בקיץ 1976 שררה התרגשות רבה בחוגי התקשורת הישראלית. מפה לאוזן עברה השמועה כי משה דיין, הרמטכ"ל והשר לשעבר, מתכוון בזמן הקרוב להוציא עיתון צוהריים חדש בשם "היום הזה", שהוא ישמש כעורכו הראשי.
עוד נמסר כי אנשים מטעמו נפגשים עם מועמדים למלא את התפקידים המרכזיים בעיתון החדש, ודבר זה כשלעצמו עורר חשש רב במערכות העיתונים, ובמיוחד במערכות הצהרונים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" שחששו מ"זליגת" כוחות מקצועיים משלהם לעיתון החדש.
היו אף שידעו לספר, שבשתי המערכות האלה הוכרז על מצב חירום ופורסמו אזהרות לעיתונאים ולעורכים לבל יעלו בדעתם "לערוק" לעיתונו של משה דיין. מי שיעשה כן – מסתכן בנפשו, שכן לאחר שההרפתקה הזאת תסתיים, ובכך לא היה ספק לראשי מערכות העיתונים הוותיקים, מי שיחצה את הקווים לעיתונו של דיין לא יכול לחזור לעולם למקום עבודתו הקודם.
הסיבות לכניסת דיין להרפתקה
רבים שאלו אז את עצמם: מה הביא את משה דיין, מנהיג ישראלי מן השורה הראשונה, לקפוץ למים העמוקים והדלוחים למדי של התקשורת הכתובה?
את התשובה ניתן היה למצוא במעמדו הלא מחמיא של דיין ב-1976. הוא היה אז, ללא ספק, מנהיג מוּכֶּה. עד מלחמת יום הכיפורים היה דיין מנהיג וגנרל רב-מוניטין בארץ ובעולם, ובישראל בוודאי נחשב לגיבור לאומי, בעקבות הצלחותיו יוצאות הדופן במלחמת סיני ב-1956 ובמלחמת ששת הימים ב-1967 (אף שבמלחמת ששת הימים הוא נכנס לתמונה רק שבוע לפני פרוץ הקרבות, וללא ספק "גנב" חלק גדול מהתהילה מהרמטכ"ל יצחק רבין).
בשבע השנים הבאות, עד מלחמת יום הכיפורים, כיהן דיין כשר הביטחון הכל-יכול, היה ללא עוררים, "מר ביטחון" של ישראל ואף נחשב כמועמד לראש ממשלה. תוצאות מלחמת יום הכיפורים הטילו צל כבד על תפקודו ועל דמותו בכלל, וחצי שנה לאחר סיומה הן ראש הממשלה גולדה מאיר והן שר הביטחון משה דיין, הגישו את התפטרותם וקמה ממשלה חדשה בראשותו של יצחק רבין. דיין כלל לא הוזמן אליה.
וכך, במשך שנתיים, הוא היה אומנם חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, אך כבודו ניטל ממנו והוא אף לא הִרבה לפקוד את הכנסת. דבק בו, יותר ויותר, תו של "מי שהיה" ויותר מכך: של "לוּזֶר" (מפסידן – בעקבות התוצאות העגומות של מלחמת יום הכיפורים), ומי שהכיר את דיין ידע, שהדבר היה לזרא בעיניו. הוא תר כל העת אחרי "קאמבק".
מודעה מטעם "היום הזה", "מעריב", יולי 1976 (צילום מסך: אתר עיתונות יהודית היסטורית www.JPRESS.org.il, מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב)
את חבל ההצלה סיפק לו ידידו אליעזר ז'ורבין, מי שעמד בראש חברת הפרסום הגדולה "דחף", שבשיחת-רעים שקיים בתחילת 1976 עם שניים מידידיו, משה (מוזי) ורטהיים, מנכ"ל חברת "קוקה קולה" והפרסומאי חגי בר-כוכבא, הועלה הרעיון שראוי להוציא עיתון צוהריים חדש, שיתחרה בשני הצהרונים הוותיקים – "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". לא ברור מי הציע את תפקיד העורך הראשי למשה דיין, אך הוא "נדלק" מיד על הרעיון, שיוכל להחזירו לקדמת הבמה.
את תפקיד המוציא לפועל של הקמת העיתון קיבל על עצמו אלי לנדאו, עיתונאי ותיק ב"מעריב", שאף פרסם כמה רבי מכר בנושאי ביטחון, מי שיהיה בשנים הבאות ראש עיריית הרצליה במשך תקופה ממושכת. לנדאו אף סיפק מידע רב חשיבות על תהליכי הקמת העיתון, שדיין העניק לו את השם "היום הזה" (מבלי להתחשב שזה שנים נקרא יומן החדשות המרכזי של קול ישראל בשם זה).[1]
דיין ידע, והודה בכך, שהוא אינו מבין הרבה בעיתונות ולא הסתיר מהסובבים אותו במערכת "היום הזה" כי מטרתו העיקרית היא להביא את דעותיו לידיעת הציבור. הוא אף עשה זאת בצורה פומבית וגלויה בריאיון בגלי צה"ל ששודר ב-19 באוגוסט 1976, ושזכה למחרת בפרסום מודגש בעיתונות הישראלית לגווניה: "'היום הזה' לא יהיה סלט – הוא יבטא דעותַי" – כפי שניסח זאת העיתון "על המשמר".[2]
דיין ציין כי הוא מקווה שהעיתון הנולד יהיה "טוב ונקי, ובעיקר עיתון בעל קו מדיני ברור, קו הדומה לדעות שלי". הוא אמר, שברור לו שמדי פעם יהיו בו גם דעות אחרות, מנוגדות לאלה שלו, "אולם לא יהיה זה 'כלבויניק' או סלט". את החלוקה הפנימית בעיתון הסביר במילים אלה: "מי שירצה למצוא בו דעות סופר-יוניות, יפתח את הדף המרכזי. מי שירצה למצוא בו דעות ניציות – יפתח את העמוד הראשון".
דיין לא הסתיר את חששו שבתחילה יהיה העיתון "דל", משום שהוגי המחשבה בארץ, טובי הכלכלנים וטובי המדינאים "אינם עטים על העיתון החדש", כדבריו. ועם זאת, הוא הביע את התקווה ש"היום הזה" יהיה עיתון טוב, "גם אם צנוע", כדבריו.
ההכנות להוצאת הגיליון הראשון
במהלך אוגוסט 1976 הושלמו ההכנות להוצאת הגיליון הראשון – ב-1 בספטמבר. אלי לנדאו שכבר הוזכר - היה יד ימינו של דיין, והוא ניצח על הקמתה של המערכת, איוש התפקידים השונים, מציאת בית דפוס ושאר הנושאים המהווים את עולמו של יומון. לדבריו, הוא התחיל מאפס ובעיקר העיקה עליו הדלות הצפויה של כוח האדם המקצועי, שכאמור היה מאויים באופן קבוע על ידי "שני הגדולים" – "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שעשו ככל יכולתם שהעיתון החדש לא יפלוש לתחומם – בראש וראשונה בנושא העיתונאים.
משה דיין ואלי לנדאו מעמדים את "היום הזה" (צילום מסך: "כותרת ראשית", 2.11.1983, אתר עיתונות יהודית היסטורית www.JPRESS.org.il, מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב)
לנדאו חשף לאחר שנים את תסכולו, לאחר שנכשל לגייס לעיתון עורכים וכותבים מן השורה הראשונה:
היה לי משא ומתן בשלבים מתקדמים מאוד עם לפחות 20 עיתונאים, כמה מהם מהידועים ביותר בארץ, אשר ידעתי כי הם לא מרוצים בעיתונים שבהם עבדו. לא אזכיר שמות. אבל הם חששו מן ההזדהות הפוליטית ובעיקר חששו לעתיד הפנסיה שלהם. הם גם חששו להזדהות עם משה דיין, וראוי להזכיר שאחרי מלחמת יום הכיפורים היו שקראו לדיין 'רוצח'. מי שהיה מזוהה עם משה דיין, נחשב למזדהה עם מחדל מלחמת יום הכיפורים. לעומתם אמר משה דיין שהוא מכון לעבוד עם כל עיתונאי, בלי הגבלה, מלבד אורי אבנרי".[3]
לדבריו של לנדאו, מערכת "היום הזה" הייתה דלה במיוחד. בעוד שבמערכת רוב העיתונים ישבו ב"דסק" החדשות, מדי לילה, 10 עד 15 עיתונאים, "אצלנו בדסק היו רק כתבנית, עורך משנה (לנדאו), מתרגם, ולפעמים הצטרף אליהם משה דיין".[4]
העיתון לא יכול היה להתפאר בשמות של עיתונאים שהצטרפו אליו, זולת שלושה: אלי לנדאו, יזהר ברנר, שעבד לפני כן ב"למרחב" וב"חדשות הספורט" וגדעון גדות, שהיה לו ניסיון עיתונאי מעבודתו ב"חרות" ו"היום". כמה עיתונאים, מהם ידועים, הסכימו לכתוב בעיתון תחת שמות-עט. לעומת זאת היה ל"היום הזה" מנכ"ל ידוע בציבור: חגי בר-כוכבא, פרסומאי נודע בעת ההיא. וכמובן, שמעל לכל ריחף, לטוב ולרע, שמו של משה דיין.
ככל שקרב יום הופעת הגיליון הראשון, מיעטו העיתונים האחרים לספר על "היום הזה". הדבר מובן מאליו, שכן עיתונים אינם נוהגים לספר על יריביהם, בוודאי לא על הכנותיהם להוצאת גיליון ראשון או גיליונות חגיגיים. ב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" לא הסתירו את החששות שהעיתון החדש, שאמור היה להופיע כמוהם בצוהריים, יגזול מהם קוראים ומודעות.
הגיליון הראשון
ב-1 בספטמבר 1975 ראה אור הגיליון הראשון של "היום הזה" ועד מהרה הוברר כי ההר הוליד עכבר. היה זה עיתון אפור למדי, מודפס בצורה לא מרשימה ועם לא מעט שגיאות דפוס. ועם זאת, אליעזר ז'ורבין, המו"ל של העיתון, התמוגג: "יש עיתון – שרשם היסטוריה עוד בטרם ראה אור – נאבק וגם יכול!" – כך כתב בגיליון הבכורה.
משה דיין היה מעורב בכל פרט בעיתון החדש. עד ראייה, מבפנים, סיפר: "משה דיין היה מתקשר למערכת כל ערב, כדי לקבוע את פרצופו של עיתון המחר". אותו עד, העיתונאי משה ליכטמן, זוכר שמי שהתקשר פעמים רבות היה אריאל שרון, ידידו ופטרונו זה שנים של אלי לנדאו.[5]
העיתונים האחרים, כצפוי, התעלמו מהאח הצעיר שנולד להם ובעיתוני השבוע הראשון של ספטמבר 1976 לא הוזכר "היום הזה" לטוב או לרע, למעט אזכור אחד, שלילי בהחלט ב"על המשמר" של מפ"ם. במדור "מה שהיה – ומה שיהיה" הובא קטע על דיין ושיטתו הנצחית: אם תהיה בעיה – נמצא לה פתרון. כך גם במקרה של העיתון הנוכחי. "דיין מנסה בכל כוחו להיות בעיה, כדי לשמור את ראשו מעל המים, לפחות עד הבחירות הבאות". כותב המדור, רפאל בנקלר, איחל לעיתונו של דיין, "שיזכה לגורל שאר העיתונים הקיקיוניים, ולחייו הפוליטיים [של דיין] יהיה סוף כמו לקונצפציה שלו [במלחמת יום הכיפורים]".[6]
"ידיעות אחרונות" הגדיל לעשות במלחמתו נגד "היום הזה". בגיליונו מ-1 בספטמבר 1976, היום בו הופיע הגיליון הראשון של עיתונו של דיין, הוא פרסם בהבלטה כי בקרוב יחל העיתון לפרסם את זיכרונותיו של משה דיין, שנרכשו על ידי "ידיעות אחרונות" עוד לפני שנודע על מעורבותו בהקמת עיתון חדש. הזיכרונות, אכן, התפרסמו בהמשכים ב"ידיעות אחרונות" ולאחר מכן ראו אור בספר "אבני דרך".
משה דיין משיק כוסית עם הדפסת הגיליון הראשון של "היום הזה". מימינו רעייתו רחל, במרכז אלי לנדאו, קיצוני משמאל אליעזר ז'ורבין (צילום מסך: "העולם הזה", 8.9.1976, אתר העולם הזה,thisworld.online)
העיתון החדש, כך סופר בימים ההם, נתקל בקשיים בהפצה. לפי עדותו של לנדאו[7], היו מקרים לא מעטים שמוכרי עיתונים קיבלו רמזים עבים משני עיתוני הצוהריים הוותיקים שלא למכור את "היום הזה". ועם זאת, התפוצה של הגיליון הראשון הייתה מכובדת מאוד: 40 אלף עותקים שנמכרו כולם. בימים ובשבועות הבאים היא הלכה ופחתה.
לנדאו היה, ללא עוררין, הדמות המובילה במערכת "היום הזה", בעת שמשה דיין השקיף מעל, הנחה וכתב מדי יום את דבר המערכת. בעניין זה נכונה ללנדאו אכזבה, דווקא מצידו של דיין. בימים ההם שודרו בגלי צה"ל, בתוכנית הבוקר "שבע אפס שבע" של אלכס אנסקי, תכני מאמרי המערכת של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". לנדאו ביקש להוסיף לבימה מכובדת זו גם את דבר המערכת של "היום הזה", אלא שיוזמתו נבלמה דווקא על ידי דיין, שהביא את החומר שלו בשעות לפני הצוהריים, בעוד ששני העיתונים האחרים שלחו את הטקסטים שלהם כבר בשש בבוקר, לשם שידור בשבע.[8]
דיין כתב בעיתון כמעט מדי יום והביע את דעותיו בתחומים מדיניים וציבוריים. לעתידו של העיתון התייחס בזהירות רבה. ב-13 בספטמבר הוא רואיין בלונדון, אליה הגיע כדי לקחת חלק בהשקת הביוגרפיה שלו בשפה האנגלית. על מעורבותו ב"היום הזה" סיפר: "אין זה עיתון שלי ולא השקעתי בו כספים. קבוצה של משקיעים ביקשה ממני לפקח על מדיניות העיתון ולכתוב את מאמרי המערכת". אשר לעתיד, הוא לא גילה אופטימיות יתרה: "יהיה זה נס אם העיתון יצליח, אבל ישראל היא מדינה של ניסים".[9]
משה דיין מנהל קרבות באמצעות עיתונו
משה דיין כתב ב"היום הזה" כמעט מדי יום ולא אחת עורר פולמוסים וסערות. כך היה כבר בשבוע השני של הופעת העיתון, כשהוא נדרש לוויכוח שהתנהל זה כמה שנים בשאלה: מדוע לא שוחררו אסירי "הפרשה", שישבו שנים רבות בכלא המצרי ולפי הנטען במקורות שונים, דיין, בתפקידו כרמטכ"ל ולאחר מכן כשר הביטחון, לא עשה דבר להחזירם, ורק התעקשותו של מאיר עמית, ראש "המוסד", לאחר מלחמת ששת הימים, היא שהביאה לקיצה פרשה עגומה זו – לאחר 12 שנים בכלא המצרי.
דיין כתב בעיתונו ב-12 בספטמבר 1976, כי הסמכות לשחרור אסירים ושבויים, הן אחרי מלחמת סיני והן אחרי מלחמת ששת הימים, הייתה של ראשי הממשלה ולא שלו, כך שאי אפשר לבוא אליו בטענות. הוא גם שלל מכל וכל את הטענה, כאילו התנגד ב-1956 וב-1967 לשחרור אסירי "הפרשה"
הטיעון הזה הרגיז רבים ואחד מהם, אלוף (מיל') אליהו בן חור, הציע לדיין, למעשה תבע ממנו, להסכים למינוי שלושה עד חמישה בוררים, שיקבעו מה חלקו בהתמשכות הפרשה הזאת לאורך 12 שנה מיותרות, בעוד שאפשר היה להחזירם כבר לאחר שנה אחת – בעקבות הימצאות אלפי קצינים וחיילים מצרים שנפלו בשבי ישראל במלחמת סיני.[10]
דיין לא הגיב ובירור כזה לא נערך.
דיין כתב מאמרים ארוכים על נושאים שבחדשות בגיליונות סוף השבוע של "היום הזה" וכן בערבי חגים. לדוגמה: ב-24 בספטמבר 1976 (גיליון ערב ראש השנה תשל"ז) הוא התייחס להפרות המצריות בסיני, ונדרש לשאלה מה על ישראל לעשות כדי להפסיקן; בגיליון יום שישי, 1 באוקטובר, הוא כתב על בעיות שהתעוררו ביחסי ישראל וארצות הברית במאמר שנשא את השם: "אמריקה בקצה המזלג".
על דיין כעורך עיתון וכמרוכז יותר בענייניו הוא, סיפר לנדאו:
משה דיין כעורך עיתון היה אישיות מרתקת. הוא היה קם מוקדם בבוקר, מאזין לשידורי הבי.בי.סי וידע להצביע על כותרת, גם בעמוד האחרון של 'הצופה'. אבל הוא לא הכיר את הטכניקה של הוצאת עיתון. מה שעניין אותו היה המאמר הראשי שלו. כל שאר העיתון עניין אותו רק בהקשר למאמר שלו. מה שכתב הביא אותו לא פעם, אפילו ברגעים הקריטיים של הוצאת העיתון, לעצור את המכונות כדי לתקן מילה אחת במאמר שלו. כל ההתייחסות שלו הייתה – איך נראה משה דיין".[11]
דיין גם התעניין לפעמים בנושאים נקודתיים. כך היה במאמר שכתב אלי לנדאו, במלאות שלוש שנים למלחמת יום הכיפורים והוזכרה בה המילה "מחדל". דיין הודיע חד-משמעית שמילה זו לא תופיע בעיתון שבעריכתו.[12]
"שידוך" שלא הצליח
באוקטובר 1976 היה ל"היום הזה" הישג גדול: נחתם הסכם בין מנהלת העיתון ל"פי האתון", שבועון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, שהעיתון הסטודנטיאלי, שהופיע זה 15 שנה, ייכלל כמוסף שבועי מיוחד ב"היום הזה". מבחינתו של העיתון הרווח היה ברור: הוא יזוהה עם הדור הצעיר והאינטלקטואלי. אשר להתאחדות הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, אף היא אמורה הייתה להרוויח מה"שידוך", שכן העיתון נטל על עצמו לכסות את כל הוצאות מערכת "פי האתון".
אלא שהעניין לא צלח. ב"היום הזה" ראו אור רק שני מוספים של "פי האתון". הסטודנטים באוניברסיטה הירושלמית הופתעו בוקר אחד לדעת, כי הם היו לשותפיו של "היום הזה", עיתון לא אהוד שהדמות המובילה בו, משה דיין, הייתה אהודה עוד פחות. הסטודנטים, ברובם, החרימו את גיליונות "היום הזה" שכללו את מוסף "פי האתון", ואשר חולקו חינם ברחבי האוניברסיטה. כך היה בשבוע הראשון וגם בשבוע שלאחריו.
באמצע נובמבר, בעוד שבמערכת בתל אביב עמלו על הכנת המוסף השלישי של "פי האתון", הודיעה הסתדרות הסטודנטים הירושלמית שהיא פורשת מההסכם. העיתון "דבר" דיווח כי "סטודנטים רבים מתחו ביקורת על השילוב עם 'היום הזה' ודרשו את החזרת השבועון למתכונת הסטודנטיאלית החופשית והמסורתית". עוד נמסר כי בישיבה שנערכה ב-15 בנובמבר הוחלט לנתק את הקשר עם "היום הזה" ולחזור להופעה עצמאית.
כתב "דבר" ידע לספר כי ההחלטה הנ"ל עוררה כעס רב במערכת "היום הזה" ו"נבדקים צעדים משפטיים, בשל הפרת הסכם כתוב, שהופר".
"היום הזה" – הסוף
האווירה במערכת "היום הזה" במחצית השנייה של נובמבר 1976 הייתה קשה. בנוסף לפיאסקו של "פי האתון", חשו עובדי העיתון וכתביו כי האדמה רועדת מתחת לרגליהם. סוד גלוי היה שהתפוצה יורדת משבוע לשבוע.
בנוסף, עובדים באו והלכו, וידיעה שהופיעה בעיתון "דבר" ב-24 בנובמבר זרעה מלח על הפצעים. היא סיפרה כי היומון עומד להיסגר ויחליפו שבועון. יתר על כן, לפי הידיעה, הופעת היומון הייתה בבחינת ניסיון של שלושה חודשים, וזה עומד להסתיים בסוף נובמבר. עוד נמסר כי נשלחו כבר מכתבי פיטורים למרבית העובדים. לא נכתב בידיעה מה יהיה מקומו של משה דיין בשבועון, אך נרמז שזה לא יהיה דיין.[13]
ב-28 בנובמבר 1976 ראה אור הגיליון האחרון של "היום הזה". בעיתון עצמו נכתב כי מדובר ב"פסק זמן" לשם התארגנות להוצאת שבועון. חדי עין מבין הקוראים שמו לב לכותרת חריגה בנושא מזג האוויר, שתיארה את מצב העיתון: "מזג אוויר מעונן עד סגרירי". למחרת סיפרו כמה עיתונים על הסגירה, בקיצור. "מעריב" ציין כי לא ידוע מתי יופיע השבועון, וגם אם יראה אור, אין ספק שמשה דיין לא יהיה עורכו. הסיבה לסגירה לפי "מעריב": הפסדים כבדים שעלתה ההרפתקה.[14]
אם להקדים את המאוחר, השבועון המתוכנן לא הופיע וסיפורו של "היום הזה" נמשך שלושה חודשים פחות יומיים. בסך הכול הופיעו 74 גיליונות.
אלי לנדאו הסביר לאחר כמה שנים, כי הסיבה העיקרית לאי הצלחת "היום הזה" נבעה מה"כסאח" כלשונו שהופעל נגדו. "ניסו להשכיב אותנו עוד לפני שקמנו. היו לחצים לא הוגנים על ההפצה ונותני המודעות, כולל איומים על בעלי הדוכנים". הוא גם ציין את הקשיים שהיו לגייס עיתונאים, שכן העיתונים הקיימים (מבלי להזכיר שמות) איימו על כל מי שנודע כי הוא עובד או אמור לעבוד ב"היום הזה".
משה דיין היה מתוסכל. הוא קיווה להגיע לבחירות לכנסת ה-9, שעמדו להיערך לאחר כשנה (והוקדמו בדצמבר 1976 למאי 1977) עם יומון תומך, שנחשב לאמצעי חיוני לכל פוליטיקאי. תקווה זו נגוזה ושבועות לא מעטים לאחר סגירת "היום הזה" הוא היה מעורב בתביעות משפטיות על חובות שהשאיר העיתון.[15]
הפרק "משה דיין מוציא עיתון" הופיע בספר "שנים עשר פרקי תקשורת" מאת מרדכי נאור, שיצא לאור בשנת 2024 בהוצאת שער הרצליה
הערות
[1] למרבה הפלא יש רק מידע מועט על שלבי הקמת "היום הזה" והופעתו קצרת הימים. החריג הוא מאמרו של א' קינן, "היה היה 'היום הזה'" שראה אור בשבועון "כותרת ראשית" ב-2 בנובמבר 1983. להלן: קינן.
[2] הציטוט הוא מגיליון "על המשמר" מה-20.8.1976.
[3] קינן, עמ' 43.
[4] שם, שם.
[5] וראו: "מ' ליכטמן, "האקדח המעשן של התרומה האסורה", "גלובס", 10.1.2017. ליכטמן, לפי עדותו, עבד ב"היום הזה" במשך חודשיים מתוך שלושת חודשי קיומו של העיתון.
[6] "מה שהיה – ומה שיהיה", "על המשמר", 3.9.1976.
[7] במאמרו של א' קינן.
[8] המקור: ידע אישי של מפקד גל"צ בעת ההיא, מחבר ספר זה.
[9] דיווחי סוכנויות הידיעות מלונדון, כפי שפורסמו בעיתוני ישראל ב-14.9.1976.
[10] אלוף (מיל') א' בן-חור, "מכתב גלוי למשה דיין – התסכים לבירור 'הפרשה'?", "על המשמר", 23.9.1976.
[11] קינן, עמ' 43.
[12] שם, שם.
[13] "'היום הזה' ייסגר; במקומו ייצא שבועון", "דבר" 24.11.1976.
[14] "'היום הזה' חדל להופיע", "מעריב" 29.11.1976.
[15] דיין, ז'ורבין, ורטהיים ובר כוכבא – יוזמי העיתון ואלה שעמדו מאחוריו – נתבעו על ידי בעלי חוב, ובראשם דפוס "שגיב" שבו הודפס העיתון, ביותר מ-3 מיליון ל"י. אך פרשה זו חורגת מסיפור הופעתו קצרת הימים של "עיתונו של משה דיין – 'היום הזה'".