אחד מ"מבקרי נתניהו"

הכותרת הראשית של "מעריב" מוקדשת הבוקר לידיעה מאת בן כספית ולפיה משרד מבקר המדינה בודק את משרות האמון במשרד ראש הממשלה. כספית מדווח כי "לפני כשבועיים ביקרו חוקרי משרד המבקר גם במעון ראש הממשלה, שם ערכו ביקורת במשרדה של שרה נתניהו, אשת ראש הממשלה". לדבריו, "אחת ממשרות האמון במשרד ראש הממשלה היא, כנראה, העוזרת האישית של הגברת נתניהו. לאחרונה עזבה העוזרת האישית, מלי אבן-חן, את תפקידה".

משרות אמון שכספית בטוח יותר ביחס אליהן כוללות את ראש הסגל, היועץ המדיני, ראש המועצה לביטחון לאומי, מזכיר הממשלה, ראש מערך ההסברה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, היועץ לפניות הציבור והאחראית למיתוג. כספית כותב על כל אחד מהאנשים הממלאים את המשרות הללו, תוך שילוב ביקורת על תפקודם, בדרגה משתנה של חריפות.

על מינוי נתן אשל למשרת ראש הסגל כותב כספית כי זהו "אחד המינויים השערורייתיים ביותר בלשכת ראש הממשלה בכל הזמנים. אדם נטול כל ניסיון ממשי או כישורים נדרשים מונה לעמוד בראש הלשכה החשובה, הרגישה והקשה ביותר לניהול במדינה, ואולי בעולם כולו".

בגרסה המקוונת של הידיעה הנוסח מרוכך יותר: "אחד המינויים שמבקרי נתניהו מחשיבים לשערורייתיים ביותר בלשכת ראש הממשלה בכל הזמנים. לא אחת טענו לגבי אשל כי מדובר באדם נטול כל ניסיון ממשי או כישורים נדרשים שעומד בראש הלשכה החשובה, הרגישה והקשה ביותר לניהול במדינה". מי הם "מבקרי נתניהו"? מי הם אלו ש"טענו"? ולאן נעלמה ההערכה כי המשרה היא אולי הרגישה והחשובה בעולם? נזכיר כי בתחילת השנה הגישה רעיית ראש הממשלה תביעת דיבה נגד כספית ועיתון "מעריב".

גם בהמשך הטקסט של כספית על נתן אשל בולט ריכוך בין הגרסה המודפסת למקוונת. "שליטתו באנגלית מביכה" הומר ב"שליטתו באנגלית אינה גבוהה"; למשפט "כישורי הניהול שלו אינם קיימים, רוב זמנו מוקדש לדיווחים לרעייתו של נתניהו על המתרחש בין כותלי הלשכה" נוסף צירוף המלים "טוענים כי"; הקביעה כי "פעמים רבות פורסם כי נתניהו מחפש מחליפים לאשל, אולם בכל פעם שהדבר צף בתקשורת, יד נעלמה ביטלה את ההחלפה המתבקשת" הומרה באמצעות יד נעלמה במשפט: "פעמים רבות התפרסם כי נתניהו מחפש מחליפים לאשל, אולם בכל פעם שהדבר צף בתקשורת, בוטלה ההחלפה הצפויה".

שוני בין הגרסה המודפסת למקוונת קיים גם ביחס לממלאי משרות אמון אחרים. רון דרמר, היועץ המדיני, זוכה אף הוא להקלה. הביקורת של כספית עליו הופכת לביקורת מפי "מבקריו של נתניהו" ש"טוענים" כי אין לו די ניסיון. כך גם באשר לביקורת על עוזי ארד, ראש המועצה לביטחון לאומי, וצבי האוזר, מזכיר הממשלה. מי שיוצא נפסד משינויי הטקסט הוא איל גבאי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. בעיתון המודפס כתוב כי הוא "בעל כישורים מוכחים". בגרסה המקוונת הוצמד למשפט זה הצירוף "אומרים עליו כי".

דגשים שונים

הכותרות הראשיות של יתר העיתונים עוסקות בעדות שמסר אתמול שר הביטחון אהוד ברק לוועדת טירקל ובעדות שעתיד למסור היום הרמטכ"ל רא"ל גבי אשכנזי. בעיתונים ממוסגרת עדות ברק ככזו שסתרה את עדות נתניהו והטילה את האשמה בהסתבכות הפעולה לעצירת המשט הטורקי על צה"ל.

"[ברק] לא פיספס הזדמנות לשאת נאום פומפוזי", כותב ברק רביד ב"הארץ". המשפט המובלט לצד הידיעה של רביד חריף אף יותר ("ברק נשא נאום פומפוזי וטרחני"). ב"מעריב" כותב נועם שרביט כי העדות של ברק היתה שונה מזו של נתניהו, בין היתר "באינטנסיביות שלה". יובל קרני כותב ב"ידיעות אחרונות" כי ברק "דיבר בלהט, בקצב מהיר". במרבית הדיווחים נכתב כי ברק התיש את חברי הוועדה.

לדעת יוסי שריד, הכותב ב"הארץ", ההבדל בין עדות נתניהו לזו של ברק הוא ש"הראשון נראה מבוהל ומתוח, בעוד השני נראה זחוח ובטוח". לדעת דן מרגלית, הכותב ב"ישראל היום", "בסופו של דבר, מי שקורא את העדויות של נתניהו ואהוד ברק מוצא אותן תואמות במהותן, עם דגשים שונים על חלקים אלה או אחרים בדיון". סימה קדמון מוחה ב"ידיעות אחרונות" נגד ההתנערות מאחריות. "שר הביטחון העביר לנו אתמול שיעור קצר במנהיגות", היא כותבת. "הדרג המדיני, הוא אמר בפני ועדת טירקל, קובע את ה'מה', והדרג הצבאי את ה'איך'. ואילו אנחנו שואלים: ומה בנוגע ל'מי'?".

הן ב"ידיעות אחרונות" והן ב"מעריב" מודפס חלק מוגדל מתצלום [רויטרס] שבו נראה סיכום שערך לעצמו ברק לקראת הנאום, עם כמה ראשי פרקים שביקש להדגיש בדבריו. העיתונים מספקים פרשנות צמודה לקצרנות של ברק ומסבירים למה הכוונה בסעיפים השונים שרשם לעצמו. באף סעיף לא נכתב כי יש להרים את הקול. ב"ידיעות אחרונות" סיקור קצר ביותר של עדות ברק, אולי מפני שחלק נכבד מהעמוד מוקדש לתצלום [יריב כץ] של ברק ורעייתו יוצאים ממסעדה תל-אביבית ("אחרי העדות: בילוי").

ב"ישראל היום" מכינים את הקרקע לעדות אשכנזי שתינתן הבוקר. כותרת הגג לראשית היא ציטוט המודיע ש"אשכנזי יסביר למה לא ישב ב'בור'". מסתבר כי יש טענה שלפיה במהלך מבצע ההשתלטות על הספינה שהה הרמטכ"ל בביתו. עורך העיתון, עמוס רגב, כותב במאמר התופס עמוד שלם  כי "אם הרמטכ"ל אשכנזי לא טרח לשבת ב'בור' בעת שניתן האות להשתלטות, סימן שהוא עצמו הניח כי לא צפויה הסתבכות. הוא טעה".

הערכה מבוססת

"המשטרה חושדת: מסמך גלנט יצא ממשרדי ארד-תקשורת", הודיעה הכותרת הראשית בשער גליון "גלובס" שחולק אמש למנויים. בידיעה, מאת צמרת פרנט, נכתב כי "קבצים הקשורים ל'מסמך גלנט' נמחקו ממחשבים השייכים למשרדי ארד תקשורת – כך חושדים במשטרה בעקבות בדיקת המחשבים במשרד". עוד דווח כי "ככל הנראה, המסמכים נמחקו ללא ידיעתו של אייל ארד".

באופן חריג, הידיעה פורסמה במלואה על עמוד השער, מתחת לכותרת הראשית. לצדה הופיעה החותמת "חשיפת 'גלובס'". זו החלטה עריכתית אמיצה, המעידה על האמון הגבוה של מערכת "גלובס" בתוקפו של המידע. אולי תרמה לאומץ העובדה כי לפני שהידיעה שלהם ראתה אור פירסמו בגלי-צה"ל הדס שטייף ודביר ז'ורנו ידיעה דומה, ולפיה "המשטרה מעריכה כי ייתכן שהמסמך שפורסם בערוץ 2 ביום שישי בערב אמנם יצא ממשרד יחסי-הציבור של אייל ארד, אך ללא ידיעתו".

משטרת ישראל, מצדה, הכחישה את הפרסומים הללו. "המשטרה הבהירה: טרם נמצאו ראיות לזיקה בין המשרד של ארד למסמך", קוראת כותרת גג לדיווח מאת תומר זרחין ב"הארץ". "בשלב זה החקירה נמשכת ללא תוצאות של ממש ביחס לזהות עורך המסמך", מדווח זרחין. "המסמכים שנלקחו בימים האחרונים ממשרד ארד-תקשורת, וציוד המחשבים שנבדק בתוך המשרד, לא חשפו עד כה כל קשר בין המסמך, שכונה בתקשורת 'מסמך גלנט', למשרד ארד-תקשורת".

"זה יכול להיות, כמובן, תרגיל משטרתי במסגרת החקירה", מעריך עמוס הראל ב"הארץ". אכן, זו בוודאי לא תהיה הפעם הראשונה שגורמי חקירה משחררים בלון ניסוי לאוויר התקשורתי; אולי כדי להפעיל לחץ על אנשי משרדו של ארד, אולי כדי להסוות כיוון חקירה אחר שהולך ומתגבש. התקשורת, מצדה, משתפת פעולה ומדווחת הן על החשד והן על ההכחשה. ממילא עד שיתברר מקור המסמך איש לא יזכור מי פירסם מה.

ב"מעריב" לא סומכים על זכרונו הקצר של קהל קוראי העיתונות ומפרסמים את שתי הגרסאות. "חשד: מקור המסמך במשרדיו של ארד", קוראת הבוקר כותרת בלב עמ' 6 של העיתון, אך כבר בפסקת הפתיחה לידיעה מאת נתיב נחמני, מיה בנגל ואבי אשכנזי מובהר כי "במשטרה קיימת גם הערכה מבוססת שלפיה 'מסמך גלנט' אכן מסמך מזויף. מה שברור הוא שכל עוד המסמך לא הגיע לידיהם, הם עדיין מגששים בערפל בדרכם אל האמת".

ברגע שהמסמך יגיע לידי המשטרה, מדווח ב"מעריב", הוא יועבר למעבדת הזיהוי הפלילי, שם תיבדק "צפיפות הנייר, צורת התזת הדיו, הפרדות הצבע, מיקום הלוגו, מיקום הכיתוב של האותיות ועוד", כדי לעלות על מקורו. על-פי דיווח של רמי יצהר באתר "עניין מרכזי", המעבדה תתקשה מאוד לבחון את צורת התזת הדיו וכדומה כיוון שהמסמך הגיע לידי אברמוביץ' באמצעות הודעת דואר אלקטרוני.

מכל מקום, כדי שהמסמך (או הקובץ שצורף לדואר האלקטרוני) יגיע לידי המשטרה, הוצא צו נגד חברת-החדשות של ערוץ 2. אתמול דחה שופט בית-משפט השלום בפתח-תקווה את הערעור שהגישה חברת-החדשות נגד ההחלטה, והבוקר יוגש כנראה ערעור נוסף, לבית-המשפט המחוזי. משה נוסבאום, כתב "חדשות 2", דיווח על דחיית הערעור במהדורת החדשות המרכזית וכינה את הדרך שבה התקבלה ההחלטה של השופט "תמוהה".

בפעם האחרונה שעיתונאי נדרש למסור מסמך שקיבל ממקור, מתחו כלי התקשורת ביקורת על העיתון שסירב בתוקף לשתף פעולה. העיתונאי היה אורי בלאו, והעיתון – "הארץ". בראיון לרזי ברקאי בגלי-צה"ל אמר אתמול עו"ד מיבי מוזר כי המשא-ומתן שאמור להוביל לשובו של בלאו לישראל נמשך, אך הדרישה של מערכת הביטחון נותרה בעינה – מעבר למסמכים שקיבל מענת קם וכבר העביר לרשויות, על בלאו להשיב גם מסמכים שקיבל ממקורות אחרים.

להבדיל ממקרה בלאו, הפעם ניכרת התגייסות של כלי התקשורת למען הזכות של עיתונאי ערוץ 2 לשמור בידם את המסמכים שהם מקבלים ממקורותיהם. בעוד נוסבאום מדווח בערוץ 2 על המתרחש בערוץ 2, הצטרף ברוך קרא מהערוץ המתחרה לביקורת על השופט וציין כי החלטתו היתה "מהירה מאוד". הבוקר כותב זאב סגל, הפרשן המשפטי של "הארץ", כי ההחלטה היא "בעייתית על פניה" וזאת משום ש"אבחנת השופט, שחסיון המקורות העיתונאיים חל על מקורות בלבד, ולא על מסמכים, נוגדת עמדה מקובלת בעניין זה".

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם טור פרשנות מאת בעז אוקון, שכותב כי "אמנון אברמוביץ' וערוץ 2 חשפו מידע בעל חשיבות מהמעלה הראשונה, והם זכאים לשמור על חסיון המקור שסיפר להם אותו". גם הוא מוצא את החלטת בית-המשפט אתמול "בעייתית". אביעד פוהורילס, בטור ביקורת הטלוויזיה של "מעריב", מהלל את השופטת בדימוס דליה דורנר, שקראה אתמול לא לחשוף את המסמך.

ההבדל בין מקרה אברמוביץ' למקרה בלאו טמון ברגישות המסמכים, וברגישות הציבור. אברמוביץ' חשף התנהלות נכלולית של מפקדים בכירים, האחד נגד האחר. בלאו חשף (בין היתר) התנהלות בעייתית של מפקדים בכירים, שכוונה נגד פלסטינים. המהומה התקשורתית על גיוס יועצי תקשורת לצורך המירוץ למשרת הרמטכ"ל גדולה בהרבה מזו שקמה לאחר שבלאו פירסם כי בצה"ל המשיכו במדיניות החיסולים גם לאחר שבג"ץ הורה לשנותה.

בשולי פרשת גלנט

עו"ד דב גלעד כהן מעיר ב"גלובס" כי כלל לא ברור אם "מסמך גלנט" הוא בבחינת עבירה פלילית. לדעתו, "ייתכן שבסופו של דבר – יהא טיבו של המסמך אשר יהא – יימצא כי אין מדובר בעבירה פלילית, או כי הפסול הטמון במעשה כה נמוך עד שאין מקום להעמיד בגינו לדין [...] מן ההיבט של המשפט הפלילי גרידא, אין בפרשייה זו חומרה יוצאת דופן המצדיקה בזבוז משאבים כה רב. זהו עניין של מה בכך".

יואל אסתרון מציע ב"כלכליסט" להציב "גדר הפרדה בין המדינה לבין היחצנים". לדבריו, "במקום לייבב ולהזדעזע, מוזמנים כל הצדקנים לעשות מעשה חד: לחתוך מהמערכות הציבוריות את כל היחצנים הפרטיים העושים בהן כבתוך שלהם. נחסוך לא רק כסף, גם ניפטר מתחושת הגועל".

ינואר 2011

"טהרן מאיימת: 'כבר חפרנו קברים לאמריקאים'", קוראת כותרת לידיעה קצרצרה ב"ישראל היום" [דן לביא וסוכנויות הידיעות]. על-פי הידיעה, בכיר לשעבר במשמרות-המהפכה הזהיר כי אם ארה"ב תתקיף את איראן, תפרוץ מלחמה נרחבת באזור כולו.

ומה אם ארה"ב לא תתקוף? בראש שער "הארץ" ידיעה מאת נטשה מוזגוביה ולפיה במגזין "אטלנטיק" עתיד להתפרסם תחקיר מאת ג'פרי גולדברג, המעריך כי "קיימת סבירות של יותר מ-50% שישראל תתקוף את איראן בשנה הבאה אם טהראן לא תשנה את מדיניותה, ואם הממשל האמריקאי לא יצליח לשכנע את המנהיגות בישראל שהנשיא ברק אובמה מוכן לעצור את איראן בכוח, במידת הצורך".

על-פי הידיעה, גולדברג "הגיע גם למסקנה שהסיכוי שישראל לא תבקש מארצות-הברית אישור לתקיפה גדול. חלק מבני שיחו שיערו שישראל אף עשויה להשתמש בכמה אזעקות שווא לתקיפה, כדי שבתקיפה האמיתית וושינגטון לא תנסה לעצור אותה מלעשות זאת. להערכת העיתון, מבצע חד-צדדי עלול לגרום למשבר חסר תקדים ביחסים בין ישראל לארצות-הברית, ואולי אף למלחמה אזורית כוללת, עם פגיעה אפשרית בכלכלה העולמית". הוא אף נוקב בתאריך דצמבר 2010 כמועד האחרון מבחינת נתניהו למיצוי ה"אמצעים הלא-צבאיים" לעצור את איראן. שמואל רוזנר מציין בבלוג שלו כי בעבר כבר נקבו מומחים בתאריכים לתקיפה ישראלית על איראן, וטעו בהערכתם.

ועוד פרט מעניין בכתבה של גולדברג – הוא מזכיר ש"ראש אמ"ן, האלוף עמוס ידלין, נשלח באחרונה לשיקגו לדבר עם אחד התורמים של אובמה, המיליארדר לסטר קראון, כדי שיבהיר לנשיא כמה ישראל מוטרדת מאיראן". בבלוג של פיליפ וייס צוין כי לפני כחודש פירסם ארי שביט מאמר ב"הארץ" שבו הסביר כיצד הצליח נתניהו לשנות את גישתו של אובמה כלפי ישראל. בין היתר כתב שביט כי "את המחיר על מה שעשה לנתניהו בוושינגטון חש אובמה בשיקגו. הישראלי הפעיל נגד האמריקאי מערכת לחצים סמויה, שהבהירה לו היטב: עד כאן". כעת מסתבר לכאורה מה הכוונה בביטוי "מערכת לחצים סמויה".

עדות מיד ראשונה

חיים לוינסון ואנשיל פפר מדווחים ב"הארץ" על עימות שפרץ בין חיילים לכמה עשרות בני נוער מהארגון "נוער למען ארץ ישראל". בני הנוער תיכננו לצעוד משכם ליריחו ובסופו של דבר להקים התנחלות חדשה ליד בית-הכנסת היהודי העתיק בנערן. החיילים עצרו את הצעדה באלימות. "החיילים הטיחו אותי באוטו, חנקו אותי. בנים נגעו בי. חייל היכה אותי עם הקסדה שלו", אמרה אחת הנערות ל"הארץ". את הידיעה מלווה תצלום של אמיל סלמן ובו נראים חיילים ושוטרי מג"ב גוררים בכוח את אחת המשתתפות בצעדה. תצלומים אחרים של סלמן שצולמו אתמול במהלך האירוע מראים כיצד חיילים תקפו והפילו ארצה את כתב "הארץ" חיים לוינסון. בידיעה ב"הארץ" נכתב כי "קצינים שהיו במקום אף ניסו למנוע בכוח מעיתונאים שהיו במקום לתעד את המתרחש".

ענייני תקשורת

ב"כלכליסט" מדווחים גילעד נס ומיכל תוסייה-כהן כי מיכאל גולן, מקורבו של פטריק דרהי, בעל השליטה החדש בחברת הכבלים הוט, הודיע על פרישתו מהתפקיד. בידיעה מצוטטת הודעת הוט ולפיה "לאחר השלמת תהליך הטמעת האסטרטגיה ועם סיומם של מספר פרויקטים אותם הוביל, החליט מייקל גולן לפרוש ולפנות לדרך חדשה". יחד עם זאת, בידיעה מצוין ובכותרת המשנה מודגש כי "רק לפני שלושה שבועות אושרו לו [לגולן] משכורת השווה לזו של המנכ"ל ומענק הצטרפות נדיב".

ב"דה-מרקר" כותב אמיר טייג על מה שעומד מאחורי החלטת על העזיבה של גולן. לדעתו, העזיבה "מעידה על כך שהאינטרסים הצרים של בעלי המניות הגדולים עדיין חזקים יותר וקובעים את התנהלות החברה. דרהי צריך את פישמן ומוזס [בעלי מניות המיעוט בחברה] כדי לבצע הצעת רכש במניות החברה ולהגדיל חלקו ליותר מ-45%. הוא גם צריך אותם כדי למזג לתוך החברה את חברת הסלולר מירס".

על-פי הידיעה הראשית במוסף "עסקים" של "מעריב" [הדר חורש], ראש הממשלה נתניהו אמר באחרונה ב"פגישה סגורה" שקיים עם שר התקשורת משה כחלון כי הוא מעוניין להקים רשות תקשורת שתפקח גם על הרשות הציבורית. המשמעות: ביטול מעמדה העצמאי של רשות השידור וצירופה לרשות התקשורת המתוכננת. על-פי דיווח מאת מיכל תוסייה-כהן ב"כלכליסט", נראה כי כחלון שמע והפנים. היא מדווחת כי כחלון הוציא ממשרדו תזכיר חוק להקמת רשות תקשורת, שבו נכללת רשות השידור.

במדור הדעות של "מעריב" מתפרסם מאמר מאת ורד ליון-ירושלמי, היוצאת נגד סיקור ההחלטה לגירוש משפחות מהגרי עבודה מישראל. "מזמן לא התגלה פער גדול כל-כך בין האג'נדה שמובילים אמצעי התקשורת [...] ובין דעת הקהל בציבור הרחב".

במוסף "המגזין" של "מעריב" מוקדשת כתבה מאת כרמית ספיר-ויץ למעצב האותיות צבי נרקיס, שמת השבוע. בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מספידה את נרקיס אורנה אושרי. "קשה להסביר לרוב האנשים, שאינם מעצבים גרפיים למשל, את היופי העצום הטמון בקימוריה של אות, או את פגמיה הבולטים של אחרת", כותבת אושרי, "לכן גם לא אנסה. אומר רק זאת: צבי נרקיס היה אמן וקוסם, ומבלי שתדעו אתם מוקפים ביצירותיו".