"תודה על האמון", כתב עמית סגל כשהוא מתייחס לסקר של מכון אגם שדירג אותו כפרשן האהוב ביותר בישראל. על פי הסקר של מכון אגם, 14.3% מ-1,624 הנשאלים הצביעו על סגל כפרשן האהוב עליהם וזיכו אותו במקום הראשון. במקום השני ניצב דני קושמרו עם 9% מהקולות ובמקום השלישי מגיש "הפטריוטים" בערוץ 14, ינון מגל, שקיבל 8.1% מהקולות (לפי הסקר, הכתב המוערך בישראל הוא אלמוג בוקר).

אפשר וראוי לתהות על האמינות והרלוונטיות של סקרים, או מה היתה התוצאה אילו היו שואלים "מי העיתונאי השנוא ביותר בישראל" והיכן עמית סגל היה ממוקם במקרה שכזה. אלו תהיות מתבקשות אך לא בהן אני מעוניין להתמקד. לצורך הדיון, בואו נניח שהסקר מדויק ואמין. השאלה המרכזית שצריכה להישאל, לתפיסתי, היא האם להיות העיתונאי הכי אהוב זו מחמאה או עלבון? האם הכמיהה לאהבת הציבור צריכה להיות מנת חלקו של עיתונאי?

בעיניי, יתכן שעיתונאי שמוכתר כ"אהוב ביותר במדינה" צריך דווקא לשאול את עצמו איפה טעה בדרך. עיתונאי טוב, שמבין את שליחותו הציבורית, אמור להיות ביקורתי – בעיקר כלפי השלטון – להאיר פינות חשוכות ולחשוף עיוותים ועוולות. עיתונאי שעושה את מלאכתו נאמנה מרגיז הרבה אנשים, ולא רק מצד אחד של המפה הפוליטית. על אחת כמה וכמה כשהם מצדדים בשלטון או קרובים למוקדי הכוח.

עיתונאי מקצועי וראוי לא פעם מציב בפני האזרחים, לא רק בפני נציגיהם הפוליטיים, מראה לא מחמיאה שגורמת להם אי נוחות. לא בכדי העיתונאים היותר נשכניים ואמיצים לא מככבים בסקר שסגל מתפאר בו. לכן, כשעמית סגל מתהדר בעובדה שסקר ספציפי סיווג אותו כעיתונאי "האהוב בישראל", הוא לא מבין, כנראה, את בסיס ומהות המקצוע שבו הוא אמור לעסוק.

מספיק להסתכל על העובדה שבמקום השלישי בסקר "זכה" השופר ינון מגל, אדם שהגדיר את עצמו כ"כלי שדרכו נתניהו מעביר דברים לציבור", משקר לא פעם, והקשר בינו לעיתונות זהה לקשר של ראש ממשלת ישראל עם יושרה ואמינות.

אם מישהו שאל את עצמו למה עמית סגל קטף את התואר "העיתונאי האהוב בישראל", הוא קיבל את התשובה המוחצת בפוסט שסגל ניפק זמן קצר לאחר שהסקר פורסם. "מלחמה שהחלה במקום הנמוך ביותר בתולדות המדינה", התמוגג עיתונאי החצר, "מגיעה היום אל המקום הגבוה ביותר מהנילוס ועד הפרת – כוחותינו בפסגת החרמון הסורי, 2814 מטר מעל פני הים, 14 קילומטר מגבול ישראל".

מובן שעמית סגל הוא "העיתונאי האהוב". ברור שאנשים יאהבו את מי שאומר להם שישראל מביסה בקלילות את אויביה, מגשימה את יעדי המלחמה ונמצאת במרחק נגיעה מ"הניצחון המוחלט", הסלוגן שטבעו דובריו של נתניהו.

ברור שאנשים יחושו אהדה עצומה כלפי מי שמצייר להם עולם דמיוני שבו אין 100 חטופים בעזה (לא 99, כפי שחשב בטעות ראש ממשלת ישראל), אין עשרות-אלפי מפונים רבים שעולמם היטלטל, אין חבלי ארץ הרוסים ונטושים, אין בעלי עסקים שקורסים, אין משרתי מילואים שלא מקבלים את זכויותיהם הבסיסיות, אין חיילים ואזרחים הרוגים ואין המוני פצועים בגוף ובנפש.

ועוד נקודה מעניינת – לפי הסקר שסגל נהנה להתהדר בו, גוף התקשורת שנתפס כאמין בישראל הוא כאן 11 (עם 43% שדרגו אותו כאמין ביותר) כשאחריו ניצבים ynet וגלי צה"ל. מעניין אם עמית סגל יבליט בפלטפורמות שלו ברשתות החברתיות גם את הנתון הזה ויתקוף את ה"גורמים העלומים" שמנסים לפגוע בכלי התקשורת שנתפס כאמין ביותר.

תומר פלג הוא הוא יועץ תקשורת