לתת בהם סימנים

העיתונים מציעים לנו היום יום של קווים אדומים, או לפחות של קו אדום אחד – "נתניהו מציב קו אדום: יש מחיר שלא נשלם תמורת גלעד שליט", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הקו האדום של נתניהו" היא הכותרת הראשית של "מעריב", ואילו "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מציעים, לא בפעם הראשונה, אותה כותרת ראשית: "לא בכל מחיר".

אמנם יש הבדל בין הכותרות. ב"ישראל היום" היא מובאת כך: "נתניהו: לא בכל מחיר", ואילו ב"ידיעות אחרונות" היא מובאת מול כותרת שווה בגודלה, "אל תהרגו אותו", המתלווה לתצלומו של נועם שליט. גם ב"מעריב" כותרת הגג על השער היא "משפחת שליט על נאום רה"מ: גזר דין מוות לגלעד".

גם ב"הארץ" מוצבים דברי נתניהו מול אלה של משפחת שליט: "ראש הממשלה מסר אמש הצהרה מיוחדת ובה פירט לראשונה את עמדותיו במו"מ לשחרור שליט", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "הארץ". "בני המשפחה, לאחר חמישה ימי צעדה: 'נתניהו ממחזר את דברי אולמרט. השאלה היא לא האם לשחרר אסירים אלא האם להרוג את גלעד'". ההעמדה הזו חוזרת גם על שער "ישראל היום", גם אם בלי המלים "גזר דין מוות" או "להרוג את גלעד", שאותן מחליף הביטוי "סיכון קיומי".

הקווים האדומים משורטטים בהבלטה על שער "מעריב": "כן למחיר של 1,000 מחבלים תמורת שליט, לא לשחרור מחבלים לשטחי יהודה ושומרון, לא לשחרור רבי-מרצחים". "בנימין נתניהו עשה אתמול מה שמנהיג אחראי צריך לעשות, ויש לברך אותו על כך", נכתב בפתח טורו של בן כספית המודפס על השער, לצד טורים של עפר שלח ("בעיתונים העסק נראה כמו שתי עמדות עקרוניות; בפועל מדובר בפרטיו האחרונים של תג מחיר, כאלה שצריך להיות ראש השב"כ כדי לתת בהם סימנים"), אליק רון ("לפדות, עכשיו"), אך אין אף טור של חן קוטס-בר.

לא רק קוטס-בר נעדרת מסיקור שליט בעיתונים, גם אביב גפן לא מפרסם היום שיר אחרי "פרפר של מלחמות" מיום שישי שעבר. מחליף אותו יצחק לאור, מי שעדיין לא קיים את הבטחתו לתבוע דיבה את מי שהאשימו אותו באונס, הטרדה ומעשים מגונים, ומי שממשיך לכתוב במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". לאור, סופר ומשורר עטור פרסים, מנפק שיר מבולבל שבכובעו כמבקר היה ודאי שמח לקרוע לגזרים, כשאל החומרים הרגילים של לאור (בוז ולגלוג לישראל ולישראלים) מצטרפת קריאה(?) לשחרורו של שליט. לא צוין אם בכל מחיר.

לא רק בשירים, גם במציאות מבולבל. ברנע כותב ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" על הדילמה של מארגני מטה שליט כי "התקפה אישית על נתניהו עלולה לדלל את התמיכה בקמפיין ולדרדר את המאבק למען שליט לבצה הפוליטית. התנזרות מהתקפה הופכת את הקמפיין למסע דמעות סתמי, נטול כתובת, נטול עוקץ".

משפחת שליט אכן נזהרה מלתקוף באופן אישי את נתניהו, עד היום. מי שכמעט מצטרף אליה הוא מוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" (בעריכת גונן גינת). הכותרת הראשית של המוסף אמנם מציגה עמדה המבקרת את מטה שליט ("לחץ פיזי בלתי מתון"), אולם בכותרת המשנה מוזכרת, בסופה, ביקורת על ממשלת ישראל (גם אם לא על ראשה):

"אביבה ונועם שליט הופכים את העולם למען בנם החטוף גלעד, וישראלים רבים באו לצעוד עימם בשם הערבות ההדדית. אבל למדינה אסור להתהפך בשביל אף אחד: זכותה של הממשלה להחליט שהיא לא מוכנה לשלם 'כל מחיר'. הבעיה היא שהממשלה לא מחליטה – ובהעדר החלטה, נולד קמפיין".

קר שם בחוץ

כשהכריז נתניהו בשנה שעברה על הקפאת הבנייה בהתנחלויות לזמן מוגבל, ניטש ויכוח שבו טענו בכירי המתנחלים כי ברגע שתוכרז הקפאה, יהיה קשה מאוד לבטלה. היום מצטרף לאבחנה הזו נחום ברנע בטורו השבועי, שבו הוא משרטט תסריט ולפיו אובמה מכופף את ידו של נתניהו כך שהלה יסכים להמשך ההקפאה תמורת המשך השיחות עם הפלסטינים.

היה היה

על שער המוסף "ישראל שישבת" מככב שחקן הקולנוע האמריקאי ברוס ויליס: "בתו בדרך לישראל להשתתף בחפירות ארכיאולוגיות. בראיון בלעדי ברוס ויליס רומז: אני מתכנן לבוא בעקבותיה". מה ששכחו לציין במוסף הוא שהם עצמם מצאו את ויליס בחפירות ארכיאולוגיות.

"אבא שלה התאמן עם אש"ף בלבנון, בקליפים שלה יורים לילדים בראש, היא נשואה ליורש העצר של משפחת ברונפמן ונחשבת לאחת הראפריות המצליחות בעולם. קבלו את M.I.A", נכתב בכותרת המשנה על שער "תרבות מעריב".

זה לא שאין עניין בכתבה המתורגמת מה"אובזרבר" שמציע "מעריב" ככתבת שער, חבל רק שעל השאלה "מי את" שבכותרת הראשית ענו כבר די הרבה פעמים, למשל בכתבה ב"גלריה מגזין" השבוע. M.I.A אמנם בשיא הקריירה שלה ולא בשלהיה כמו במקרה של ויליס, אבל היא אלמונית בערך כמוהו.

כתבת השער של מוסף "7 לילות" היא ראיון עם שמוליק קראוס, במלאת לו 75 שנה.

במשעולי הדמגוגיה

הכותרת הראשית של "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לא לדיווח של נחום ברנע מצעדת שליט, אלא לראיון של סימה קדמון עם "האיש המסתורי שחשף בפני חיים רמון את האזנות הסתר", ש"מגלה מה הניע אותו": "חשבתי שאם עושים עוול כזה לשר בישראל, מי יודע מה עושים לאחרון האזרחים", הוא מצוטט על שער המוסף.

זו טענה מעניינת, וכזו שעומדת ביחס הפוך לטענות שפירסמו באמצע השבוע עיתונאים האוחזים בגישת "ידיעות אחרונות" למערכת המשפט. אז, כחלק מהסיקור של דו"ח המבקר על האזנות הסתר הקשורות לתיק רמון, ובעקבות מה שנטען במפורש בדו"ח עצמו, נכתב כי הרשלנות לכאורה של התביעה מתבלטת על רקע היותו של הנתבע שר בישראל, וממילא המשמעויות הציבוריות המתלוות לעצם העמדתו לדין.

במלים אחרות: ביום שלישי האשימו עיתונאי כנופיית השלטון את כנופיית שלטון החוק בכך שאנשיה רודפים פוליטיקאים המאיימים לפגוע בסמכויותיהם, והכתירו את המעשים שמבקר המדינה קבע שהם רשלנות כהוכחה לקונספירציה של הפרקליטות המכוונת נגד בעלי שררה מסוימים מאוד. היום מאשימים את כנופיית שלטון החוק שהיא מתייחסת כך לכולם, וכי "רשלנויות" מעין אלה הן לחם חוק עבורה.

ומדמגוגיה פופוליסטית לפופוליזם דמגוגי. במדור הנחמד "חקר ביצועים" במוסף "כלכליסט" האחרון מתפרסם טור של גלית חמי, העורכת הראשית, על הרפורמה להפחתת דמי הקישוריות שגובות חברות הסלולר. חמי מנסה לבצע שפגט רחב במיוחד: גם לרכוב על הטרנד הפופולרי ולבקר את חברות הסלולר, וגם לרכוב על הטרנד הישן ולתמוך בחברות הסלולר.

"לא צריך לרחם על חברות הסלולר. הן דורסניות, כוחניות – ועכשיו הן משלמות את המחיר", פותחת חמי, ומיד מאשימה כי המחיר, דהיינו הרפורמה המדוברת, הוא "פופוליזם" של מי שמשמיע "סיסמאות נבובות" כמו "לחסל את המונופול, לפרק את הריכוזיות, להחליש את הטייקונים", שאמנם "ברוב המקרים הם צודקים", אבל הם "לא יודעים למה"; אמנם "דמי הקישוריות צריכים לרדת" ("אין ויכוח"), אבל כחלון הוא בור שמתמחה ב"אירועים מתוקשרים וגזירת סרטים" ולא קרא את "609 העמודים של תגובות חברות הסלולר".

לסיכום, שר התקשורת מבצע רפורמה חיונית נגד חברות סלולר דורסניות, אבל אשם בפופוליזם ובכך שלא קרא את 609 העמודים של דו"ח החברות. ההאשמה בפופוליזם לא היתה יכולה להיות מופנית בקלות רבה כל-כך לטור של חמי אם היתה טורחת להקדיש כמה מ-151 המלים שבו לבדל טענה נגד, בעד או ליד רפורמת הקישוריות.

ענייני תקשורת

בסגנונו הגרזני כותב מרדכי גילת ב"ישראל היום" על התנהלות העיתונות ("העיתונות בחלקה") מול השר לשעבר חיים רמון במהלך משפטו ומאשים אותה במעשה מגונה. "חרפת העיתונות היא הסיפור האמיתי בפרשיות חיים רמון", נכתב בכותרת המשנה. בטור עצמו כותב גילת על העיתונאים "שאכלו מידיו [של רמון] ביודעין ושלא ביודעין כל סיפור, אמירה וטענה הזויה; לאלה שכתבו על תיקו הפלילי עובדות חסרות שחר; לאותם כתבים שקיבלו תדרוכים בתקופת משפטו ועלו לשידור כיחצניו הכמעט גלויים; לאותן עיתונאיות מאוהבות שהתנהגו כאילו מדובר בכוכב קולנוע והגיעו לראות את אלילן בבית-המשפט; לאותם פרשנים שהוא האכיל מידו בקלות מדהימה עד כדי כך שיום אחד לא התאפק ואמר לאחד מחבריו: 'את הכתבת הזאת או שאני קורא או שאני כותב'.

"רמון, אני מנחש, בז בסתר לבו לעיתונאים הללו. הם אנשים נלעגים, פתטיים, במובן מסוים אפשר לומר אפילו אנשים מסכנים. צער בעלי חיים. הוא רואה אותם בעליבותם, הוא מתייחס אליהם כאל בובות מריונטה שלפעמים אין אפילו צורך למשוך בחוטיהן. הן יודעות מה עליהן לעשות, הן יודעות מה תפקידן בכוח, הן יודעות על מי צריך להתנפל, את מי צריך להשמיץ, על מה לדלג ומאיזה מוקש מסוכן צריך להיזהר.

"אם רמון יקדיש כמה פרקים לעיתון הבית שלו – הוא יצטרך להידרש לאותו פרסום מכשיל שנסים משעל הלך בעקבותיו כאילו המשטרה צותתה לרמון. שלוש פעמים, כאמור, חזרו חבריו ונאמניו על דבר השקר הזה".

"ליהיא לפיד הבינה שנחמדות לא תביא אתכם לשום מקום", היא לשון ההפניה לטור השבועי של לפיד על שער המקומון של "ידיעות אחרונות" שמחולק בעיר מגורי. האם מדובר בהצהרה על סיומו של הטור?

דן מרגלית מצטט בטורו שיחה שהיתה לו עם דובר התנועה הראלית. מי שמכיר, מכיר וצחק. מי שלא – לא הפסיד.