רה"מ בנימין נתניהו מתכוון להחרים את טקס ההשבעה של נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, יחד עם שר המשפטים שמינה, יריב לוין, ויו"ר הכנסת אמיר אוחנה. ניתוח התנהלות רה"מ נתניהו בארבע השנים האחרונות מצביע על כך שלא מדובר בצעד חריג, אלא במדיניות חרמות מושכלת שמטרתה החלשת המשטר הדמוקרטי בישראל.
מאז שנת 2021, מיד לאחר הפסדו בבחירות לכנסת ה-24, החל נתניהו לאמץ מדיניות חרם קיצונית כלפי מוסדות המדינה וגופי התקשורת המרכזיים בישראל, מעין הקדמה להפיכה המשטרית שהחלה עת חזר לשלטון. מדיניות החרם היא חלק חשוב בשיטה שלמה שמטרתה ביטול משפטו הפלילי (או ההרשעה הצפויה) ומניעת אפשרות של הפסד נוסף בבחירות.
בעוד נתניהו נוקט במדיניות חרם שיטתית, הוא תוקף תדיר את מי שנוהג באותה שיטה. ממשלה בראשותו חוקקה את "חוק החרם", על מנת לסכל חרמות שנועדו להשפיע על מדיניותה של ישראל מול הפלסטינים, והוא ותומכיו מרבים לצאת נגד קריאות למרי אזרחי מול ניסיון ההפיכה שמקדמת ממשלתו. נתניהו נותר בכך נאמן לשיטתו העקבית: מה שמותר לו, אסור לאחרים.
למזלו של נתניהו מולו ניצבת במשך שנים ארוכות אופוזיציה רופפת, שמרכיביה חלוקים בנושאים רבים ואינם מסוגלים לייצר תגובה משמעותית לאתגר מדיניות החרמות של נתניהו.
2021: חרם על הכנסת והתקשורת
בדומה לדונאלד טראמפ בארה"ב, גם נתניהו לא הסכין עם הפסדו בבחירות לפני ארבע שנים, מה שהוביל אותו לאמץ מדיניות קיצונית של חרם נגד הכנסת, הקואליציה וכלי התקשורת המובילים בישראל.
הנימוק הרשמי של נתניהו בהחרמת קואליציית "ממשלת השינוי" היה שמדובר בממשלה לא לגיטימית לאור הפרת הבטחת בחירות מפורשת של נפתלי בנט שלא לשבת עם סיעות ערביות. כמובן שבמידה והפרת הבטחת בחירות היתה עילה מוצדקת לחרם – מדינת ישראל הייתה קורסת לתוך עצמה בעשורים הראשונים אחרי הקמתה.
אולם גם כך, אין פוליטיקאי בישראל שהפר יותר הבטחות בחירות מנתניהו, כמו למשל ההבטחה כי הכהניסט איתמר בן גביר לא יהיה חלק מהממשלה, ההבטחה שלא לנסות להשתמש בחסינות הפרלמנטרית כדי להתחמק מהסתבכויותיו הפליליות או ההבטחה שלא להשתמש במשרתו כדי לחבל במשפט בו הוא נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים.
לאחר איבוד השלטון ב-2021 לראשונה אחרי 12 שנים, הוביל נתניהו כיו"ר אופוזיציה מדיניות חרם חסרת תקדים כנגד הפעלת ועדות הכנסת וכנגד כל הצעת חוק של הקואליציה, לא משנה באיזה נושא.
בסיס טענתו בנוגע לחוסר הוגנות בכמות נציגי האופוזיציה בחלק מהוועדות היה מוצדק, אולם למרבה האירוניה הטענה הושתתה על נוהג ולא על חוק - ונתניהו הרי מאתגר מזה שנים כל מה שאינו כתוב במפורש בחוק, כמו לדוגמה כשסירב להתפטר מראשות הממשלה אחרי הגשת כתב אישום נגדו כיוון שאין חוק המחייב זאת.
במקביל לחרם בכנסת כנגד הקואליציה החל גם החרם של נתניהו נגד גופי תקשורת המעזים לנקוט עמדה ביקורתית נגדו, אותו חרם שאנו מפנים אליו זרקור בשנים האחרונות באתר "העין השביעית".
גם כאן, נראה שנתניהו ייחס את ההפסד שלו בבחירות לסיקור התקשורתי: לחרם קדמו שני ראיונות בערוצים 12 ו-13 שהתקיימו יממות לפני הבחירות לכנסת ה-24, בהם נשאל שאלות קשות וענה תשובות קלושות. המאורע שינה מבחינתו את מאזן הכדאיות האישית, שמהווה מצפן מרכזי בהתנהלותו.
עד אותה נקודה נתניהו סלד מראיונות עיתונאיים אולם סבר כנראה שהרייטינג הגבוה שלהם מצדיק הגעה לאולפנים בעיתוי המשרת אותו. ההפסד אחרי אותם ראיונות ממרץ 2021, בצירוף התובנה שחילחלה בו מ-2015 (כפי שהעיד במשפטו) כי הוא יכול לעקוף את התקשורת באמצעות הרשתות החברתיות, שינו מבחינתו את הנחת היסוד החשובה הזו. מאז מסרב נתניהו להתראיין בישראל בערוצים שאינם ערוץ 14, ערוץ התעמולה המשרת אותו, והחל להגביר פי כמה את מספר הראיונות באנגלית בחו"ל.
מדיניות החרם על התקשורת היא חלק ממהלך מקיף נגד התקשורת החופשית, הכולל גם את קידום חוקי ההפיכה התקשורתית ומינויים פוליטיים בגופים המפקחים, כך שכלי תקשורת עיתונאיים יסבלו מאפליה בחלוקת משאבים, וגם אם ישרדו יהפכו ברבות הזמן למדולדלי רייטינג והשפעה.
כמו הפוליטיקאים שלא השכילו להעמיד חזית מול מדיניות החרם של נתניהו, כך גם עורכי החדשות בערוצים המסחריים נכנעים לראש הממשלה ואינם מחרימים את המחרים. גם מבחינתם, לנתניהו מותר מה שלהם אסור.
החרם המתמשך על התקשורת והחרם על ראשי הרשות השופטת הם חוליות בשרשרת אחת, שנועדה לחנוק את המשטר הדמוקרטי בישראל. צעדים חסרי תקדים אלו של נתניהו היו צריכים לפגוש צעדים חסרי תקדים מצד מגיני הדמוקרטיה וחופש העיתונות. את המחרים - יש להחרים.