בדיון ביום חמישי (28.11) בוועדה לבחירת שופטים, במקום למנות נשיא לבית המשפט העליון ושופטים ליתר הערכאות, שר המשפטים יריב לוין המשיך במסכת ה"הטרלה" של מערכת המשפט: הוא הגיע עם ציוד לשידור חי על אף שהוועדה לא אישרה לשדר את הדיון. בנוסף, שרת ההתיישבות אורית סטרוק הקריאה את פרשת השבוע, ונגד מינויו של השופט יצחק עמית לתפקיד הנשיא הוגשו 2,800 הסתייגויות מ"הציבור", חלק מקמפיין ממשלתי מתוזמר.
ההתנהלות המבישה הזו מעוררת געגוע להטרלה שכעת נראית תמימה, שביצעו בשנת 2020 שרת התחבורה מירי רגב וחברת הכנסת לשעבר אוסנת מארק. שתיהן בחרו לא להגיע לישיבת הוועדה לאחר שהבינו שלא יצליחו לכפות מינוי של מועמדים שרצו, ואחר כך לא התביישו לעתור לבג"ץ בטענה שהוועדה לא היתה רשאית להצביע בלעדיהן. העתירה נדחתה בנימוק שאין לה בסיס משפטי, אחרת כל חבר ועדה יוכל להשבית אותה כדי לכפות את דעתו.
באותו היום שבו השר לוין הטריל את הוועדה לבחירת שופטים, הוחלט לקדם הצעת חוק לפיה נציב תלונות הציבור על השופטים לא ייבחר בוועדה לבחירת שופטים, אלא יהיה מינוי פוליטי על פי בחירת הכנסת שבשליטת הממשלה.
זו שיטה חוזרת של ממשלת נתניהו בכל הנוגע לקידום ההפיכה המשטרית: ההטרלות הן מסך עשן שמסווה צעדים דרמטיים. הן נועדו לבלבל את הציבור ולהקשות עליו להבחין מה מבין המהלכים של הממשלה רציני ומה הן עצמות שנזרקות לבייס כדי לשעשעו או להרגיעו.
תוכנית הממשלה להשתלט על נציב תלונות הציבור על השופטים היא דוגמה לצעד דרמטי לקראת המעבר לדיקטטורה, מהלך שקל לפספס בגלל מסך העשן של ההטרלות. זאת במיוחד מאחר שרוב הציבור הישראלי מעולם לא פנה לנציב, וכנראה חלק משמעותי מהציבור גם לא ידע על עצם קיומו.
נציב תלונות הציבור על שופטים אורי שהם, ועדת חוקה של הכנסת, 18.3.24 (צילום: יונתן זינדל)
מאז הקמתה בשנת 2003 ועד היום, נציבות תלונות הציבור על שופטים טיפלה מדי שנה בכאלף תלונות. במאי 2024 שופט בית המשפט העליון בדימוס, אורי שהם, סיים כהונה של חמש וחצי שנים כנציב ובמכתב פרידה חריג הוא כתב, "לעת עתה, ובצער רב, נסגרים, אפוא, שערי הנציבות". הסיבה: ממשלת נתניהו לא איפשרה למנות מחליף לשהם משום שחבריה רצו למנות נאמן מטעמם.
גם אם לרוב הציבור אין נגיעה לנציב התלונות, אם ימונה לתפקיד מינוי פוליטי תהיה לכך השפעה אדירה. נציב פוליטי עלול לנהל בדיקות סרק בתלונות שווא נגד שופטים וגם להמליץ להדיחם או להעמידם לדין משמעתי. באופן הזה, הממשלה יכולה באמצעות הנציב להלך אימים על שופטים, לשבש את עבודתם ולנסות להשפיע על הכרעתם בתיקים.
כך למשל, כיום השופט עמית אינו חייב להגיב בפירוט ובנפרד ל-2,800 ההסתייגויות שהוגשו נגד מינויו לנשיא, בהינתן שרובן טקסטים של "העתק הדבק" כחלק מקמפיין מאורגן. אך כיצד עמית היה יכול למלא תפקידו כשופט אילו הוא היה מחויב להגיב ל-2,800 תלונות שווא שייבדקו אחת אחת על ידי הנציב הפוליטי?
החוק קובע שהנציב לא יבדוק תלונה "קנטרנית או טורדנית על פניה או עוסקת בזוטי דברים", אך נציב פוליטי עלול להחליט שכל תלונה עומדת ברומו של עולם רק מאחר שהיא חשובה לאינטרסים של הממשלה. הנציב הפוליטי יהפוך תלונת שווא לבדיקת שווא, שתוביל להליך שווא משמעתי. הליך שווא שימשיך להתגלגל ככל שהשופט הנילון לא יתייאש וייכנע לתכתיב הפוליטי או יפרוש "מרצון".
בתוניסיה, ביולי 2021, הדיקטטור בהתהוות קייס סעיד הודיע שכחלק מה"מאבק בשחיתות" הוא יבטל את המועצה המשפטית העליונה, שתפקידה היה לפקח על מערכת המשפט, לדאוג לעצמאותה ולטפל בתלונות על שופטים ופרקליטים.
בפברואר 2022, הוא הוציא צו שמינה במקומה מועצה פוליטית, כאשר מתוך 21 החברים בה תשעה מונו ישירות על ידיו. אותו הצו גם העניק לסעיד סמכות להתערב במינוי, בפיטורין ובקידום של השופטים.
מאחר שעדיין לא כל השופטים הסכימו להשתתף ברדיפה של היריבים הפוליטיים והמבקרים של סעיד, ביוני 2022 הוא הוציא צו נוסף שהעניק לו גם סמכות אישית לפטר שופטים ופרקליטים. בהתאם, הוא פיטר באופן מיידי 57 מהם בנימוק שהיו "מושחתים". בית המשפט הורה להחזיר לתפקידם 49, אך סעיד סירב לציית להחלטה.
לעומת הנשיא סעיד, ראש הממשלה נתניהו בינתיים לא מבקש לחוקק חוק שיעניק לו במפורש סמכות אישית למנות את הנציב או לפטר שופטים, אלא "רק" מבקש להעביר את בחירת הנציב לידי הכנסת. ב"מקרה" יצא מצב נוח לראש הממשלה נתניהו שהכנסת נמצאת תחת שליטה מלאה שלו. אמנם המסלול שונה, אך התוצאה בישראל עלולה להיות דומה לזו בתוניסיה. אם הדבר יקרה, כאשר מסך העשן של ההטרלות יתפוגג, הציבור בישראל יתעורר למציאות של דיקטטורה.