הודו זה כאן

התבטאות של ראש הממשלה ושר הבריאות בנימין נתניהו בעניין דרך התמודדות אפשרית של המדינה עם המשבר במערכת הבריאות, כזו שנהוג לכנות "התבטאות אומללה", צוטטה על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות רוני גמזו, הוקלטה, שודרה אתמול בטלוויזיה, והיום היא מוצאת דרכה לכותרות העיתונים שאינם בטאונים של ראש הממשלה.

"נתניהו: תביאו רופאים מהודו", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות"; "הפתרון של נתניהו: להביא רופאים מהודו", נכתב בזו של "מעריב"; ואילו זו של "הארץ" עוסקת בגורל המצטט: "מנכ"ל משרד הבריאות הודח מניהול המשבר". כותרת המשנה מצטטת התבטאות נוספת: "אתם לא מבינים את המאפיונריות שלהם", שכוונה לאנשי האוצר. כל העיתונים מדווחים בבולטות על כך שגמזו הודח בפועל מניהול המשבר (כמה שעות לפני פרסום ההקלטה בערוץ 2) ובמקומו יבוא פרופסור אחר, שלמה מור-יוסף.

"הארץ" מדווח בהרחבה על ההתבטאויות החריפות של שופטי העליון נגד המתפטרים, ומסקר את עמדות כל הצדדים המעורבים בסכסוך, כולל הסטודנטים לרפואה וההסתדרות הרפואית, החתומה על ההסכם שאי-שביעות הרצון ממנו הולידה את המשבר הנוכחי. "ידיעות אחרונות" מצניע את המתקפה מצד בית-המשפט העליון וממשיך בתמיכה הכמעט בלתי מסויגת שלו ברופאים המתפטרים והמוחים. עיקר המתקפה מכוונת כלפי נתניהו, גם בטור פרשנות של איתן הבר ("אין כאן בעל בית").

ב"ישראל היום" יודעים לצטט על השער את הדברים שאמר גמזו על האוצר, אבל לא מכירים את מה שציטט מפי הגבורה, הלא היא נתניהו. ההתבטאות הזו מובאת בעמוד פנימי, סמוך לנוסח התנצלות של גמזו על "תרומתו של נתניהו למערכת הבריאות". הסיקור, מן הכותרת הראשית ועד לטורי הפרשנות, מבטא את הקו העקבי של העיתון נגד החלקים המוחים, השובתים והמתפטרים שבמערכת הבריאות.

"בג"ץ: 'הרופאים לא נקיי כפיים'", נכתב בכותרת הראשית; "עשיתם דין לעצמכם" היא כותרת הכפולה הפותחת. שני טורי הפרשנות, של כתב הבריאות רן רזניק ושל הפרשן לענייני הכל דן מרגלית, תוקפים בחריפות את המתמחים (שלמעשה אף פעם לא היו רק מתמחים, וממילא הצטרפו אליהם גם סטאז'רים, רופאים בכירים ומנהלי בתי-חולים). רזניק גם תוקף את המנכ"ל גמזו, שאתמול התברר כי הוא "מגבה באופן נחרץ חלק מהדרישות של הרופאים המתפטרים, למשל [נגד] חובת הנהגת שעון נוכחות יומי שהוסכם עליה בהסכם העבודה החדש שחתמו ההסתדרות הרפואית ומשרד האוצר. [...] גמזו לא כשיר לפתור את המשבר מאחר שהוא לא מצליח או לא מסוגל להתנתק מחבריו הקרובים הרופאים הבכירים", קובע רזניק.

כרגיל ב"ישראל היום", כשהוא מסקר עניין הנמצא בראש הכותרות אצל כל העיתונים, הדבר הבולט אינו דווקא הטון המגויס של הסיקור, אלא דלותו והיקפו המצומצם ביחס לעושר המידע שמציעים העיתונים המתחרים. היום מציע "מעריב" סיקור של המשבר במערכת הרפואה שהוא דל אפילו יותר מזה של "ישראל היום".

"בעיקרון, הטענה של הרופאים מוצדקת", אומר פרופ' רפי ולדן לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "תנאי העבודה שלהם בלתי אפשריים. אני עבדתי בתנאים האלה בעצמי. אין להם אח ורע במגזרים אחרים. והמשכורות נמוכות. המדינה מתייחסת לרופאים כמו האיכר ההוא שהפסיק בהדרגה לתת לסוס שלו לאכול. בסוף הסוס קרס". "איך קרה שאת המאבק מובילים דווקא המתמחים", שואל ברנע. "הדור שלי לא העלה על דעתו להתמרד נגד תנאי העבדות. האווירה היתה אחרת. במבט לאחור אני אומר – לא צדקנו", עונה ולדן.

יש"ע זה כאן

שער מוסף "הארץ" וכמה טקסטים בו, שער מוסף "השבוע" ועמודים בקונטרס החדשות מוקדשים ל"קרב על הבית" (כותרת "השבוע") ול"מערכה על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית" ("השבוע"). מבין מספר ומגוון הנושאים המרכיבים את "המתקפה על הדמוקרטיה", המעסיקים בשנה האחרונה את "הארץ" וחלקים נרחבים ממחנה השמאל-מרכז, ניתן היום בעיתון דגש בולט דווקא על הנסיונות להשפיע על זהות המכהנים בבית-המשפט העליון, נסיונות חקיקה שפרשנים מגויסים פחות הגדירו כתיקונים ביורוקרטיים שגם אם יש מקום למתוח עליהם ביקורת מצד המינהל התקין והפרלמנטריזם היאה, הרי שקשה לראות בהם תקדים או אסון לאומיים (במוסף, יש לציין, מתמקדים רוב הכותבים בהתקפה על המיעוטים, לא על האליטות. מומלץ במיוחד הטקסט של יהודית רותם).

"בליכוד טוענים: חוק סולברג – רימון עשן להסוואת בחירת נשיא העליון", נכתב בכותרת בולטת בעמ' 5 של "הארץ". זו כותרת מעט מוזרה, משום שהעיתונות מדווחת לעייפה על כך ששני השינויים הביורוקרטיים שמקדם מאחורי הקלעים שר המשפטים יעקב נאמן הם כלים לקידום מינוים של השופט אשר גרוניס לנשיא העליון והשופט נועם סולברג לשופט בעליון. ההזדקקות של "הארץ" לרטוריקה של מסכי עשן נדמית לכן כחלק ממסע דמוניזציה: "חשש מרוב של הימין הקיצוני בוועדת השופטים", נכתב בכותרת הגג לידיעה, אולם האם נאמן הוא איש ימין קיצוני? לא ממש, הוא בשר מבשרה של המערכת המשפטית בישראל, ומן הסתם גם מנוי על "הארץ". אבל אם יש עשן יש אש, ואם מדובר בקיצונים, הרי שהיא אש רעה ומפחידה.

הצעת החוק עצמה, לשינוי הרכב ועדת מינוי השופטים, היא בכלל של גדעון סער, עוד איש ימין קיצוני אליבא ד"הארץ", והיא מ-2008. מטרתה: "לייצר פלורליזם בהרכב שופטי העליון". עבור קוראי "הארץ" אין צורך לשים במרכאות את ההצהרה הנ"ל; הן באות בילט-אין עם העיתון. זה לא הופך אותן דווקא לנכונות: מטרת החוק היא אכן כפייה של "דילים" שיאזנו בין האינטרסים והרצונות השונים – כשאלו של השופטים המכהנים הם רק חלק מהם. תומר זרחין ויוסי ורטר ב"הארץ" לא יוצאים נגד השיטה, אלא רק טוענים כי מינוי "מקורבה" של הנשיאה ביניש, השופט זילברטל, "לא יאזן" את מינויו של סולברג:

"גורמים שפנו לאחרונה לביניש הזהירו כי כניסתו של סולברג לעליון תהיה תקדים מסוכן של מינוי שופט הנישא על גל תמיכת אנשי ימין וכי מועמדותו של השופט זילברטל לא מאזנת את מינויו של סולברג". מתחת לידיעה, ידיעה אחרת: "אנשי רוח ואקדמיה לביניש: הדיל למינוי סולברג – מסוכן". בידיעה הזו, ובשכנתה, כמו גם בציטוטים ממכתב של אותם אנשי רוח ואקדמיה, אין מלה על סולברג עצמו. כל מה שאנו יודעים עליו הוא כי הוא נתמך על-ידי גורמי ימין, או ימין קיצוני. למעשה המהלך של "הארץ" יכול היה להיות מתואר כך: מסע דורסני למניעת השפעה דמוקרטית של קבוצות מיעוט על דמותה של מערכת המשפט.

ואיראן, כמובן, זה כאן

"בעלי ההון ברשות משקיעים בישראל פי שניים מאשר בגדה", כותרת ידיעה של עמירה הס על שער "הארץ". הס מצטטת מי שסבור כי "המניע העיקרי הדוחף להשקעה בישראל הוא המגבלות על הכלכלה הפלסטינית". עוד על שער העיתון, טלילה נשר מדווחת תחת הכותרת "ההקצנה בחינוך הממלכתי-דתי: הפרדה בהסעה ואיסור על שירת בנות", כי "400 הורים התגייסו באחרונה נגד ההקצנה במוסדות החינוך הממלכתיים-דתיים (ממ"ד). ההורים, שמכנים את הקבוצה שהקימו 'פורום ממ"ד לכתחילה', אומרים כי 'ההקצנה משתרשת כבר בגנים – בחסות משרד החינוך". בפינת הדוגמה הפיקנטית: הורים שאסרו על רכישה קיבוצית של הספר "דירה להשכיר" של לאה גולדברג משום שאחת מדמויותיו היא חזיר והדמויות האחרות אינן מדברות יפה.

בלב הידיעה הפניה לידיעה אחרת, על עוד התבטאות שעוררה אתמול עניין ציבורי, של הרב אליקים לבנון מאלון-מורה, שאמר כי "עדיף לעמוד מול כיתת יורים מאשר לשמוע שירת נשים". "העלייה במספר החיילים והקצינים הדתיים מחייבת את הצבא להשתנות: דיני כשרות מחמירים יותר, מעורבות גוברת של רבנים אזרחיים, חלקם לא ממלכתיים בעליל, ודיון ער בסוגיות הלכתיות. המטכ"ל רוטן, אך בהדרגה ייאלץ ליישר קו", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של עמוס הראל במוסף "השבוע".

"לעקוף את הרבנות" היא כותרת מאמר המערכת של "הארץ". לצדו מתפרסם מאמר של יואל מרקוס תחת הכותרת "איראן כבר כאן". המאמר מתייחס באופן רופף לדתיים בצה"ל, לחרדים בישראל ולימין בכנסת.

"מר קצב, האם תסכים להודות ולהביע חרטה?", "לעולם לא. לא אנסתי ולא ביצעתי שום עבירת מין", "אם כך, לא ינוכה לך שליש. תשב בכלא שבע שנים", "אז אני אשב". חילופי הדברים הללו הם שנבחרו לשער מוסף השבת של "ידיעות אחרונות". לצד שני תצלומים של קצב הם תופסים את השער כולו ומפנים לראיון שערך שמעון שיפר עם הנשיא האנס.

עניים עובדים אצל עשירים

"כ-200 מפגינים נעצרו בעימותים אלימים עם שוטרים בוול-סטריט", נכתב בכותרת ידיעה במדור חדשות החוץ של "הארץ". ידיעה אחרת מוקדשת לנעשה באירופה: "ספרד בפני מהפך: השמרנים צפויים לנצח בבחירות"; "ביום ראשון יתקיימו הבחירות לפרלמנט, שהוקדמו בארבעה חודשים לאחר מחאת האוהלים במדריד". "יותר צעירים מידרדרים לעוני", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "דו"ח העוני שפורסם אתמול מלמד על אחת הסיבות שהובילו לפרוץ המחאה החברתית: שיעור הצעירים בקרב העניים בישראל מזנק", נכתב בכותרת המשנה. "כ-27% מהמשפחות שהמפרנס העיקרי בהן מתחת לגיל 35 חיות בעוני".

"אני מוטרד מההמצאה החדשה המכונה חברות פער. הגזירות שיוטלו מסוכנות והזויות", מספר הציטוט על שער "עסקים", המפנה לראיון של יהודה שרוני עם איתן רף, "על ועדת התחרותיות". בימים האחרונים אין כמעט יום ששער המוסף הכלכלי של "מעריב" אינו מכיל מתקפה כלשהי על הוועדה להגברת התחרותיות במשק, הידועה בציבור כ"ועדת הריכוזיות". את המתקפה מוביל שרוני, הכתב הכלכלי הבולט היחיד כמעט שנשאר ב"מעריב", אחרי שבעליו הקודם (למשך שתי דקות) חיסל את הדסק הכלכלי שלו.

הבעלים הנוכחי הוא, כמובן, נוחי דנקנר, אבי פירמידות השליטה הישראליות, ומי שאמור להיות בין הנפגעים הראשיים מהמלצות הוועדה, כפי שהוצגו במסקנות הביניים שלה. כשנמרודי אחז ב"מעריב" עסקיו קודמו מעל דפי העיתון לא רק בצורה סמויה אלא גם בריש גלי, בחוצפה של בעל המאה וחסר הדעה. המתקפה האומללה הנוכחית של "מעריב" אומללה משלוש סיבות: היא הופכת עיתונאים למשרתים, מרצון או מכורח, של האג'נדה של בעל הבית; היא מעבירה את דנקנר, הבעלים הטרי של העיתון, למחנה המפוקפק שנמרודי השתייך אליו, של בעלים העושים בעיתון כבשלהם; והיא גם חסרת משמעות: ל"עסקים", המוסף הכלכלי של "מעריב", אין כמעט שום אמירה או עמדה בשיח הכלכלי בישראל.

האסלה של שקד

"מוזיאון תל-אביב, האמור לתמוך בחופש אמנותי ולשמש במה לדעות נועזות, כפי שניתן לצפות מאמנות, פעל לא אחת כצנזור וכאויב לחופש הדיבור" ו"המוזיאון הציג תערוכות אוסף של אנשי חבר הנאמנים, תערוכות לאמנים אלמונים יחסית המקושרים למועצת המנהלים ותערוכה במימון חברת יבוא רכב". אלה שניים מהלידים שבחרו עורכי המוסף "גלריה" של "הארץ" מתוך המאמר שכתב רועי רוזן. שלישי הוא זה:

"לעומת עשרות מיליוני הדולרים שהושקעו במבנה החדש, מוזיאון תל-אביב מקדיש אחוז אפסי כמעט מתקציבו לרכישת אמנות ישראלית. אני משער שב-50 מיליון הדולרים שהושקעו בהרחבת המבנה ניתן היה לרכוש 25 אלף יצירות של אמנות ישראלית".

"האמת, תיכננתי לזרוק איזו מלה רעה על האגף החדש של מוזיאון תל-אביב", כותב רענן שקד בטור הפותח את "7 לילות", מוסף "ידיעות אחרונות", "[...] אבל אז נכנסתי פנימה לאגף החדש, וכמו שקרה לרובנו, לא הבנתי איפה פה השירותים, והאם לעלות, לרדת, ללכת שמאלה או איפה, בעצם, המיצג המדובר של אנסלם קיפר. הלכתי לאיבוד מבורך ולקחתי כנראה את הפנייה הלא נכונה, כי לא היתה, וכנראה שאין, פנייה לגמרי נכונה. וזה היה מצוין".

ענייני תקשורת

בן כספית כותב בטורו ב"מוספשבת" של "מעריב" על כינוס שיזמו כמה מבכירי העיתונאים בישראל, "המודאגים מהמצב המפורט כאן, מודאגים בצדק", הוא כותב אחרי שהוא מפרט עוד פכים מההתנהלות המקוממת והמגוחכת של המנהלים שמונו בהשראת נתניהו ברשות השידור. כספית כותב כי ייבצר ממנו לדבר בכנס עצמו, אך מוסר כי אם היה מדבר שם, היה אומר מה שהוא "תמצית של מה שאני כותב כאן בחודשים האחרונים. ההתקפה על התקשורת ועל חופש הביטוי בישראל היא התקפה מתוכננת, אלימה ומתוזמרת". לזכותו של כספית ייאמר כי אכן היה בין הראשונים שזיהה ולא הרפה מההתנהלות של לשכת נתניהו ביחס לתקשורת הנתונה למרותו, העקיפה או הממש עקיפה, זאת אחרי שהמתקפה על התקשורת הנתונה למרותו הישירה שככה זה מכבר.

יוסי ורטר ממשיך לכתוב ב"השבוע" על נתניהו וערוץ 10. היום הוא כותב על ביקור ניחומים של המיליארדר היהודי-אמריקאי רון לאודר, בעל מניות מרכזי בערוץ, אצל משפחת נתניהו, שישבה שבעה על מות אביה של שרה נתניהו. "היחסים בין לאודר לזוג נתניהו לא היו מביישים אופרת סבון", כותב ורטר, המתאר את ההתרחקות בין השניים לפני למעלה משנה, "על רקע שידור תחקיר 'ביבי-טורס' של רביב דרוקר בתוכנית המקור. נתניהו, שידע אז, ויודע ביתר שאת היום, איזו תיבת פנדורה התחקיר הזה פתח אצל מבקר המדינה, ציפה מלאודר לבלום את השידור. לאודר נהג כאיש מצפון ולא התערב. לימים, לאודר גם הפך למבקר חריף של התנהלותו המדינית של נתניהו, ותלה בה את בידודה המחריף והולך של ישראל בארצות-הברית ובאירופה.

"ביקורו של לאודר באוהל מסמל, כנראה, פתיחת דף חדש בינו לבין שרה וביבי. השאלה היותר מעניינת היא מה ההשלכות שיהיו להתפייסות כזו על גורלו של הערוץ שעומד על עברי פי פחת", מסכם ורטר, לפני שהוא מפליג לעוד סיפורי פכים קטנים באותו עניין, האהובים כל-כך על הפרשנים הפוליטיים שלנו.

בעמ' 12 של "מעריב" מתפרסמת מסגרת ובה תגובת משרד הביטחון לכתבה של שרה ליבוביץ-דר במוסף "סופשבוע", הטוענת כי ישראל מייצאת לעולם נשק פגום או מיושן. "'מעריב' בחר לפרסם מספר אירועים בודדים שהתרחשו בשנות ה-90, המהווים מדגם שולי ובלתי מייצג לאלפי עסקאות מוצלחות", נכתב בין השאר בתגובה הקצרה. "הכתבה מהווה פגיעה בלתי מוצדקת בתחום שמהווה חלק מהחוסן הכלכלי והבטחוני של מדינת ישראל". לא מובהר מדוע התגובה מתפרסמת במנותק מן הכתבה, אולם למקרא הכתבה עצמה נראה כי יש דברים בגו: לליבוביץ-דר היה ביד סיפור טוב על עסקת נשק כושלת עם אסטוניה, אבל הניסיון לארוז אותו כ"תופעה" אינו מצליח לשכנע.

מוסף הנשים "סגנון" של "מעריב" מגיע היום עטוף בניילון אישי. כעת אפשר להבחין כי מדובר במוסף יוקרתי. "אנשים לא תפסו אותי ברצינות. הרבה פעמים הייתי צריכה לעבוד אובר-קשה כדי לשכנע אנשים שישמעו גם מה שיש לי להגיד. לוקח זמן לבחורות שמתחילות כדוגמניות. יש להן הרבה קירות לשבור כדי להגיע למקום שבו באמת יקשיבו ובלי ציניות ובלי לשפוט אותן ובלי להגיד 'מה הסתומה הזאת'", אומרת הדוגמנית לשעבר שהעורכים בחרו בראיון איתה להיות כתבת השער של מוסף "סופשבוע" של "מעריב". כיום, אחרי שהצליחה לשבור כמה קירות ולדלג מעל כמה סטיגמות, היא מכהנת כפרשנית לתוכנית ריאליטי.

כרגיל, שלושה מן המכתבים למערכת שבפתח מוסף "7 ימים" נכתבו בתגובה לטורו של יאיר לפיד. שלא כרגיל, שלושתם ביקורתיים, שלושתם טוענים כי לפיד, בכתיבתו על אנשי המחאה החברתית, לא מבין את העוול העמוק שטמון בשיטה הקיימת. אגב, המכתב האחרון במדור קצר במיוחד וממוען למאיירת, הקריקטוריסטית והקומיקסאית דניאלה לונדון-דקל: "דניאלה, תודה רבה על הכתיבה המצחיקה. רציתי לומר לך: 'את גאון'".

כוכבות תוכנית הבידור "מעושרות" מככבות גם היום על שערי מוספי סוף-השבוע. כזכור, הסדרה עוסקת בתיעוד לכאורה של חייהן של שש נשות האלפיון העליון לכאורה, המכירות זו את זו לכאורה, והדבר היחיד שלא לכאורה שקשור בסדרה הזו הוא תשומת הלב התקשורתית שהיא מקבלת. זה לכאורה מוזר, משום שהתכונה הבולטת שאני מצאתי בסדרה היא שהיא מאוד משעממת (לכאורה, כי מה הקשר בין עניין לתשומת לב תקשורתית).

על הביקורת האחרת והנפוצה שנמתחה על הסדרה, ובעצם על כל ביקורת שהיא, עונה בכתבת השער של "גלריה" אחת מכוכבותיה, ענבר שנהב: "הפרומו עורר אנטגוניזם וגם הפרקים הראשונים השאירו אנשים המומים, והם נועדו לעשות באזז. אנשים מרימים גבה, אבל איזו זכות יש לאנשים להרים גבה על משהו שהם בעצמם צופים בו?". והתשובה הזו, עם כל האידיוטיזם שהיא טבולה בו, מדויקת מאוד.