר מורג, מצפון לרפיח, שלדבריו מהדקת את הכיתור על העיר. בפועל, היה זה מהלך התקפי שמצריך פלוגה לערך. בד בבד, בצבא מסבירים שמטרת המבצע לחסל את חטיבת רפיח. אלא שצה"ל כבר הכריז על מיטוט החטיבה והבסתה ב–12 בספטמבר אשתקד, שבועיים אחרי שחמאס רצח שישה מהחטופים במנהרה בקרבת הגבול המצרי. הופ, העלמנו את חטיבת רפיח; והופ, הנה היא חוזרת. אולי זו החטיבה של שרדינגר בכלל, קיימת ולא קיימת בעת ובעונה אחת.

"ההסבר לתופעה הוא פשוט. בחודשים שבוזבזו על מו"מ עקר, עד שטראמפ כפה עסקה ראשונה על הצדדים, חמאס החל להתאושש. הארגון מילא את שורותיו בעשרות אלפי מחבלים חדשים, אמנם צעירים ומעוטי הכשרה, אבל יודעים מספיק כדי לירות ברובה קלצ'ניקוב או לשגר רקטת אר-פי-ג'י. חמאס מתחיל לשקם גם את מערך ייצור הרקטות, ולא תהיה זו הפתעה אם ינסה לשבש את מהלך ליל הסדר מחר".

בהמשך הטור כותב הראל "עד כמה אכפת לראש הממשלה בנימין נתניהו ממצוקת החטופים היה אפשר לראות שוב השבוע, כשבציוץ רשמי של לשכתו כונה עמרי מירן מנחל עוז 'החטוף ההונגרי', בלי שטרחו כלל לנקוב בשמו. אבל לא הסנטימנטים של נתניהו יכריעו את גורל העסקה ואת המשך המלחמה, אלא הפחד. ראש הממשלה, נכתב לא פעם, הוא סך כל פחדיו. כרגע, בזכות העברת התקציב ועסקאות פוליטיות מפוקפקות, ממשלתו עדיין יציבה יחסית. בהמשך הדרך ייתכן שהוא ייאלץ להוסיף ולתמרן בין דרישות סותרות, של השר בצלאל סמוטריץ' מצד אחד ושל טראמפ מצד שני. צריך לקוות שמטראמפ הוא עדיין חושש יותר".

לכך הגענו, מטולטלים בין איש שוליים גזען שעלה לגדולה בישראל לבין פסיכופאט מגלומני שעלה לגדולה בארה"ב, כשבתווך פוליטיקאי נכלולי שמנסה בכל כוחו להימנע מאקורד סיום בכלא מעשיהו. בשיווי המשקל ביניהם תלויים ישראלים, כמוני וכמוך, שלכודים כבר שנה וחצי, קילומטרים ספורים מכאן, במנהרות חשוכות.

שער מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" מוקדש לראיון של נעם ברקן עם יאיר הורן, ששוחרר משבי חמאס בעסקת החטופים האחרונה שטירפד נתניהו. אחיו נותר חטוף בידי ארגון הטרור. "שלח את אחי" היא כותרת הראיון על שער העיתון.

שער המוסף האחר של "ישראל היום", "שישבת", מוקדש ל"הצצה מיוחדת לפעילות של יחידת המסתערבים מג"ב איו"ש (טל אריאל-יקיר ואיציק סבן). היא מוגשת עם צילום ברוח הזמן, תמונה שנראית כאילו נרקחה במנוע AI, נוצץ, מבריק, פשטני, שטוח, של לוחם מחזיק רובה סער, עטוי גאדג'טים וחבוש רעלה. אביזר חובה ללוחמים מצטלמים בתקשורת. מתי הפכה הרעלה, פעם סימן היכר מובהק לטרוריסטים מצטלמים, לתקן תקשורתי-צה"לי?

רכיב התדמית והיוקרה ברור, פעם כיסוי הפנים בתמונות עיתונאיות היה נחלתם של טייסים בלבד, אחר-כך המסתערבים, עד שהפך לסממן של יחידות מובחרות. לכך נוסף איום המעצר במדינות העולם בעקבות האשמת ישראל בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, שהביאה את חיילינו לכסות את פניהם. באופן מקאברי, אם כן, הפופולריות של כיסוי הפנים החיילי התעצמה בתהליך משולב של מיליטריזציה במבט הישראלי הפנימי והפיכתו של צה"ל לצבא טרור במבט העולם מבחוץ.

"הם חיסלו את ראשי החמאס בג'נין, עצרו מאות מחבלים וכבר שנה וחצי הם מסכלים פיגועים בחזית הכי נפיצה", היא כותרת המשנה הצפויה לכתבה על יחידת מסתערבים. אבל הכותרת עצמה, הכותרת בה בחרו העורכים ב"ישראל היום", היא הציטוט הבא: "אם מחבל שעצרנו ישתחרר בעסקה, אז בסדר. כולנו רוצים את החטופים בבית".

לא רק כותרת השער של העיתון הנפוץ במדינה ושערי המוספים שלו, גם העמוד הראשון של "ישראל היום" מוקדש לחטופים, עם טור של הוריו של החטוף אלון אהל: "נמשיך לעשות הכל כדי למשוך את אלון מהשכחה. חייבים להציל אותו. משהו עמוק בתוכנו יישבר ולא יתאחה אם נדע שהפקרנו את אחינו ואחיותינו". הישראלים רוצים בהחזרת החטופים. בהזדמנות לצאת מהמצב הטראומטי ולהתחיל בשיקום, בריפוי. אבל דבר-מה עוצר אותם. כוח זדוני, מחוכם.

זה הכח שהינדס לנו את התופעה של "ישראל היום" (נוסד: 2007). כלי התקשורת הישראלי הגדול הראשון שנוצק מלכתחילה כמכשיר תעמולה. פמפלט פוליטי בשירות אינטרסים של פוליטיקאי ישראלי אחד וגחמות של זוג מיליארדרים אמריקאי. בינתיים הפוליטיקאי והמיליארדרים רבו, איל ההון נפטר בשיבה טובה והעיתון משרת כעת רק את גחמותיה של מיליארדרית אחת.

מרים אדלסון מעוניינת בהחזרת החטופים. כך אומרים. היא מפעילה את השפעתה על נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. מופת אנושי של שחיתות ממארת, מגלומנית. ריקבון אלים ועברייני שהשתלט על זרם החיים בדמוקרטיה הגדולה בעולם. אדלסון קנתה לה במאות מיליוני דולרים מקום ליד אוזנו, והחוכמה המקובלת היא כי ממון זה רכש את הכפייה שכפה טראמפ על נתניהו את עסקת החטופים השנייה.

הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "טראמפ: 'יש התקדמות - מתקרבים להחזרת החטופים'". הידיעה עצמה מבשרת לנו על "גורם בינלאומי" שמבטיח כי "אנו בדרך ל'עסקת-על' במזרח התיכון". ו"בארה"ב מוסיפים: עסקת חטופים היא רק שלב אחד בדרך להסדר אזורי חדש הכולל את סעודיה ואיראן". אנו שומעים את הזמירות האלה כבר שנים. הסכם עם סעודיה יציל אותנו מההפיכה המשטרית. הסכם עם איראן יציל את החטופים. דיבורים דיבורים אבל אין הסכמים.

כשכולם מדברים, מרים עושה. גם זו היתה אחת החוכמות המקובלות כשנחתמה אותה עסקה, למורת רוחו של נתניהו. אבל אז תשומת הלב הרופפת של טראמפ, כזו של תינוק על קראק, רפרפה למקום אחר ונתניהו טירפד. כעת כולם מחזיקים אצבעות שמרים תצליח לשכנע שוב את דונלד להכריח את ביבי.

בשביל זה הקמנו מדינה: אשת הגביר שיחדה את הפריץ.

בשטייטל

"בין מלחמת המכסים מול סין וכל השאר לבין שיחות ישירות עם איראן על הגרעין - דונלד טראמפ לוקח הימור על כלכלת העולם ועל ביטחונו, ולנו נותר לקוות שהוא יודע מה הוא עושה", לשון כותרת המשנה לטורו של אריאל כהנא, "הכתב המדיני" של "ישראל היום".

פיצול האישיות הישראלי

"חוזרים לשורשים: מאחורי הפריחה של הז'אנר האמוני", נכתב על שער מוסף "מעריב", המפנה לכתבה של כתב המוסיקה דודי פטימר. הפניה אחרת היא לטור של רון מיברג, תחת הכותרת "לא מביט אחורה בזעם".

כמה סמלי. מצד אחד, עיתונאי-כוכב שזוהרו הועם זה מכבר, שבמשך שנים היה ממנסחיה של הישראליות במופעה השגור, החילוני. הלחן: בוב דילן. עד לאחרונה כתב לנו בכלל מאמריקה, לשם גלה. מצד שני, זמר עברי החוזר למקורות, מצטט פסוקים וכובש את במות המצעדים (ביוטיוב). אבל לאיזה מקורות חוזרים הזמרים האמוניים שלנו? במקום רוק ופולק אמריקאים, שעתוק מסונתז של מוזיקת פופ אמריקאית. ההבדל הוא שאז העתקנו מוזיקה יותר טובה.

"אמנם מקומה של עבודה זרה הוא מבחוץ, עומדת היא במקום הזוהמא והמותרות המגושמות ומאופלות, ומבקשת את בצורם ואת שליטתם והתגברותם על כל תוכן קודש והתערבותם עמו בכל האפשרות. גדולה ממנה היא הרשעה הצפונה הארסית של המינות, שהיא מחפשת לה פינה בעצם הקודש, 'שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך'", כתב הרב קוק בקובץ "אורות", "מתאמצת היא להשאיר את כל זוהמת העולם, את כל הגסות הגופנית, ואת כל הנטיות הרשעיות האחוזות בגוף הגס, בפנימיות יסודיו החמריים, ולעלות עמו אל האושר של הקודש, שהוא מיד מתחלל ומסתאב בנגוע בו היד המסואבה".

מוזיקה מחורבנת נשארת מוזיקה מחורבנת גם אם היא משמשת להגשת שירי שבח לאל ומכירת ראיונות על השתדלות בשמירת נידה.

כתבת השער של מוסף "מעריב" היא, כרגיל בעיתון דל-האמצעים, ראיון. הפעם, עם השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר (אנה ברסקי). כן, קראתם נכון. איתמר בן-גביר, הכהניסט הפוחז, ליצן הטלוויזיות, מתסיס ופרובוקטור, הוא שר במדינת ישראל. לעולם אל תתרגלו לתחושת הפליאה, הבחילה והתימהון שמעוררת העובדה הזו.

כותרת הראיון היא ציטוט של בן-גביר לפיה "אם היו שומעים לי, אולי 7 באוקטובר היה נראה שונה". בן-גביר למד היטב את שיטת נתניהו: גם אם אתה שר או ראש ממשלה, זה לא משנה, תמיד מישהו אחר היה זה שהחליט כשזה נוגע לכשלונות. בן-גביר, מתפארים עורכי "מעריב", "פותח בלי חשבון". כמו מי שחזרו מביקור אצל יצאנית ומתפארים בכך שחטפו זיבה.

פיצול האישיות החרדי

"הפלס" מודיע על "סערה בחיה"א: אנשי מילואים שחתמו על מכתב נגד הלחימה יסולקו מהצבא". כותרת אחרת בשער מודיעה כי "הממשלה ממשיכה בקידום גזירת השמד: 'במקום ימי גיוס לחרדים - תוקם לשכת גיוס ייעודית". כיצד לא משתוללת סערה בליבותיהם של עורכי "הפלס"?

"אנרכיה עם כנפיים: הסרבנות חוזרת לצבא", היא הכותרת הבולטת על שער "יתד נאמן". מעליה מדווח כי "חוסל מפקד גדוד שג'אעיה ששימש כמפקד פלוגת הנוח'בה" ומתחת לה "כך הופקר קבוץ רעים: הצבא כשל במשימת ההגנה". עורכי בטאון של ציבור שחרט על דגלו השתמטות ממשימת ההגנה וסרבנות כדרך חיים, אינם חשים כל מוסר כליות להדפיס כותרות המכנות סרבנות אידיאולוגית בשם "אנרכיה" ומתלוננות על כך שהצבא "הפקיר" ו"כשל במשימת ההגנה".

מצד שמאל של שער "יתד נאמן" אוסף כותרות המיועדות לבחורי הישיבה לקראת "בין הזמנים" של חופשת הפסח: "בני ישיבות כל עיסוקם הוא אך ורק בלימוד התורה, גם בבין הזמנים חובה להתמיד בלימוד התורה" ו"בבין הזמנים הוא הזמן שבחור יכול לבדוק את עצמו עד כמה התקדם במהלך הזמן ואם כל הנהגתו היא בדרך של בחור ישיבה מרומם".

הרי כולם יודעים שלא כולם יכולים להיות בחורי ישיבה מרוממים. כבר מאז ישיבות נהרדעא ופומבדיתא רק מתי מעט הקדישו חייהם למיתה באוהלה של תורה. כיצד צמח לנו כאן השקר הזה.

כותרת שלישית היא "בימים אלו, שעם ישראל זקוק להצלה גדולה, עלינו להתחזק בדברים שמעוררים שמירה עליונה על כלל ישראל". ומה עם השמירה התחתונה? מה יהא עליה?

להחליף את המדינה

שער מוסף החג של "ידיעות אחרונות" מוקדש לתנועה חדשה: "אחרי 1,600 ימי מילואים במשותף, ראשי תנועת 'אל הדגל' קוראים לבצע ריסטארט בישראל, הכל כולל כולם - פוליטיקאים, גנרלים, שופטי בג"ץ". עד כדי כך עמוק היאוש. פעם ייחסו (בטעות) לאחד ממנהיגי תנועת העבודה את האמירה "צריך להחליף את העם" לאחר המהפך בבחירות 1977. היום רוצים להחליף את המדינה.

פדופיליה בצמרת

"בתה של אשת ציבור בכירה התלוננה: הוריי פגעו בי מינית בילדותי", נכתב בכותרת על שער "מעריב", מעל לכותרת הראשית. בתחתית שער "הארץ" מתפרסמת הכותרת "בת של אשת ציבור בכירה: הוריי פגעו בי מינית בילדותי". "בתה של אשת ציבור בכירה: נפגעתי מינית בידי הוריי", נכתב בכותרת בתחתית שער "ידיעות אחרונות", המוסיפה כי על פרטי האירוע הוטל צו איסור הפרסום.

על שער "ישראל היום" הפרשייה לא מוזכרת. מוקדשת לה פסקה אחת בתחתית עמוד 15.

לפי אלון חכמון ב"מעריב", התלונה הוגשה כבר לפני זמן והמשטרה גבתה את עדותה של המתלוננת לפני שבועיים. היא טוענת כי "הפגיעה המינית שעברה היתה להבנתה כזו שנעשתה בהקשר פולחני, טקסי. כמו כן, המעשים צולמו ושימשו לטענתה כפורנוגרפיית ילדים".

צו איסור הפרסום שהוטל "היה גורף וחריג, וכלל איסור פרסום על עצם קיומו של הצו. אישי ציבור ופעילים רבים קראו להסיר את צו איסור הפרסום הגורף שהוטל בפרשה, ומנגד היו כאלו שטענו שעצם הפצת השמועות היא מעשה שאינו ראוי כאשר אין כל הוכחה לטענות הקשות נגד אשת הציבור הבכירה".

אבל אילו הוכחות יכולות להיות למי שטוענת שהוריה תקפו אותה מינית כשהיתה ילדה? זה לא עובד ככה.

שחיתות

כתבת השער של מוסף "הארץ" מוקדשת ל"רשימה של טובות הנאה, על פיסת נייר, בכתב ידה של שרה נתניהו", שחושף גידי וייץ.

מי שעוקב אחרי הדיווחים הסיזיפיים של אורן פרסיקו ואיתמר ב"ז על משפט המו"לים, כאן באתר "העין השביעית", לא ייפול מהכסא. יש גבול לכמות הפעמים שבהם אפשר ליפול מהכסא. חומר הראיות במשפט המו"לים ונתניהו, העדויות במהלך מסכת התביעה ובראשם העדות שומטת הלסתות של הדס קליין, כבר לימדו אותנו על עומק הסיאוב, תהומות החזירות, של משפחת נתניהו. הלחיים כבר הסמיקו מבושה והדם אזל.

ובכל זאת, אפשר לחדש.

"זה פתק קטן וכחול, שיועד לאנשי הפמליה של איל ההון האוסטרלי ג'יימס פאקר, מיליארדר אקסצנטרי שסבל ממאניה דפרסיה והתמכר לסמים ואלכוהול. הוא מכיל חמש שורות, שנראות במבט ראשון כמו שמות קוד: 'מספר 14 - צהוב, ספיר, כחול רויאל גדול-בינוני, פודרה, קלאץ' שחור'. מתחת לכל שורה נמתחו בעט כחול קווים. מילה אחת נוקדה.

"הפתק הזה, שנחשף כאן לראשונה, נכתב על ידי שרה נתניהו. למעשה, מדובר ברשימה של מתנות יוקרה שהיא מבקשת לעצמה. המשטרה אמנם הפכה וחקרה בתיק 1000 במשך שנים, אולם אל המסמך הזה היא לא הגיעה".

הנמען לדרישות של בנימין ושרה נתניהו היה ג'יימס פאקר, יורש המיליארדים האוסטרלי הסובל כאמור מהפרעה דו-קוטבית והתמכרויות לאלכוהול ולסמים. "לא זיהית איזה אי-יציבות במצבו הנפשי?", מתאר וייץ שאלה של אחד מחוקרי המשטרה שהופנתה לנתניהו, שענה: "זה לא בא לידי ביטוי בפגישות איתי".

"ראש הממשלה היה כנראה הישראלי היחיד שלא שם לב להתנהגויות המשונות של פאקר", ממשיך וייץ, "אחרים שפגשו אותו, כמו יאיר לפיד או ארי הרו, תיארו אותו כמסומם ושיכור". פאקר עצמו תיאר לאחרונה כיצד באותה תקופה "היה נתון במצב של מאניה מתמדת. 'אני אולי הרגשתי במיטבי, אבל בפועל התנהגתי באופן הכי לא רציונלי שיש. הייתי ללא שליטה. שתיתי המון, עשיתי דברים שאסור היה לי לעשות. הייתי במצב של הרס עצמי והזיות'".

זה האדם שמשפחת נתניהו ניצלה. על הסיגרים והשמפניות שמענו. גם על ארוחות השף. על התכשיט בשווי 42 אלף דולר והתיקים בשווי אלפי דולרים כל אחד - לפי מפרט מיוחד. גם על הדרישה כי ירכוש את הווילה הסמוכה לזו שלהם בקיסריה, על מנת שיעשו בה כבשלהם.

בפתק, כותב וייץ, דרישות לטובין נוספים. עוד תיקים. תכשיטים. הדגש הוא על "דרישות": "שרה התעקשה בעדותה שהיא לא דרשה דבר, אלא שהפתק הכחול מלמד אחרת. הדרישות היו ספציפיות. הדפוס הזה של בקשות קונקרטיות עלה גם בעדויות של מילצ'ן ויד ימינו קליין, כמו גם בעדותה של אדלסון, שסיפרה כי שרה לא היססה לבקש או לרמוז: 'היא הראתה לי פעם שרשרת ואמרה: 'זה ארנון קנה לי'. היא רמזה שהיא היתה שמחה… אמרתי לה: 'שרהל'ה, יש לי רישיון לקזינו. אני לא יכולה לעשות את זה'".

האירוניה המכוערת: אשת איל קזינו אמריקאי משתמשת בחוקי השחיתות הנוקשים בארה"ב כתירוץ לבלום את דרישותיה של אשת ראש הממשלה הישראלי.

"היחסים בין נתניהו ופאקר אמנם מדיפים ריח עז של ניצול, אולם גם שנים לאחר שעזב את ישראל המיליארדר האוסטרלי חש הערצה ותחושת חוב לראש הממשלה", כותב וייץ. הוא מצרף גם את תגובתה של שרה נתניהו: "מדובר בעוד שקר מוחלט מההתחלה ועד הסוף, שלא היה ולא נברא".

"'תוכנית המכסים של טראמפ היא שגיאה ברמה היסטורית': פרופ' יעקב פרנקל חרד מהמציאות שבה יגדלו נכדיו", נכתב בהפנייה לטור של סבר פלוצקר על שער מוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות".

מינויו של פרנקל לנגיד בנק ישראל סוכל ב-2013 משום שהתגלה כי הואשם בכך שלא שילם על "תיק חליפות" בדיוטי-פרי בהונג-קונג שבע שנים קודם לכן. פרנקל טען כי מדובר היה בסך הכל בחוסר הבנה: הוא מיהר לבדיקה הביטחונית וסבור היה כי ידידה שהיתה עימו שילמה על התיק. אולם המינוי לנגיד נבלם.

טראמפ הוא עבריין מורשע, ומי ששורה של נשים העידו, בפנים גלויות, כי אנס אותן. הוא הוקלט כשהוא מתפאר בכך שהוא נוהג לתקוף מינית נשים. הוא גם פושט רגל סדרתי שמאחוריו שורת טענות להונאה בהיקפים אדירים. אבל טראמפ לא ממונה, הוא נבחר.

דם בכל מקום

"מתחם לילדים מתים ודם בכל מקום: הרופאים שהתנדבו בעזה מתארים סבל בלתי נתפס", נכתב בכותרת על שער "הארץ", העיתון הישראלי היחיד, למעשה כלי התקשורת הישראלי היחיד, המתעקש להביא לידיעת הישראלים את העובדות על מה שאנו מעוללים כאן סמוך ליד הבית.

"גבורתנו עדינה היא, א"א שתהיה גבורת חורבן וכליון", כותב הרב קוק בהמשך אותו מאמר. אז כתב.

ירושלים

כתבת השער של "דה מרקר" (טלי חרותי-סובר) מוקדשת לראש עיריית ירושלים משה ליאון, "רואה החשבון מגבעתיים שנקשר לליברמן ולש"ס והיה אימת החילונים בירושלים", ש"מצליח להסתדר היום עם כולם באחת הערים המסוכסכות בעולם".

נראה שהוא מצליח להסתדר כי ירושלים הולכת ולובשת את דיוקנו. הרי מה הקשר בין ליברמן ודרעי? בין המצג של חילוניות אתאיסטית בגוון סובייטי לחרדיות עממית נוסח ש"ס? רק כוח גולמי, השתלטות על משאבים, תככים ותעמולה, דמעות מבצל ופוליטיקה של זיקיות.

תרבות

במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסמים הסיפורים הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של העיתון. שני מושגים שפעם התקיימו בספירה אחרת: "ספרים" ו"עיתון". יותר נכון: פעם היתה להם ספירה. כלומר היה קהל רחב שהתעניין, ובתוכו היו קהילות ש"ספרים" או "עיתונות" לקחו חלק חשוב בחייהם. היו ספרים על עיתונים ועיתונים על ספרים. היו שוליים ומרכז והיה מי שיקבע קאנון. היה מי שייעלב. היו מי שאכפת להם.

את ההתפרקות של התרבות הישראלית אפשר לבחון לפי מספר הבימות המוקדשות לה. תמיד היו בה חלקים פופולריים יותר (ספרות, קולנוע) ופחות (אמנות, שירה), אולם בעשורים האחרונים ניתן לראות מגמת הצטמצמות מובהקת במספר המגזינים והמוספים העוסקים בתרבות. המעבר מדפוס לדיגיטל שאמור היה לצמצם אלפי מונים את עלויות ההפצה ולהביא לפריחה של בימות העוסקות בתרבות, על כל גווניה, הביא לתוצאה ההפוכה. מספר ה"אתרים" המקוונים שעוסקים בנושאים הללו נמוך באופן משמעותי, אם מתייחסים לזירות שיש להן חשיפה משמעותית. יתכן שאפילו במספרים אבסולוטיים.

על הצד המשלים, ל"ידיעות אחרונות" חזרו כמה עמודי תרבות וספרות בסופו של מוסף הבידור, רק אחרי שהעיתון נחלש, הידלדל ומהעיתון של המדינה הפך לצל של עצמו. ואולי בעצם מהבחינה הזו, הוא נשאר העיתון של המדינה.

"כל התרבות הזמנית בנויה היא על יסוד כח המדמה" כותב הרב קוק, "זוהי מורשת גורלם האלילי של עמי התרבות האחוזים בכח המדמה, שממנו באה התפתחות היופי הגופני בפועל ובציור מעשי. הולך ומשתכלל כח המדמה, ועמו משתכללים המדעים המעשיים והנסיוניים, ועל פי עליתו של כח המדמה ותפיסתו את החיים מסתלק האור השכלי, מפני שחושב העולם כולו שכל האושר תלוי בפתוחו של כח המדמה. וכה הולכים הענינים בהדרגה, עד ששרידי השכל שברוח החכמה החולונית גם הם הולכים ונעתקים אל כח המדמה. המליצים והמספרים, הדרמתוריים וכל העוסקים באמניות היפות נוטלים מקום בראש התרבות, והפילוסופיה פוסחת וצולעת ואין לה מעמד מפני שהשכל הנקי הולך ומסתלק".

אולי אפשר להגיד בזהירות שהזירה הכתובה היחידה שאינה קמלה היא דווקא זו של המחשבה. בשנים האחרונות קמו מספר במות למחשבה חברתית ופוליטית, אחרי שהז'אנר נעלם כמעט לחלוטין מהעיתונות המרכזית.

לא ב"תרבות וספרות". מוסף "תרבות וספרות" הוא אקזמפלר מעניין להסתכל עליו בהקשרים הללו. במשך שנים הוא מתעקש להישאר לא אקטואלי, לא רלוונטי, וגם שינויי הזיקית הליצניים של עורכו, המשתעשע בעטיית והשלת זהויות מגדריות ופוליטיות, לא משפיעים על תוכנו. במובן הזה, התרבות הישראלית דומה לבני ציפר: אף אחד כבר לא לוקח אותה ברצינות.