גלנטריזם

"התפתחות בחקירת פרשת גלנט; ההערכה: המסמך בידי החוקרים", מוסרת הכותרת הראשית של "הארץ" (כותרת המשנה: "ראש מטה שר הביטחון, יוני קורן, מסר אף הוא עדות בפרשה. מצעד הנחקרים, שעלה לעשרות, צפוי להימשך"). גם הכותרת הראשית של "מעריב" עוסקת בפרשת היחצנים בצה"ל: "מסמך גלנט בידי החוקרים", "כך מעריכים גורמים המקורבים לחקירה, לאחר שהמשטרה הודיעה לבית-המשפט: 'לפי שעה אין לנו צורך בעותק שבידי ערוץ 2'".

ענייני המסמך מגיעים גם לכותרת הגג על שער "ישראל היום". בעוד שב"הארץ וב"מעריב" כותבים, על-פי סברה ב"הארץ" ועל-פי "גורמים" ב"מעריב", כי המסמך בידי החוקרים, וכי הדבר מייתר את דרישת המסמך מערוץ 2 – ב"ישראל היום" קובעים בטון ודאי כי המסמך אינו בידי המשטרה: "למסמך תהיה משמעות ציבורית קשה", "אומרים בפרקליטות. בכירים במשטרה: 'בידינו עדים שראו את המסמך – אך למרות זאת נבקש השבוע מבית-המשפט לקבלו לידינו'. 'מקווים שלפחות אחד העדים יוביל למחבר המסמך'".

בינתיים "ישראל היום" מנצח בנקודות בסיקור פרשת המסמך. לא מדובר בחשיפות גדולות או סקופים מהדהדים, אלא בעבודה הסיזיפית של הקדמת המתחרים בהגעה לפרטי מידע קטנים של הכרוניקה היומית של התקדמות החקירה. כעת נותר לוודא רק כי א. מדובר אכן בהבשלה של מערכת החדשות של החינמון. ב. הפרטים שהובאו אכן נכונים.

מי שאינו מזדרז בסיקור פרשת המסמך הוא "ידיעות אחרונות", העיתון שמעניק לפרשה את הבולטות הקטנה ביותר. כך אתמול בחר "ידיעות אחרונות" להקדיש את כותרת השער לשטפונות בפקיסטן, והיום הכותרת הראשית עוסקת ב"מאגר מידע חדש עם שמות וכתובות של 4,500 מדענים ואנשי הייטק ישראלים ברחבי העולם" ש"יאפשר להגיע אליהם הביתה ולהציע להם משרות מפתות".

ההתפתחויות בפרשת המסמך נדחקות לרצועה צרה בתחתית עמוד השער, שעוסקת לא בחקירה, אלא באחד הנחקרים: "דובר צה"ל מודיע: זה לא אני". על הכתבה חתום יוסי יהושוע, והרצון של העיתון לשמור על ריחוק מהפרשה נראה ברור: "ידיעות אחרונות" הוא כלי התקשורת היחיד שנמצאו בו עקבות (בידיעות של יהושוע) והד עקיף (במאמר של נחום ברנע) לאסטרטגיה שפורסמה ב"מסמך גלנט".

עוד על שער "ידיעות": תמצית ממאמר של ברנע במדור הדעות, תחת הכותרת "הלאה היחצנים". ברנע כותב בתנופה נגד היחצנים – המתכנים כיום "יועצי תקשורת" – קורא להם "נערי ליווי" ו"סרסורים", כותב כי הם נצלנים המשתמשים בלקוחותיהם לקידומם הם, ובכלל חובט בהם ככל יכולתו ומכל הלב.

חופש הביקורת

"בלחץ ארגוני ימין", נכתב בכותרת על שער "הארץ", "אוניברסיטת תל-אביב בודקת האם תוכני החוג לסוציולוגיה פוסט-ציוניים". בכותרת המשנה לידיעה של אור קשתי נכתב: "נשיא האוניברסיטה, פרופ' יוסף קלפטר, ביקש לקבל לידיו את רשימות המאמרים של הקורסים בחוג". הידיעה נפתחת במלים "בצעד יוצא דופן" ומצטטת ביקורת של "מרצים באוניברסיטה".

בהמשך הידיעה נכתב: "לעומת זאת, מהאוניברסיטה נמסר כי לאחר שהתקבל הדו"ח של המכון לאסטרטגיה ציונית, 'פנו מלשכת הנשיא, בצעד שגרתי וכפי שנהוג בפניות מסוג זה, לגורמים הרלבנטיים כדי לבדוק את הדברים [...]'".

"ביוני פירסם תא הסטודנטים אם-תרצו דו"ח על ההטיה הפוליטית הקיימת בחוגים מסוימים באקדמיה הישראלית וחודרת לתוך חדרי ההרצאות. הדו"ח עורר תגובות נזעמות, שבמרכזן חרדה לחופש האקדמי וחשש ממקרתיזם בעקבות דברי שר החינוך, גדעון סער, שיש לבדוק את הנושא", כותב פרופ' אלישע האס בחלק ב' של "הארץ". "לנוכח תגובות אלה עלי לציין שעצם ההתארגנות של הסטודנטים 'מלמטה', בעקבות חרדתם לעתיד הבית הלאומי, היא תופעה מרעננת באקדמיה הישראלית.

"לעניין תוכן הדו"ח", כותב האס, "הרי ממה נפשך: אם אין הטיה, והמרצים מלמדים את מגוון הדעות והעמדות באובייקטיביות אקדמית טהורה בלא קשר לעמדותיהם הפוליטיות הפרטיות, הרי שבדיקת העניין תפזר את הטענות והכל יבוא על מקומו בשלום. ואם קיימת הטיה, הרי שיש בכך פגיעה בעקרון החופש האקדמי והדבר דורש תיקון".

האס מוסיף גם: "החופש האקדמי אינו תחליף לאחריות אקדמית. לפרופסור הניצב בפני תלמידיו בכיתה כוח רב להשפיע על עתידם. [...] ראוי שייערך דיון ציבורי ונדע שהחופש האקדמי אכן נשמר בצורה אחראית. מי שמשווה את אחריותו של השר למקרתיזם מטה את הדיון ביודעין. מי שמתיימרים להיות אבירי ביקורת התרבות והחברה אמורים להיות הראשונים שישמחו להיות הם עצמם מושאי ביקורת".

גלעד שליט

"ימים ספורים אחרי מצעד המחאה המרשים לשחרור גלעד שליט, המצעד הזה כמעט שנשכח", כותב פרופ' גבי שפר בחלק ב' של "הארץ". "משפחת שליט, שהתמקמה לפני מעון ראש הממשלה, די מבודדת, הכיסוי התקשורתי התפוגג כמעט לחלוטין, וראש הממשלה ושותפיו לא שינו דבר בעמדתם ביחס לשחרור בנם".

שפר כותב על המצעד והאופן שבו השפיע, כלומר לא השפיע, על מדיניות הממשלה: "משיחות וראיונות עם משתתפים במצעד מתברר שההזדהות עם גלעד ומשפחת שליט וההשתתפות במצעד היו מבוססות בעיקר על רגשות אישיים של דאגה ואהדה לגלעד ולבני משפחתו. מבחינת רוב המשתתפים, המצעד לא כוון לגרום לשינוי מהותי במדיניות הממשלה כלפי הנושא הרגיש הזה. המטרה היתה להביע תמיכה רגשית; ולאחר שהתמיכה הרגשית הובעה, פחת העניין הציבורי בנושא.

"עם זאת, הארגון והביצוע של המצעד מעידים שגם אם אין שינוי מהותי בהתנהלות החברה כולה, חלים שינויים מסוימים בהתארגנות ובפעילות של קבוצות חברתיות וארגונים לא ממשלתיים (NGO), הפועלים למימוש מטרות של פרטים ושל קבוצות החשים נפגעים על-ידי הממשלה. ואכן, כמה ארגונים כאלה סייעו בארגון מצעד המחאה.

"[...] המצעד הזה ושורה ארוכה של התרחשויות [...] כמו ההשפעות המוגבלות מאוד של המחאות לאחר מלחמת הכיפורים ב-1973, ההשפעה המוגבלת של מחאת ארבע-האמהות (על-פי מידע חדש על ההחלטות אז), ההשפעה לטווח ארוך של מצעד ויקי קנפו ממצפה-רמון, ונסיונות רבים אחרים של קבוצות פגועות להשפיע בצורה משמעותית על המדיניות, מעידים כי המשטר בישראל הוא משטר 'דמוקרטי פורמלי' וכי ישראל איננה 'דמוקרטיה השתתפותית משפיעה', כפי שישראלים חושבים, טוענים ומצפים שתהיה.

"[...] למרות ההתמקדות של רוב הפוליטיקאים ומכוני מחקר בהיבטים מבניים, ההשתתפות וההשפעה של מירב האזרחים על המדיניות הממשלתית הן המרכיבים החשובים ביותר במשטרים דמוקרטיים מתקדמים. אך למרות כמה נסיונות לשינוי, המרכיב ההשתתפותי חסר כמעט בישראל. זאת ועוד, בגלל האדישות הפוליטית של רוב האזרחים והתרבות הפוליטית הישראלית מצד אחד, ודפוסי ההתנהגות של הממשלה מצד אחר, הסיכויים לשנות את הדמוקרטיה הפורמלית לדמוקרטיה השתתפותית פעילה הם מעטים".

מעגל סגור

"יש כמובן את התיזה שהם נתפסו עם המכנסיים למטה", אומר פרופ' מיכאל בר-זהר, "בכיר סופרי הריגול בישראל", לאנשיל פפר בחלק ב' של "הארץ", בתשובה לשאלה על חשיפת פניהם של הסוכנים בפרשת חיסול אל-מבחוח בדובאי. "אבל יש גם תיזה הפוכה", מוסיף בר-זהר.

"מאחר שידעו שדובאי מלאה במצלמות, לפי השמועה ישראלים היו אפילו שותפים בהתקנת המערכות האלה, הוחלט להציף את דובאי בסוכנים, מן הגורן ומן היקב. אם תיקח את הסרטים, תראה שנכנסו ויצאו, ו-90 אחוז מהכניסות והיציאות האלה חסרות ייעוד. אולי זאת היתה הכוונה, לבלבל את המצלמות. עובדה שהם לא הצליחו לצלם את הכניסה לחדר שבו שהה אל-מבחוח. יכול להיות שעוד יתברר לנו שנבחנו מתחת לעץ הלא נכון ושהכל היה מתוכנן כך מראש. בסופו של דבר אף אחד לא יזהה את הסוכנים האלה בשום מקום בעולם בגלל הצורה בה אופרו והתחפשו".

בעמוד השער של "הארץ" מופיעה ידיעה של ברק רביד שכותרתה "משרד החוץ יפסיק את התשלומים לשליחי המוסד בשגרירויות ישראל". הסיבה: המוסד סייע בארגון נסיעתו של ראש הממשלה ליוון, ובכך שבר את שביתת הדיפלומטים הישראלים. "האווירה" במשרד החוץ, מצטט רביד גורם אלמוני, "היא כזו שתזכה את המוסד בסיוע רק במקרים של חיים ומוות".

בסוף הראיון עם בר-זהר שואל אותו פפר: "כתיבת ספרים וידיעות עיתונאיות על המוסד מסתמכת הרבה על תקשורת זרה, מידע חלקי, ומה שהצנזורה מאפשרת לפרסם. אפשר בכלל לכתוב באופן רציני עם מגבלות כאלה?". והתשובה: "כשאנחנו לא יודעים משהו, וזה מה שקורה עם הפעילות החשאית, אז הביקורת או ההתפעלות שלנו מוגזמות".

בר-זהר מזכיר את השטחיות שביחס העיתונאי לראש המוסד מאיר דגן וחותם: "אין לי שום טענות לתקשורת, כי רוב הדברים לא ידועים לנו. אנחנו מגיבים לפי המעט הידוע לנו וצריך לכתוב. אך צריך להבדיל בין כתבות על מבצעי המוסד שאי-אפשר לדעת הכל ולכן כותבים ועושים טעויות לגיטימיות, לבין כניסה לרכילויות פנימיות, על זה שא' מאגף כזה קפץ מעל ד' באגף אחר. הציבור לא מבין בזה כלום, וזה רק למעגל של 30–40 איש שמוציאים תסכולים".

בעיית הפליטים

"יש הרבה מן האמת בטענות שמעלים מתנגדי ההגירה הפרועה. מדינה מערבית ומשגשגת המעוניינת לשמור על צביונה תתקשה להצליח בכך אם תאפשר לכל נדכאי העולם השלישי, מחפשי פרנסה והזדמנות, להיכנס בלי הפרעה, להתיישב, להעניק לילדיהם עתיד טוב יותר", כותב שמואל רוזנר במדור הדעות של "מעריב". רוזנר מזכיר כי בארה"ב מתמודדים עם אותה סוגיה, מעמדם של ילדי מהגרים לא חוקיים, וכותב על הסנטור לינדסי גרהם, הנמנה עם המבקשים לבטל את התיקון ה-14 לחוקה, המעניק אזרחות אוטומטית למי שנולד בארה"ב.

"כך, צודק גרהם בזהותו את הבעיה, כפי שצודק שר הפנים אלי ישי. אלא שהעברת המסר התקיף נגד הגירה בלתי חוקית על גבם של ילדים היא אסטרטגיה בעייתית. הילדים לא עברו על החוק, לא פשעו. הרחקתם קשה לעיכול גם למי שמזדהה עם מטרת המרחיקים: לשמור על דמותה של ארצות-הברית, ולשמור על דמותה של ישראל".

גם ב"הארץ" מתייחסים היום לבעיית ההגירה, ומקדישים לה את מאמר המערכת: "תחקירה של ליטל לוין, שפורסם בסוף השבוע ב'הארץ', מגלה שבמתקני הכליאה בישראל עצורים במשך חודשים ארוכים, ואף שנים, כ-2,500 מבקשי מקלט", נכתב תחת הכותרת "פליטים אינם פושעים".

אגב, המאמר מתייחס לכתבה מלפני יומיים, שנפרשה ביום שישי באופן לא שגרתי על פני כפולת עמודים בקונטרס החדשות. לא ברור מדוע "הארץ" חוגג בעוצמה כזו כתבה שכמותה פורסמו כבר ב"הארץ", למשל על-ידי הכתבת לעניינים חברתיים דנה ויילר-פולק (וגם זו, וזו), על-ידי כתב הפלילים יובל גורן, וכבר לפני שנתיים על-ידי הכתבת לעניינים חברתיים, שפוטרה מהעיתון, רותי סיני: "מבקשי המקלט כלואים זה חודשים ארוכים בשל מחלוקת מתמשכת בין משרד הבריאות לשירות בתי-הסוהר".

הערה על קולנוע

"עד כדי כך הסתבכה הקריירה הפילמאית שלו, שמלאכת פענוח סרטיו התרכזה לא אחת בפיצוח הסוגיה אם מדובר בסרט רציני-מגוחך או בסרט מגוחך-מגוחך" (מאיר שניצר על הסרט "בלתי נשכחים", ששייך לסוג השני של סרטים בגוף היצירה של סילבסטר סטלון; "מעריב").

והערה על ניהול

"הפיטורים הפכו לשגרה" היא כותרת במרכאות על שער "ממון". "עובדי קומברס בהווה ובעבר מנסים להסביר מה השתבש בספינת הדגל של ההייטק הישראלי: 'אין חשיבה לטווח ארוך, כל הזמן מפטרים ואחר-כך מגייסים. כשהחרב תמיד על הצוואר זה משתק".

"נכשל", זה לשונה של כותרת על שער "כלכליסט": "שלוש שנים אחרי שנכנס לתפקידו כמנכ"ל קומברס, אנדרה דהן לא מצליח לשקם את חברת הבילינג. הוא בעיקר חתום על פיטוריהם של 2,500 עובדים – יותר משליש מצבת כוח האדם שקיבל. אף שעם מינויו הצהיר שבעלי המניות ישפטו אותו 'על ביצועי החברה שעליהם התחייבתי' ולמרות התרסקות המניה בנאסד"ק, הוא עדיין שם".

"הסיבה האמיתית להדחת מנכ"ל HP", מפתה כותרת על שער "דה-מרקר", "מנכ"ל HP [מארק הרד] פוטר לאחר שהואשם בהטרדה מינית, אך למעשה מדובר במסך עשן שערורייתי שנועד להסתיר את העובדה שדירקטוריון החברה לא בטח במנכ"ל, שעובדי החברה תיעבו אותו, שהוא קיבל משכורות עתק בזמן שפיטר אלפים, ושהוא הרס תרבות ארגונית של חברה שהוא לא היה האישיות המוסרית הנכונה להנהיג אותה".

"הרד השמיד באופן שיטתי את מה שהפך את HP לענקית", נכתב בכתבה המתורגמת מה"ניו-יורק טיימס". "הדרך שבה השיג תוצאות טובות היה קיצוץ לא רק בעלויות, אלא גם במו"פ – שתמיד היה קדוש ב-HP". עוד נכתב כי "מחיר המניה יותר מהוכפל בכהונתו של הרד".

נוחי פה ונוחי שם

"דנקנר בוחן מכירת 20% מסלקום", חושפת הכותרת הראשית של "עסקים". "יו"ר אי.די.בי נפגש בפריז עם נציגי ענקית התקשורת פראנס-טלקום, במטרה להכניס את החברה כמשקיע אסטרטגי. שווי העסקה: 2.1 מיליארד שקל". החותמת "בלעדי" מופיעה גם לצד הכותרת הראשית של "כלכליסט": "דנקנר משקיע בחברת התרופות סאנופי", "נוחי דנקנר החל לרכוש בשבועות האחרונים באמצעות כור מניות של חברת התרופות הצרפתית סאנופי-אבנטיס, מהגדולות בעולם. בסאנופי מושקעים גם קונצרן לוריאל והמשקיע האגדי וורן באפט". מי אמר שאין ריכוזיות במשק הישראלי.

ענייני תקשורת

במדור הדעות של "מעריב" מופיעה הבהרה: "בניגוד לכתוב במאמרו של יוסי ריבלין 'אבל מה עם האתיקה, לבני' מיום חמישי, 12 באוגוסט, יו"ר האופוזיציה ציפי לבני גינתה בראיון לגלי-צה"ל גם את האפשרות כי 'מסמך גלנט' הוא יוזמה של יועץ תקשורת".

צמרת פרנט מדווחת ב"גלובס" כי היחצן ליאור חורב, שותפו של איל ארד, נפגש עם אבי מזרחי, אלוף פיקוד מרכז ומועמד לרמטכ"לות. דובר צה"ל מגיב כי חורב משרת כדובר במילואים והפגישה היתה בענייני הצבא.

"פליט 'האח הגדול' גואל פינטו יגיש תוכנית תרבות בערוץ הראשון", מדווח ערן סוויסה, כתב הבידור, התקשורת, המוזיקה והתרבות של "מעריב", סגן עורך המגזין "רייטינג", עורך מדור "ברנז'ה" באתר nrg ויועץ לתוכנית "חדשות הבידור" בהוט. "עבור פינטו אין זו הפעם הראשונה שהוא מוביל תוכנית טלוויזיה. מיד לאחר צאתו מבית 'האח הגדול' הוא הגיש תוכנית בשידורי קשת, ובימים אלה הוא משתתף כפאנליסט בתוכנית הבידור של אסי עזר ועובד על סרט דוקומנטרי על חייו".

כתבי "גלובס" מבשרים לכתבי "מעריב" כי הם עשויים לעבור מרחוב קרליבך למשרדים ברמת-החי"ל שבצפון תל-אביב.

"הידעתם שהסרט 'אסקימו לימון' הוא להיט ענק במולדת הסושי? עכשיו יישלחו כוכביו לשפר שם את תדמית ישראל", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של איתמר אייכנר בכפולת האמצע של "ידיעות". היוזמה היא של השגריר ובאישור שר החוץ. עוד בתוכנית: תערוכה על ההייטק הישראלי.