טיהור אתני "כתפיסה"

"חיילי צה"ל נשלחים בשבועות האחרונים לגרש את העזתים מצפון הרצועה", כותב הבוקר משה (בוגי) יעלון במוסף "הארץ". הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר כבר אמר דברים דומים לפני כמה ימים, בראיון ללוסי אהריש באירוע שבתרבות, וחולל סערה. כעת הוא פורש בטקסט ארוך יחסית את תפיסת עולמו. אולם בכל הנוגע לטענת הטיהור האתני, לא צריך לקרוא את המאמר כולו. די בכמה מילים.

"אם מדובר במעשה זמני, לצורכי ביטחון מוצדקים - ואחר כך יוכלו התושבים לחזור לבתיהם - זה מעשה שיכול להיות מותר בתנאים מסוימים", מסביר יעלון. "אך אם מדובר בגירוש של קבע, כדי ליישב שם מתנחלים - זהו טיהור אתני".

"מה זה 'טיהור אתני', בוגי?", פותח בשאלה פובליציסט "ישראל היום" דרור אידר את טורו הקבוע במוסף "השבוע" של "ישראל היום". הטור הפעם מוקדש למכתב פומבי הנחזה להיות רב רושם, שמתפרסם במענה לטענת יעלון.

לו באמת רצה אידר תשובה לשאלה שאיתה פתח את טורו, היה מוצא אותה עוד טרם ירד לדפוס המאמר של יעלון ב"הארץ". לטיהור אתני יש הגדרות בדין הבינלאומי, יש היגיון בסיסי שקל להבין. אך אידר לא מתמודד עם אלה כלל וכלל.

השגריר לשעבר, שלאחר פרוץ המלחמה טען כי את עזה יש "להשמיד" (ובהמשך הסביר כי התכוון בסך הכל שיש להחריב את עזה "כתפיסה"), לא מנסה אפילו להכחיש את הטענות כי צה"ל מרוקן את צפון הרצועה מאוכלוסייתה ואינו מתכוון לאפשר לה לשוב, במטרה להקים שם התנחלויות. ההיפך הוא הנכון. אידר קורא במפורש לממשלת ישראל וצה"ל לעשות זאת - לרוקן את האזור מאוכלוסייה פלסטינית כדי להקים שם התנחלויות של אוכלוסייה יהודית.

כיוון שהתוכנית הרצויה בעיניו של אידר היא אותו טיהור אתני מפניו מתריע יעלון, פובליציסט "ישראל היום" זונח את עולם העובדות והמעשים כדי להתעלות, כהרגלו, אל הרובד הפילוסופי. שם הוא יכול לפזר ציטוטים מהמקורות החביבים עליו ולהתפלש בהתפלמסות תיאורטית. משום כך, כשאידר שואל "מה זה טיהור אתני?" השאלה כלל אינה מצויה בעולם הממשי. אם תרצו, הוא בסך הכל שואל מה זה טיהור אתני "כתפיסה".

"ישובים יהודיים בצפון רצועת עזה, למשל, יהיו תשובה ציונית הולמת לטבח הגדול ביותר בעם היהודי מאז השואה", כותב אידר. "זהו חוב מוסרי כלפי הנרצחים שדמם זועק מן האדמה, וזאת הדרך היחידה לשלם לאויבינו כגמולם ולהרתיעם בעתיד הקרוב מטבח דומה. זה לא 'טיהור אתני', אלא סילוק אויבינו ממקומות שמהם יוכלו לפגוע בנו וחיזוקם בחלוצים שיתיישבו שם".

אין לאידר אפילו את האומץ הנדרש לקבוע כי לתפיסתו אכן יש צורך בטיהור אתני. אבל לפחות הוא לא מכחיש שזה מה שמתרחש בצפון רצועת עזה.

הפרשן הצבאי רון בן ישי כתב השבוע ב"ידיעות אחרונות": "כשאתה נוכח בשטח ומשוחח עם מפקדים ולוחמים, אתה מבין שאין שחר לקביעתו הבוטה של הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון שאמר כי בצפון הרצועה מתבצע טיהור אתני". לפי בן ישי, הפעילות באזור היא "מבצעית נטו" ו"אין לפי שעה סימנים בשטח שיעידו על מימוש כוונות גורמים בקואליציה לחזור ולהתיישב בעזה".

יום לפני כן סייר בעזה הכתב הצבאי יואב זיתון והגיע למסקנה הפוכה. "שיטת הפעולה שונה מפשיטות קודמות, ומזכירה במאפייניה את 'תוכנית האלופים'", כתב זיתון על הנעשה בג'באליה, "סילוק עשרות אלפי העזתים דרומה דרך נקזי בידוק וסינון יסודי שלהם, תוך מעצר עד כה של יותר מאלף חשודים כפעילי חמאס". לפי זיתון, למרות שהפשיטה נכנסה לחודשה השלישי, "טרם הורשתה חזרת האזרחים העזתים לשכונות שמהן צה"ל כבר יצא, בניגוד לעבר".

הבוקר, ב"מוסף לשבת", מכריע נחום ברנע כי יעלון "דייק".

"הייתי בסראייבו, בירת בוסניה, בעיצומה של המלחמה וראיתי את האירוע בעיניי: הסרבים גירשו מוסלמים ופה ושם טבחו בהם; האלבנים גירשו סרבים. טרנספר תחת אש. הנסיבות שם וכאן שונות; התוצאות דומות", כותב ברנע. בהמשך הוא מוסיף: "400 אלף נפש לפחות שינעה ישראל מערי צפון הרצועה, ועוד מאות אלפים בחלקי הרצועה האחרים. רוב הבתים נהרסו בלחימה או נפגעו. האם יורשו התושבים לחזור? ואם לא שם, בעזה, איפה כן? עם איזה פתרון תוכל ישראל לחיות?".

ההופכים את עורפם לאומלאס

בפינה התחתונה של עמוד 5 ב"מעריב" מתפרסמת ידיעה קצרה מאת גדעון קוץ תחת הכותרת "אמנסטי: ישראל מבצעת רצח עם". ב"הארץ" מדווח אור קשתי על ממצאי הדו"ח, בן 296 עמודים, אך מוסיף כי "קבוצת עובדים יהודים באמנסטי, בישראל ובחו"ל, מתחו ביקורת" על הדו"ח uטענו כי ההאשמה נגד ישראל ברצח עם "אינה מבוססת ותהליך עריכת הדו"ח היה פגום".

לדברי האופוזיציה הפנימית באמנסטי, יש צורך להוכיח כי הפשעים נגד האנושות בוצעו מתוך "כוונה מיוחדת" להשמדת הפלסטינים וזאת לא נעשה. "עם זאת", מדווח קשתי, חלק קטן מהחברים בסניף המקומי טענו ש"על פי המידע הקיים, ניתן לקבוע כי ישראל מבצעת או ביצעה רצח עם בעזה".

בעמודי החדשות של שני העיתונים הנקראים ביותר בישראל, "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", אין כל זכר לדו"ח על רצח העם שמבצעת ישראל, או רק אולי מבצעת, בפלסטינים תושבי עזה. קוראי "ישראל היום" יכולים ללמוד על העולם שבו הם חיים מידיעה כי נחשף תצלום חדש מביקור גולדה במוסקבה ואילו קוראי "ידיעות אחרונות" ייטיבו להבין הבוקר את הנעשה בסביבתם מקריאת ידיעה על החמרת הפקקים באזור המרכז.

כתבת השער במוסף "הארץ", לעומת זאת, מוקדשת למסמך בן 379 עמודים על פשעי המלחמה של ישראל בעזה, שאינו הדו"ח של אמנסטי אלא מסמך שחיבר ד"ר לי מרדכי תחת הכותרת "עדות על חרבות ברזל".

ניר חסון, מחבר הכתבה, מגדיר את המסמך "התיעוד השיטתי והמפורט ביותר בעברית של פשעי המלחמה שמדינת ישראל מבצעת בעזה וכתב אישום חריף המכיל אלפי סעיפים כלפי צה"ל והחברה הישראלית".

לפי חסון, אפשר למצוא בדו"ח בין היתר, קישורים לתיעודים או לעדויות של "ירי באזרחים המניפים דגלים לבנים, התעללות בבני אדם, בשבויים ובגופות, הפגנות שמחה והתלהבות סביב פגיעה והרס של בתים, של מבנים ומוסדות שונים, של אתרים קדושים, וכן ביזה וגניבה של רכוש פרטי, כמו גם ירי אקראי, ירי בבעלי חיים מקומיים, הרס של רכוש פרטי, שריפת ספרים בספרייה, השחתה של סמלים פלסטיניים ומוסלמיים (כולל שריפת ספרי קוראן, והפיכת מסגדים למתחמי אוכל)".

"אחד הקישורים", כותב חסון, "מפנה לסרטון של חייל שמניף שלט גדול של מספרה מיהוד כשסביבו פזורות גופות; אחרים מפנים לחיילים שקוראים במגילת אסתר ובכל פעם שנשמע השם 'המן' הם יורים פצצת מרגמה במקום להשתמש ברעשן; חייל מאלץ אסירים כפותים ומכוסי עיניים לברך בקול את משפחתו ולומר שהם רוצים להיות עבדים שלה; חיילים מצטלמים עם ערימות כסף שלקחו מבתים; דחפור של צה"ל שמשמיד ערימה גדולה של חבילות מזון; חייל שר 'בשנה הבאה נשרוף את בית הספר' על רקע בית ספר בוער; וכמובן המון סרטונים של חיילים מדגמנים בגדים תחתונים של נשים שלקחו מבתים בעזה".

בהמשך מוסיף חסון: "הקישורים במסמך מובילים לסרטוני זוועה של גופות בכל מצב אפשרי, אנשים שנמחצים מתחת להריסות, שלוליות דם וזעקות של מי שאיבד את כל משפחתו ברגע אחד. אפשר למצוא בו סיפורים על הרג אנשים מוגבלים, מחיקת משפחות שלמות, הרג ילדים, עדויות על השפלות ופגיעות מיניות, הצתת בתים, הרס מכוון, הרעבה, ירי סתם, ביזה, התעללות בגופות ועוד. גם אם לא ניתן לאמת את כל אחד ואחד מהתיעודים הללו, התמונה שעולה מהם היא של צבא שבמקרה הטוב איבד שליטה על יחידות רבות שעושות ברצועה כרצונן, ובמקרה הרע מאפשר למפקדיו ולחייליו לבצע את פשעי המלחמה הגרועים ביותר שניתן להעלות על הדעת".

ד"ר מרדכי, היסטוריון שמתמחה באסונות בעת העתיקה ובימי הביניים, אומר לחסון: "הרגשתי שאני לא יכול להמשיך לחיות בבועה שלי, שזה דיני נפשות, ומה שקורה גדול מדי וסותר את הערכים שעליהם גדלתי כאן. אני לא בא להתעמת עם אנשים ולא בא להתווכח. כתבתי את המסמך כדי שהוא יהיה בחוץ. כדי שעוד חצי שנה או שנה או חמש או עשר או מאה שנים, אנשים יוכלו לחזור ולבוא ולראות שזה מה שהיה ידוע, זה מה שאפשר היה לדעת, כבר בינואר, כבר במרץ, ומי מאיתנו שלא ידע בחר שלא לדעת".

לקראת סוף הכתבה, אחרי תיאורים רבים שמן הראוי שכל ישראלי יקרא, מגיע מרדכי לשאלת רצח העם. לדברי מרדכי, ההגדרה פחות חשובה מהמעשים עצמם. "אנשים שמדברים איתי בדרך כלל לא מתווכחים על הפעולה, הם מתווכחים על הכוונה", הוא אומר. "הם יגידו שאין מסמך שבו נתניהו או הרצי הלוי הורו על ג'נוסייד. אבל יש הצהרות ויש עדויות. המון מהן [...] אני רואה קו ישיר בין ההצהרות האלו, היעדר ההתמודדות עם ההצהרות האלו והמציאות בשטח שתואמת להצהרות".

היעדר ההתמודדות הוא המפתח להבנת האפשרות של רצח עם, כמעט רצח עם או סתם פשעים רבים נגד האנושות שהתבצעו ומתבצעים גם כעת בשם כולנו במרחק שעה או שעתיים נסיעה מביתנו.

חסון כותב כי אחרי שנפרד ממרדכי קיבל ממנו קישור אחד נוסף, לא לזוועה מעזה אלא לסיפור "ההופכים את עורפם לאומלאס". הנה הוא.

ובינתיים, בעיתונות הפלסטינית

הכותרות הראשיות

"משלחת מישראל ביקרה ברוסיה לדון בעסקת חטופים", מדווחת שירית אביטן כהן בכותרת הראשית של "ישראל היום".

"אם, אולי" נכתב בכותרת הראשית האניגמטית של "הארץ", שמובילה לשני טורי דעה (עמוס הראל וצבי בראל) שמוקדשים בין היתר לסוגיית החטופים.

"רא"ל הלוי יסיים בקרוב את תפקידו; נתניהו וכ"ץ נערכים למנות את אייל זמיר לרמטכ"ל ה-24", מדווח עמיר רפפורט ב"מקור ראשון". במשרד הביטחון ובצה"ל מכחישים, אך רפפורט עומד על שלו. "התהליך לקראת בחירתו של הרמטכ"ל הבא הותנע בחודש שעבר בפגישת העבודה הראשונה בין הרמטכ"ל הרצי הלוי ובין שר הביטחון ישראל כ"ץ, לאחר שזה נכנס לתפקידו. לפי יודעי דבר, בשיחה נרשמה בין השניים הבנה כי הלוי יסיים את תפקידו בתחילת 2025, לאחר השלמת תחקירי המלחמה של צה"ל". רפפורט גם יודע למסור כי "התהליך הרשמי, שכולל ראיונות של המועמדים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, אומנם טרם התחיל, אך הסיכוי שזמיר לא יקבל את התפקיד נחשבים נמוכים".

הכותרת הראשית של "מעריב" מפנה לשתי רשימות של הפובליציסטים הבכירים בעיתון: בן כספית מראיין את ח"כ גדי איזנקוט ("לא הצלנו את נתניהו, הצלנו את המדינה") וקלמן ליבסקינד משרת את השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר ומסביר כי היועמ"שית גלי בהרב מיארה היא האשמה בזינוק בפשיעה בחברה הערבית, בסירובה לאפשר למשטרה להשתמש באמצעי ריגול (למעשה, היא מסכימה לשימוש אולם דורשת לא להחריג עבירות שחיתות של אישי ציבור. לזה ממשלת נתניהו לא מסכימה).

"המהלך שיוזם סמוטריץ' בדרך לסיפוח יו"ש", היא הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות". לפי דיווחו של אלישע בן קימון, שר האוצר והשר במשרד הביטחון שואף לסגור את המנהל האזרחי ביהודה ושומרון ולהמירו במשרדי ממשלת ישראל. במילים אחרות, סמוטריץ' מבקש להפסיק את המצב שבו הישראלים שחיים בשטחי הגדה המערבית שישראל כבשה ב-1967 ("המתנחלים") מקבלים שירות מגוף צבאי ולאפשר להם לקבלת שירות מגוף אזרחי, כמו יתר אזרחי המדינה.

בן קימון מציין כי "בשטחי C, שבהם שליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית, ישנם כ-250 אלף פלסטינים שמקבלים שירותים מהמנהל האזרחי. פירוקו הוא החלת ריבונות ישראלית דה-פקטו על שטחי יהודה ושומרון, שכן משרדי הממשלה יצטרכו לקחת את המושכות ולהעניק שירותים לתושבי האזור".

מגן הדמוקרטיה

"אני פה כדי להציל את המדינה" מצוטט שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי בשער "ישראל היום". בגוף הראיון, שערכה עמו שירית אביטן כהן, הוא אומר: "אני מגן הדמוקרטיה מפני מי שמנסים כל הזמן לשלוט". לדבריו, "הציבור הולך לקלפי ורוצה להשתקף בתקשורת. אנחנו לא רוצים שליטה, אנחנו רוצים שהקול שלנו יישמע".

ברקע הראיון, כמובן, סדרת החוקים שמקדם קרעי בעצמו ובאמצעות חברי כנסת פרטיים במטרה להעניק לממשלה שליטה גדולה יותר בתקשורת, עם דגש על השידור הציבורי. "בין אם מסכימים איתו או מתנגדים - קרעי בקיא בחומר", כותבת אביטן כהן. "הוא יודע בדיוק מה הוא מתכנן לעשות ולא שולף גחמות מהמותן". אפשר להסכים לקביעה הזו ואפשר להתנגד (ספוילר: היא כוזבת), אבל מה שבטוח הוא שאביטן כהן לא בקיאה בחומר, שכן בראיון היא כלל לא מאתגרת את השר. "השאלות הקשות" כאילו מוטחות בו, אך אין שום ניסיון להקשות ולהפריך את התשובות המניפולטיביות שמתקבלת בתגובה.

במענה לביקורת שהקים עליו לאחרונה, עם הכרזתו החוזרת בדבר רצונו לסגור את התאגיד, מבהיר קרעי בראיון כי תקציב הפקות המקור דווקא יגדל וכל שאיפתו היא לסגור את חטיבת החדשות. החלק הראשון מפוקפק (התוכנית של קרעי היא להשתלט על תקציבי ההפקות ולחלק אותם בעצמו). החלק השני מסוכן. לפי קרעי, בניגוד לכל המחקרים מרחבי העולם על החשיבות העליונה של שידור ציבורי עצמאי לדמוקרטיה, "חדשות ואקטואליה זה לא מוצר שהמדינה צריכה להשקיע בו". "לשלם על חדשות ואקטואליה?", שואל קרעי רטורית, "הם לא מצליחים לשכנע אף אחד למה אני צריך לראות את אמסטרדמסקי הולך וטועם פולים במסעדה טריפוליטאית".

לראות את שאול אמסטרדמסקי הולך וטועם פולים במסעדה טריפוליטאית אפשר בהחלט גם בשידור מסחרי, אם כי את סדרת הכתבות שהכין על כלכלת האוכל ספק אם אפשר היה לשדר בערוץ שבעליו הוא, נניח, גם הבעלים של מונופול המשקאות הקלים קוקה קולה.

במוסף "כלכליסט", אמסטרדמסקי, פרשן כלכלי בתאגיד השידור, מקדיש הפעם את טורו הקבוע לשאלת התאגיד. לכאורה, הזדמנות מעולה להשיב לכל אחת מהטענות של קרעי. אמסטרדמסקי אכן עושה זאת, באופן הנהיר והנגיש המאפיין אותו, אבל מפספס נקודה אחת שכנראה מצויה בשטח מת של שדה ראייתו.

ראשית כל מבהיר אמסטרדמסקי, ובצדק, כי בפעולותיה נגד התאגיד הממשלה לא רוצה לחסוך כסף, היא רוצה שליטה. אחר כך הוא מציין שקרעי פועל באמצעות חקיקה פרטית ולא ממשלתית כי הוא יודע שהדרג המקצועי לא מסכים איתו. ואז הוא מגיע לשאלת השאלות: מדוע בכלל צריך שידור ציבורי?

על סמך עמדתו של חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'וזף שטיגליץ טוען אמסטרדמסקי כי כלל הציבור מרוויח מתקשורת טובה, אולם בשנים האחרונות קרס המודל הכלכלי שבעבר איפשר להקים מערכת חדשות גדולה מבלי לפשוט רגל. "יש צורך במימון ציבורי של תקשורת, כדי ליצור ערוצים נוספים של הפצת מידע אמין", קובע אמסטרדמסקי.

אחרי עוד כמה מילים על רייטינג (רק התאגיד מפיץ את תכני החדשות שלו באינטרנט באופן חופשי ולכן לא נכון למדוד את הפופולריות שלו רק באמצעות נתוני הרייטינג של שידורי הברודקאסט), עובר אמסטרדמסקי לדיון בהפקות המקור. אבל קרעי, כאמור, לא מעוניין לפגוע ב"קופה ראשית" או אפילו "האטום ואני". מה שחשוב לו זה חיסול חטיבת החדשות.

אמסטרדמסקי מזכיר לקראת סוף טורו כי ממשלת נתניהו ושלוחו קרעי מבקשים לחסל את התקשורת החופשית, כדי שכל מערכות התקשורת בישראל יראו ויישמעו כמו ערוץ 14, הוא אפילו מזכיר את הניסיון של נתניהו "להגיע לדיל עם מו"ל 'ידיעות אחרונות'" (מעניין מה שמו ומה הקשר שלו ל"כלכליסט"). אבל אמסטרדמסקי לא כותב מילה על הסיבה שבגינה נדרש שידור ציבורי גם בשוק שבו המודל הכלכלי של השידור המסחרי לא קרס: חטיבת החדשות של השידור הציבורי משוחררת לפעול במנותק מכל שיקול מסחרי.

החופש מכל שיקול מסחרי מאפשר לחטיבת החדשות של התאגיד לסקר בשידור חי אירוע חדשותי כשיתר הערוצים משדרים ריאליטי, כמו שאמסטרדמסקי מזכיר. אבל החופש הזה גם מאפשר לה לבקר בלא מורא את מוקדי הכוח הכלכלי: את בעלי המונופולים, את מזהמי האוויר, את אילי הגז ואת הפקידים הבכירים והזוטרים שמאפשרים להם לגרוף הון על חשבון הציבור הרחב. זו הסיבה שצריך שידור ציבורי עצמאי. זה המוצר שתקשורת מסחרית לא מסוגלת כיום לספק, והתקשתה מאוד לספק גם בעידן שבו היו לה הכנסות עתק מפרסום.

התסריט כאילו ריבוי קולות מסחריים יביא לאיזון, כשכל בעל הון תוקף את האינטרסים המסחריים של המתחרה, הוא דמיוני. ישנם אינטרסים מסחריים רוחביים שמשותפים לכל בעלי כלי התקשורת המסחריים. אפילו עמוס שוקן, המו"ל הנאור בישראל, שמאפשר לכלי התקשורת שלו חופש מערכתי עצום כולל נגד האינטרסים המסחריים שלו עצמו, הגיע בעבר להסכמות עם המתחרים העסקיים הישירים שלו על צמצום סיקור ההסתבכויות הפליליות שלהם (לדבריו נסחט).

נכון, תאגיד השידור הישראלי איננו מנצל את מלוא החופש הזה, אך הפוטנציאל קיים ויש גם סימני שיפור. אפשר וראוי לדרבן את התאגיד לממש עוד יותר את החופש שממנו הוא נהנה. זהו יתרונו הגדול על פני התקשורת המסחרית, ומוזר שאמסטרדמסקי לא מנפנף בו במלוא המרץ כשהוא בא להגן על חטיבת החדשות של התאגיד מעל דפי "כלכליסט".

אולי זה קשור לעובדה שהבעלים הפרטי של העיתון שבו הוא מפרסם את טורו ושבו שימש כעורך בכיר, השתמש לאורך השנים בכלי התקשורת שבשליטתו לצבירת כוח, תוך פגיעה ישירה באינטרס הציבורי, עד שלבסוף נאשם בהצעת שוחד לראש הממשלה נתניהו - רתימת כלי התקשורת שלו לטובת שימור שלטונו תמורת פגיעה במתחרה העסקי הגדול ביותר שלו. פרשה פלילית, שכמותה לעולם לא תתרחש בכלי תקשורת ציבורי.

מגן הדמוקרטיה החלולה

לא במקרה מחקרים הראו פעם אחר פעם שיש קשר מובהק בין שידור ציבורי חזק לדמוקרטיה משגשגת. קרעי אינו מגן הדמוקרטיה אלא מחריבה. הוא לא מעוניין בכלב שמירה נשכני אלא בפוחלץ חסר אונים שבמקרה הטוב רק נראה מפחיד. הוא לא באמת רוצה דמוקרטיה, הוא רוצה דמוקרטיה חלולה.

"מותר לנו לשנות את המשטר", מצטט יואב קרני במוסף G של "גלובס" את פליטת הפה האחרונה של קרעי. "הוא מתכוון לשינוי שעשו טאייפ ארדואן בטורקיה, ויקטור אורבן בהונגריה ונרנדרה מודי בהודו. הראשון יציין עוד מעט 22 שנה לשלטונו. השני נמצא בשלטון כמעט 15 שנה. השלישי - קצת יותר מעשר שנים. ידיהם נטויות. הם כוננו 'אוטוקרטיות אלקטורליות', המאפשרות להם להסתתר מאחורי פרגודי בחירות בשעה שהם מרוקנים את החמצן מכיכר העיר.

"בנימין נתניהו מתקנא בהם. בבחירות של 2009, שהחזירו אותו לשלטון, הוא טען שהוא ברק אובמה הישראלי. ב-2025 הוא יהיה בן דמותם של הנ"ל, מיילד האוטוקרטיה האלקטורלית הישראלית. הוא האיש שהצליח להיפטר מן הפיגמנטים, המקילים על אדם להסמיק מבושה".

בשער "ישראל היום", העיתון שאחד מחמשת עקרונותיו הוא "לתמוך בשלטון החוק", מתפרסמת מודעה במימון סיעת עוצמה-יהודית שבה נראית היועמ"שית גלי בהרב מיארה "תופרת תיקים" לשר בן-גביר ולראש הממשלה נתניהו. "התופרת המשפטית לממשלה!", הוא הקופי שנבחר. מודעה דומה נפרשת על פני עמוד שלם בשבועון החינמי לציבור הדתי, "בשבע".

מודעה, "בשבע", 5.12.24

מודעה, "בשבע", 5.12.24

עוד ב"בשבע", תחקיר מאת אסף משניות לפיו אגף המודיעין בצה"ל חוסם העברת מידע חיוני לדרג המדיני. המסקנה היא שצריך להקים גוף מודיעיני חיצוני לצה"ל שיהיה בשליטת נתניהו. במקרה, חוק כזה בדיוק כבר נמצא בצנרת הכנסת. אמנון לורד, בכיר הפובליציסטים ב"ישראל היום", כותב הבוקר על "קרטל המודיעין שפעל היום ביתר תוקפנות מבעבר", נגד ראש הממשלה כמובן.

"אתמול נחצה עוד קו אדום כשראש הממשלה האשים את רשויות האכיפה בניסיון הפיכה שלטונית", נכתב בכותרת משנה לידיעה מאת יובל קרני, המתפרסמת ב"ידיעות אחרונות". בעקבות טענת ראש השב"כ לשעבר יורם כהן, כי נתניהו דרש ממנו לעקוב ולצותת לראש המוסד דאז תמיר פרדו והרמטכ"ל דאז בני גנץ, הודיע נתניהו: "האיום האמיתי על הדמוקרטיה בישראל הוא לא מצד נבחרי הציבור, אלא מצד גורמים ברשויות האכיפה שמסרבים לקבל את דין הבוחר, ומנסים לבצע הפיכה שלטונית באמצעות חקירות פוליטיות חסרות רסן שאינן מקובלות בשום דמוקרטיה".

באותה ידיעה מזכיר קרני כי ח"כ בועז ביסמוט כינה אתמול את דובר צה"ל "דובר החונטה הצבאית" וכי שר התקשורת שלמה קרעי הגיב להחלטת שופטי משפט המו"לים לחייב את נתניהו להעיד שלוש פעמים בשבוע במילים: "טירוף משפטי ורדיפה של ראש הממשלה ללא כל הצלחה". לדברי קרעי, "ראש הממשלה יגיע להעיד כמה ימים שהוא יכול, כאשר ביטחון המדינה וניהולה יעמדו בראש סדר העדיפויות, עם או בלי אישורו של בית המשפט המנותק!".

נתניהו ושלוחיו, אם כן, מכים ישירות בראשם של השב"כ, הצבא ומערכת המשפט.

הפובליציסט הביביסט הגאה אראל סג"ל שוב מקדיש טור ל"דיפ סטייט" ומגדיר את שלושת זרועותיה: "צבא, פרקליטות ושב"כ", בדיוק המטרות של נתניהו.

במדור הדעות של "הארץ" מפרסם דוד אוחנה מאמר תחת הכותרת "עידן הרודנות הדמוקרטית". "בנימין נתניהו הבין שמגפת הקורונה והמלחמה בדרום ובצפון הן סיטואציה מושלמת למצב חירום, המאפשר לשנות את אופי המשטר", הוא כותב.

לפי אוחנה, כשקרעי דיבר על שינוי המשטר הוא בסך הכל "השמיע את קול אדונו, קולו של הרודן הדמוקרטי בארץ הקודש, שהתנהלותו השלטונית אינה מאפיינת את ישראל בלבד, אלא היא רק ביטוי ייחודי של תופעה גלובלית". לדבריו, הרודן המודרני מבקש, כמו ביוון העתיקה, לפנות ישירות לאזרחים, ללא מתווכים.

"הרודנים המודרניים מנצלים אפוא את הרשתות החברתיות, ובאמצעותן פונים ישירות לקבוצת ההתייחסות שלהם (הבייס), מעל לראשם של ערוצי התקשורת הממלכתיים או הציבוריים", כותב אוחנה. "בחושיו המפותחים נתניהו היה בין הראשונים שהבינו את היתרונות הטמונים בעידן התקשורת החדש, המסייע לו לחמוק מביקורת. כמי שממעט להופיע בערוצים הציבוריים ונמנע ממסיבות עיתונאים, נתניהו מרבה לפרסם הודעות מוקלטות ברשתות החברתיות ובערוץ הבית, ערוץ 14, המאפשרים לו לפנות ישירות לצאן מרעיתו".

את רשימתו מסיים אוחנה בהמלצה: "הפסיביות לנוכח חקיקה דרקונית נובעת מהתקווה לקבל רגע של שקט כדי להשלים את הקורס באוניברסיטה, לנהל את העסק או לגדל את הילד או הנכד. קוראים לזה קונפורמיזם. לכן, העצה החשובה מכולן שניתן להציע היא: פקחו עיניים והיו אמיצים ככל שתוכלו".

ההפיכה המשטרית

"שנה וחודשיים עברו מאז התחילה המלחמה ששינתה את המציאות במדינה", כותב הבוקר מתי טוכפלד בפתח טורו שבמוסף "השבוע" של "ישראל היום". "שנה וחודשיים מאז השתנה השיח מן הקצה אל הקצה. ההפגנות בקפלן נדמו. הממשלה עצרה הכל. אמנם בשבועות האחרונים כבר החלו הסימנים המקדימים, אבל בנקודת הזמן הזאת כבר אפשר לקבוע: היא חוזרת. הרפורמה".

"הרפורמה המשפטית לא תחזור", מודיע עמית סגל בטורו ש"במוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". מיד לאחר מכן הוא מסייג: בכל זאת יפעלו לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים ולהחליף את היועמ"שית.

אכיפה בררנית

במוסף "יומן" של "מקור ראשון" כותב יהודה יפרח על פרשת פלדשטיין-נתניהו. בין היתר מתייחס יפרח להערת השופט עלאא מסארווה בדבר טענת דוברו של נתניהו, הנאשם אלי פלדשטיין, לאכיפה בררנית בהגשת כתב אישום נגדו, ולא נגד הדובר המקורב יותר לנתניהו - יונתן אוריך.

"המעורבות של אוריך הייתה מלאה ושזורה לאורך כל האירועים בתיק, קובע השופט, והטענה לאפליה בין פלדשטיין לאוריך רצינית, ותתברר בהליך העיקרי", כותב יפרח ומוסיף: "מה השופט מנסה לרמוז פה? שרשויות האכיפה חוששות מלשכת נתניהו ולא מעיזות לפתוח בחקירה נגד היועץ הכי קרוב שלו, מפחד ששערי הגיהינום ייפתחו עליהן?".

אמון הציבור בתקשורת

אחרי שבשנה שעברה לא יצא בגלל המלחמה, שב השנה "גלובס" של המו"ל אלונה בר און והעורכת נעמה סיקולר ומפרסם "דו"ח אמון" - מוסף מיוחד שבו הוא מבקש לחזק את אמון הקוראים במלאכתו העיתונאית.

זהו מוצר מעניין לקריאה, אם אתה אנתרופולוג. המוסף הקודם יצא ב-2022, שנה שקדמה לא רק למלחמה אלא גם לניסיון ההפיכה המשטרית של ממשלת נתניהו. מאז שזו החלה, הקריאה במוצר הפכה למעליבה. אי אפשר לעודד אמון בכלי תקשורת, אם אותו כלי תקשורת יושב על הגדר בשעה שהממשלה מנסה להשתלט על מערכת המשפט והתקשורת החופשית. עם כל הכבוד לקוד אתי לשימוש עיתונאי בכלי בינה מלאכותית, ראשית מצופה מכלי תקשורת עצמאי להילחם על חופש העיתונות וריסון הרשות המבצעת כשזו מבקשת להכפיף את יתר הרשויות לגחמותיה.

ב"כלכליסט", העיתון שבעליו עשה את הונו מסחר ציני בכוח, על חשבון הציבור, עד שהואשם בהצעת שוחד לראש הממשלה, הבינו מהר מאוד מה המשמעות של צעדי נתניהו ושר המשפטים שלו יריב לוין. מאז ינואר 2023 הם מקדישים את מיטב מרצם למאבק בניסיון ההפיכה המשטרית, על כל היבטיה.

כשהשר קרעי הוביל לאחרונה בממשלה החלטה הצהרתית להחרים את "הארץ" עיתון "כלכליסט" ביקר זאת בחריפות. על אף נהרות של דם רע שזרמו בין "הארץ" ו"דה מרקר" לבין "כלכליסט", ברגע המבחן העיתון מבית "ידיעות אחרונות" יצא להגנת עמיתיו. זו לא (רק) סולידריות. זו הבנה שהמתקפה האלימה של הממשלה נגד התקשורת החופשית מאיימת גם עליו. אם "הארץ" והתאגיד יפלו, "כלכליסט" יהיה הבא בתור.

ב"גלובס" לא פעלו באופן דומה. שם כנראה בטוחים שההפיכה התקשורתית לא תיגע בהם. אולי הם צודקים. אולי חבר הדירקטוריון ב"גלובס" ד"ר רפי ביטון, שהוא גם אחד מאדריכלי ההפיכה המשטרית, גילה להם שהם יכולים להיות רגועים.

כשההפיכה תושלם ניוותר עם מפת תקשורת ענייה ורדודה. עדיין יהיו לנו ערוץ 14 ו"גלובס". לאחד מהם גם יהיה קוד אתי לשימוש בבינה מלאכותית.

ענייני תקשורת

בכל זאת יש גם ערך עיתונאי בדו"ח האמון של "גלובס". "בעקבות תהליך הבראה תפעולי בן מספר שנים, שהוחל בעת רכישתו מכינוס נכסים, גלובס כיום הוא עסק רווחי", נכתב בו. "זאת לאחר קרוב ל-20 שנה של הפסדים תפעוליים רצופים".

בראיון עם קרעי ב"ישראל היום" טוען שר התקשורת כי יועצו של נתניהו ופרשן ערוץ 14 ישראל ברדוגו פעל לסיכול הצעת החוק להענקת תדרי רדיו ארציים לתחנות הרדיו המקומיות. "הוא שחקן כלכלי, שחקן עם אינטרסים, ואני לא משרת של ברדוגו או של בעלי אינטרסים בתקשורת, בין אם זה מימין ובין אם משמאל", אומר קרעי.

"כבר כשנכנסתי למשרד ברדוגו חשב שאני עובד אצלו. הוא גם לחץ נגד עליית ערוץ i24. לגבי חוק הרדיו זה באמת מטריף אותם שאני רוצה לפתוח לתחרות ולאפשר לתחנות לפעול ברחבי הארץ בלי הגבלה. הוא והבעלים של הרדיו באו וישבו פה עם חברי כנסת – ולחצו להוריד את החוק מסדר היום, והוא אכן ירד", מוסיף השר. המראיינת אביטן כהן לא שואלת באיזה בעלים של רדיו מדובר, וכך נחסכת התשובה מהקוראים.

בשני העיתונים של ד"ר מרים אדלסון מתפרסם ראיון שער עם בני הזוג הייזל ודוד בריף.

במוסף "גלריה" של "הארץ" מתפרסם פרופיל צבעוני של צלע נוספת בפרשת פלדשטיין-נתניהו, איש יחסי הציבור שרוליק איינהורן. קטע לדוגמה: בשנת 2006 העניק ראיון ל"טיים אאוט", אחרי שלא הורשה להיכנס בתחפושת זין ענק למוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק. "כשנשאל על ידי המראיין גיא פרחי 'איפה אתה ממקם את עצמך על סקאלת הזהויות?' השיב איינהורן: 'בתוך הישבן שלך'".