החזית הצפונית

המוטיב הבולט בעיתוני סוף השבוע הוא ההתמוגגות הקולקטיבית ממתקפת הביפרים ומכשירי הקשר מעבר לגבול הצפון, שלפי הדיווחים הביאה לפציעתם של אלפי פעילי חיזבאללה והרגה כמה עשרות מהם. החגיגה צפויה. התקשורת הישראלית נהנית לחגוג הישגים מלחמתיים כמו שהיא אוהבת להתפלש בשכול – עד שהוא נעשה כבד מדי ונדחק הצִדה כדי לא לפגוע במוראל הלאומי, ברייטינג ובאפשרות להכריז בסוף שניצחנו.

"מתוחכם, מדויק, קטלני", משבח נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". עמיתו נדב איל מכנה זאת "חלום מודיעיני", ו"הישג מזהיר" ש"ייזכר בשורה אחת עם ההצלחות הבטחוניות הגדולות ביותר של ישראל".

החגיגה הסוערת ביותר בוקעת מכיוון המקלדת של בן כספית, שמכנה את האירוע "עיד אל-ביפר". "לפעמים מותר לנו למחוא כפיים לעצמנו", כותב כספית ב"מעריב". "זו היתה תצוגה של גאונות מהולה בעבודת נמלים יצירתית, ממושכת, יסודית ומבריקה".

כספית מפליג בדמיון ומכנה זאת "אירוע שמגחיך גם את התסריטים המופרכים ביותר של 'משימה בלתי אפשרית'. טום קרוז, שמבצע בעצמו פעלולים כמו קרב פנים אל פנים מטורף עם שני טרוריסטים חמושים בתוך מטוס בוער בסחרור, בעודו חודר ביד השנייה דרך הסלולרי המתוחכם שלו לליבת מחשב-העל של קונצרן ריגול שטני, ובמקביל משתלשל בסנפלינג לתוך הר געש שורץ אנשי אל-קאעידה, צריך עכשיו לנסות ללמוד איך מפעילים ביפר".

ככל שהטור נמשך השמחה גולשת למחוזות בהמיים. "אפשר להעריך שהיתה כוונה לא להרוג את משתמשי הביפר ומכשירי הקשר. פציעתם עדיפה. במקרה של מוות, האירוע מסתיים אחרי ההלוויה. במקרי הפציעות הנוכחיים, האירוע לא מסתיים. לחיזבאללה יש אגף שיקום, והוא משקיע לא מעט אנרגיה וכסף בטיפול בפצועיו. עכשיו תארו לעצמכם כמה העסק הזה הולך לעלות לו ואיזו אנרגיה הוא יבזבז עליו.

"זאת ועוד: אלפי חיזבאללונרים יסתובבו בעשרות השנים הקרובות עם צלקות איומות. הם יהיו אנדרטאות חיות, ניידות ומעוותות של הגורל הצפוי למי שמרימים יד על ישראל. בכל פעם שמי מהם ינסה להקיש על מקלדת הטלפון הנייד, לקרוא אותיות קטנות או להטיל את מימיו, הוא ייזכר בציונים יימח שמם, שמחו את איבריו. ביום רביעי בערב חיזבאללה היה מוטל על הקרשים מדמם, מבוהל, בקושי שולט על סוגריו".

מי אחראי לכל הטוב הזה? כספית מהלל את אנשי הביצוע. הוא מזכיר בשמותיהם את ראש המוסד המנוח מאיר דגן, ואת ממשיכיו תמיר פרדו, יוסי כהן ודדי ברנע. מה עם הדרג המדיני, שכביכול היה אמור לתת את ההוראה? בפעם אחרת.

גם בימין הקיצוני רווים נחת. "בעולם שבו כל דבר שגרתי מכונה 'מטורף', לא נותרו מילים מתאימות כדי לתאר את עוצם ההישג", כותב נדב העצני ב"ישראל היום", ובכל זאת מנסה את כוחו: "אפשר בהחלט לדמות את פיצוצי המחבלים השבוע בארץ הארזים לביקוע הים בידי משה, בסיוע אלוקי כמובן".

לצד הנחת, פרשני הימין הלא-ביביסטי מביעים גם חוסר שביעות רצון מכך שמתקפת הביפרים לא נוצלה להרחבת המלחמה. עמנואל שילה, עורך "בשבע", מכנה את המבצע "מופלא", "מתוחכם", "מדהים" ו"חסר תקדים", אך מצר על כך שלא באה אחריו מתקפה רחבת היקף שתכריע את המלחמה.

העצני חושב כמוהו. "תארו לעצמכם את משה רבנו הופך במטהו את הים לחרבה, אבל מפחד לחצות ולהוביל לארץ המובטחת. מותיר את העם במצרים להתמודד מול פרעה, גזרותיו, קלגסיו והמשוואות שלהם", הוא כותב. "זו תהיה החמצה נוספת שנובעת מפחד ומאובדן דרך של ההנהגה, לובשי המדים והחליפות כאחד".

בימין הביביסטי, לעומת זאת, המסקנה צפויה כמו טור של בן כספית. אצל אריאל כהנא מ"ישראל היום" בנימין נתניהו הוא לא רק אדריכל מתקפת הביפרים – הוא מדינאי מזהיר שהשכיל לתפור אותה בתזמון מושלם כך שתשרת גם את צרכיו הפוליטיים.

"אצל ביבי לעולם אין לדעת", מחניף כהנא. "אולי זו רק יד המקרה, אולי צרכים מבצעיים ואולי תוכנית שהוא הגה מראש ולא שיתף בה איש. אך ביום שלישי אחר הצהריים, כשהביפרים התפוצצו בהמוניהם בלבנון, אירוע שיוחס לישראל – שלושה יריבים שלו, עם כל ההבדלים העצומים ביניהם, הוכרעו.

"הראשון – חסן נסראללה, שספג מהלומה צבאית שלא נראתה כמותה מעולם. השני, להבדיל – יואב גלנט, שנאלץ ליישר קו עם דרישות נתניהו והשרים לצאת למהלך בלבנון. השלישי – גדעון סער. ימים יגידו אם סער ימונה בסופו של דבר לשר הביטחון. אך בעצם המגעים עם נתניהו סער שרף את אחרון הגשרים במחנה רל"ב. מנגד, בלי נתניהו, גם בליכוד אין לו תקומה. כך שמבחינת ביבי – שלושה בביפ אחד".

איך יודעים שכהנא מחרטט? רואים את השפתיים שלו זזות. אחד מפרטי המידע שחוזרים על עצמם בטורי הפרשנות הבטחוניים הוא הטענה שמועד המתקפה נכפה על ישראל. "לפי התקשורת הבינלאומית, התעורר ברגע האחרון גם עניין מבצעי דחוף", כותב בזהירות עמוס הראל מ"הארץ". "בחיזבאללה חשדו שישראל מִלכדה מכשירי ביפר ושלחו מכשירים לבדיקה באיראן. אלה, על-פי דיווח באתר 'אל-מוניטור', פוּצצו מרחוק בדרכם לשם, כדי לשבש את החקירה – ואז גם הופעלה מתקפת הביפרים".

הכותרות הראשיות

הכותרות הראשיות עוסקות הבוקר בהשלכות המבצע: ההפצצות הישראליות, ההפגזות הלבנוניות, נאום התגובה של נסראללה וכיוצא באלה. ב"ידיעות אחרונות" מדווחים כי "מאות קני שיגור הושמדו". המילה "הושמדו" נרשמת בפונט ענק, עם קו תחתון – ביחס הפוך למידע שיש לעיתון. מי שיחפש בעמודים הפנימיים פרטים נוספים על ההפצצה ימצא פסקה יבשה שבה נמסר בדיוק מה שמופיע בשער.

ב"מעריב" הולכים על הכותרת המשומשת "רוחות מלחמה", וב"הארץ" מפנים את הקוראים לטור של הראל. ב"ישראל היום" מהמרים על הסלמה: "הרחבת המלחמה מתקרבת: 'לקראת ימים דרמטיים'", אומר שם "גורם בטחוני" אנונימי ששוחח עם לילך שובל ושחר קליימן. "הרמטכ"ל אישר תוכניות, אבל טרם הוחלט על היקף הפעולה. גורם בטחוני: 'הדרג המדיני יידרש להחלטות חשובות'".

לקראת שכול פוליטי

ההתרחשויות בלבנון והתככים הפוליטיים סביב המלחמה ממשיכים לדחוק מן התודעה את משבר החטופים שעדיין מוחזקים ברצועת עזה. בעיתונים ממשיכים להתפרסם טורים וראיונות עם קרוביהם, אבל המשבר כבר לא תופס מקום מרכזי בסדר היום החדשותי.

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם טור אורח עם מסר שעד לפני כמה חודשים היה בלתי נתפס, אך כיום כבר נתפס כדעה נפוצה ולגיטימית. המחברת היא ענת אנגרסט, אמו של החייל החטוף מתן אנגרסט. "הלוחמים והלוחמות פועלים בעזה בשם מטרה עליונה – השבת החטופים. לפני הנקמה בארגון הטרור הרצחני חמאס, הם רוצים להציל את האחים שלהם. אפשר לממש את ההישגים של הלוחמים והלוחמות שנהרגו ונפצעו בשם המטרה, אבל הדרג המדיני לא מאפשר להגיע לזה", היא טוענת.

"מתן נפצע בקרב והיה ברשימת הפצועים. גילינו מהעיתונות שהמדינה גרעה אותו מהפעימה ההומניטרית. מתן שם משיקולים פוליטיים. הדרג הבטחוני מפציר ללכת לעסקה, אבל הדרג המדיני כבול בידי בן-גביר וסמוטריץ', שמאיימים לפרק את הממשלה. [...] הממשלה מנרמלת את ההפקרה וההקרבה שלו ושל יתר החטופים. העובדות מדברות בעד עצמן".

המחדל

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם תחקיר של רונן ברגמן ויובל רובוביץ על המחדל המודיעיני של 7 באוקטובר. רבים מהפרטים מעורפלים, וניכר שבצנזורה הצבאית שחקו על הכתבה הזאת כמה זוגות מספריים. אבל המסר המרכזי מתואר באופן חד וברור: ההתמכרות לאיסוף מידע בכלים טכנולוגיים סמויים הרדימה את מערכת הביטחון.

"התקלה נולדת סביב כלי לאיסוף מודיעין שאותו נכנה כאן בשם 'הכלי החשאי'", כותבים ברגמן ורובוביץ. "את שמות הקוד האמיתיים של הפרויקטים שמרכיבים את 'הכלי החשאי' לא נוכל לפרסם, אבל כן ניתן לומר שהכלי החשאי הוא בעצם מקבץ של פרויקטים מבצעיים וטכנולוגיים מורכבים וסבוכים שעלו מיליארדים רבים. לכל הפרויקט האדיר הזה יש מטרה אחת: להגיע לסודות הכמוסים של חמאס.

"קצין בכיר ותיק באחד ממערכי האיסוף של אמ"ן מגדיר זאת כך: 'זה בערך כמו שנדע איפה היומן האישי של האויבים שלנו, שבו הם כותבים את הסודות הכי כמוסים שלהם. ואנחנו יכולים להגיע ליומן הזה בחשאי, ולעיין לנו להנאתנו במה שכתוב שם'. [...] כאן מתחילה התקלה האסטרטגית שממנה נולד המחדל. 'הכלי החשאי' היה כל-כך מדהים, 'ממכר ממש' בלשונו של בכיר לשעבר בשב"כ שפרש בשנים האחרונות – שלפחות בכל הנוגע לעזה בקהילת המודיעין הזניחו, לפחות במידה מסוימת, את כל שאר המקורות".

לפי התחקיר, הקונספציה שנוצרה במערכת הביטחון גרסה שמה שלא מופיע ב"יומן" העזתי שנשקף מ"הכלי החשאי" אינו רלבנטי. הגילוי המרכזי של ברגמן ורובוביץ הוא שגם כשנאסף ב"כלי החשאי" מידע שהצביע על ההכנות לטבח – לא הוענק לו היחס הראוי. "בשעות הלילה שלפני מתקפת 7 באוקטובר כן נקלטו בשב"כ וב-8200 כמה סימנים מעידים. מלבד רשת הסימים הישראלית שהופעלה, היו עוד איתותים, ובכללם גם שני נכסי חירום של חמאס שנפתחו ברצועה", הם כותבים.

"מכמות אדירה של מסמכי חמאס שנתפסו במהלך חודשי המלחמה התברר כי היה פורום פיקוד של חמאס שבו דובר באופן פתוח על המתקפה. אלא שכל מה שמתרחש בפורום הזה הוגדר על-ידי המודיעין הישראלי כ'לא קריטי'. בדיעבד יתברר שבפורום ההוא תוכננו ההונאה והמתקפה לפרטים, רק שאף אחד לא עלה על זה. בחמאס קראו לתוכנית הזו בשם הקוד 'הפרויקט הגדול'. הפספוס הדרמטי הזה עוד ייחקר רבות".

חוץ מהמחדל המודיעיני ישנו גם המחדל המדיני. ב"מעריב" מדווח הבוקר משה כהן על העדות של אודי לוי, לשעבר ראש יחידת צילצל של המוסד, בפני ועדת החקירה האזרחית. היחידה שעליה פיקד לוי היתה אחראית על הלוחמה הכלכלית בחמאס. את האצבע המאשימה הוא מפנה אישית לנתניהו.

"חמאס היה במצוקה כלכלית מאוד גדולה, כי הרשות הפלסטינית הפסיקה לממן אותו. לא היו לו כספים", מצוטט לוי בידיעה. "יחידת צילצל היתה תחת ראש הממשלה, זאת אומרת שהיו לנו פגישות אינטימיות עם נתניהו. בכל פגישה היינו מדברים על איך פוגעים, מה עושים, מה אנחנו ממליצים".

ב-2012 שמעו לוי ואנשיו על ההחלטה לאפשר לקטארים להזרים כסף לרצועה. "אני יודע שהתנגדות למהלך כזה נאמרה על-ידי כמובן ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, כנ"ל על-ידי בכירים לשעבר בארגון, בהם עמוס גלעד ויורם כהן. אני יודע בדיעבד שנדב ארגמן גם כן התנגד", אמר לוי. "המדיניות הזאת, שאִפשרה להזרים מיליארדי דולרים לרצועת עזה, היא זאת שאִפשרה לחמאס לבנות את כל התשתית המפלצתית שהוא בנה שם – מנהרות, אמל"ח, אימונים. ולצערי הרב, בקורלציה מלאה ל-7 באוקטובר. חמאס גנב את כל הכסף. רוקן את הכספות".

העולמות מתנגשים

יוסי ורטר, בן כספית וסימה קדמון, שלושה פרשנים שנטען כאן לא פעם כי הם אוכלים מכף ידו של גדעון סער, נאלצו לחזות בו השבוע מפר הבטחות ושבועות ומנסה לזחול בחזרה אל חיקו החמים של נתניהו – הסדין האדום של הטריו. מה ינצח, החיבור לסער או האיבה לביבי? כל אחד מהשלושה מצא דרך משלו לטפל במצב.

ורטר, הפרשן הפוליטי של "הארץ", מביע את אכזבתו בגלוי. "סער קיפל את כל הדגלים כולם, ובראשם אמינותו והמילה שלו. בתמורה לתיק הביטחון הוא מבטיח לממשלת הדמים לא רק לסיים את ימיה ולהעביר תקציב לשנה או שנתיים, אלא גם לקדם חוק פטור מגיוס שיהיה לשביעות רצונם של החרדים", הוא כותב.

"האירוניה המרה היא שהוא מבטיח גם שלא לדרוש הקמת ועדת חקירה ממלכתית; כן, דווקא הוא, שר המשפטים שלממשלת השינוי הביא שתי הצעות מחליטים על הקמת ועדות חקירה ממלכתיות, לאסון מירון ולפרשת הצוללות וכלי השיט".

כספית, ב"מעריב", שולף גלולת רעל משלו אבל מטביע אותה בדבש. "קוראי הטור הזה מכירים את ההערכה העמוקה של כותבו לסער", הוא כותב. "סער הוא הפוליטיקאי המנוסה והיעיל ביותר במערכת (למעט נתניהו)", ממשיך כספית, ואז דוחף את הגלולה: "זה מה שהוא היה". ולסיכום, כותב כספית, "סער כרך לעצמו את עניבת החנק, טיפס בכוחות עצמו על הכיסא והצליח גם לבעוט בו".

סימה קדמון מ"ידיעות אחרונות" היא העדינה ביותר. בניגוד לעמיתיה, היא לא מקלסת את סער. היא רק מתארת את האירועים בקצרה, ואגב כך מציגה את הקווים האדומים החדשים שלו כפי שהוצגו לה.

מי שבכל זאת יחפש ביקורת ימצא אותה בשולי דבריו של עוזי ברעם, שקדמון שוחחה איתו על ספרו החדש. לקראת סוף הטור הוא מעיר ביובש ש"איש לא יטען שמינוי סער בעת מלחמה יהווה תרומה למדינה ולצבא". זה הכי קרוב שקדמון מגיעה לביקורת על המקור הפורה של פרשני ישראל.

עוד כותרת

יהודה שלזינגר מ"ישראל היום" מדווח על תוכנית הפעולה של שר המשפטים, יריב לוין, בעקבות פסיקת בג"ץ שהורתה לו לכנס את הוועדה למינוי שופטים ולקיים הצבעה על בחירת נשיא לבית-המשפט העליון, מהלך שיעניק את התפקיד לשופט יצחק עמית. לטענת שלזינגר, לוין מתכוון לציית להוראה, אבל תחת מחאה.

"אכנס את הוועדה, אבל לא אשתתף בהצגה", מצוטט לוין בכותרת. "לדבריו, הוא ישלח זימון לכינוס הוועדה, אך יחרים את הדיון", כותב שלזינגר, ומצטט חבר-כנסת אנונימי שאומר לו שבכך מבקש השר לוין להמחיש לציבור ש"השופטים למעשה מנהלים הכל לבד".

ריגול

יהודה יפרח מ"מקור ראשון" עוסק השבוע בוועדת הבדיקה שמינתה הממשלה בעקבות השימוש המשטרתי ברוגלות ("ועדת הרוגלות"). אגב כך הוא מספר לקוראיו על מקרה שבו הוא עצמו היה היעד. לא של המשטרה, אלא של איש עסקים. "זה קרה לפני כעשור. במשך כמה שבועות עמלתי על תחקיר עיתונאי שעסק באיש עסקים שניסה לטמון מלכודת ולפגוע ברב שלמה ריסקין, לאחר שהרב סייע לאשתו של אותו איש עסקים, שסבלה לטענתה מאלימות", כותב יפרח.

"לקראת פרסום התחקיר שלחתי לנילון רשימת שאילתות לתגובה, והוא הגיב בקובץ שנשלח לנייד. פתחתי את הקובץ, קפצה לי תמונה של כלבלב נובח, אולם לא חשדתי בכלום", הוא מוסיף. יפרח לא מציין את שמו של איש העסקים, אך לפי התחקיר שפִרסם בזמנו מדובר באדם בשם שמואל וסרמן.

"כשלושה חודשים לאחר פרסום התחקיר שמתי לב שסוללת המכשיר נחלשה מאוד ושהוא זקוק לטעינות תכופות. מאוחר יותר התקשר אלי אדם שהכרתי וסיפר שקיבל תיקייה מכתובת אנונימית עם חומרים פרטיים שלי. כשפתחתי את התיקייה חשכו עיני. היא הכילה מאות תכתובות מייל פרטיות, מסרונים, מעקבי GPS, פלטי כרטיס אשראי, הקלטות קול, צילומי מסך וצילומים ממצלמת הטלפון.

"את הטלפון הנגוע מסרתי לבדיקת מעבדה. הכלב הנובח התגלה כרוגלה שפרצה לי לטלפון הנייד. הפורץ אסף חומרים במשך כשלושה חודשים, פתח כתובת אנונימית, ושלח אותם לאנשים שהוא הכיר. קניתי טלפון חדש, והתקנתי עליו תוכנת הגנה יקרה".

בהמשך מתייחס יפרח גם להיבט שבדרך כלל לא נדון בשיח הציבורי על גבולות הריגול העסקי: האפקט הנפשי על הקורבנות. "התוכנית של איש העסקים לא הניבה את התוצאות שהוא קיווה להן; הוא לא מצא שלדים בארון. אבל החוויה שעברתי היתה איומה. במשך כמה ימים הסתובבתי כמו צל של עצמי. הפרטיות נפרצה וחוּללה, וברגע של שבירה אפילו שקלתי לעזוב את המקצוע".

לדברי יפרח, הלקח מהמקרה האישי שלו הוא שדרושה רגולציה מחמירה על השימוש בכלים מסוג זה. "טוב שברשות השב"כ והמוסד יש יכולות מתקדמות המאפשרות להם לעקוב אחרי מחבלים, לאסוף מודיעין ולבצע סיכולים ממוקדים. אבל הטכנולוגיה עיוורת, ואם היא לא תנוהל ב'מיקרו מנג'מנט', היא יכולה להשמיד דמוקרטיות", הוא כותב. "הסיפור האישי של הפורץ, אם תהיתם, הסתיים באופן טרגי. סכסוכיו עם כל העולם הובילו אותו להסתבכויות משפטיות, הוא שלח יד בנפשו ולקח איתו את סודותיו לקבר".

אתנחתא קונספירטיבית

חרש תיאוריות הקשר אמנון לורד, שהוא במקרה גם בעל הטור הבכיר של "ישראל היום", מכריז היום ש"נגמרו ימי הקונספירציה" – ומיד קובע שהבחירות לנשיאות ארצות-הברית הגיעו לשלב שבו שיטת הפעולה של המפלגה הדמוקרטית היא "ליצור סיר לחץ פסיכולוגי" ש"יגרום לסוג מסוים של אנשים להתפוצץ", כלומר להתנקש במועמד טראמפ.

לטענתו, זה בדיוק מה שקרה השבוע עם האמריקאי החמוש שנעצר במועדון הגולף של טראמפ – המתנקש השני בתוך חודשיים. "לזה", מדגיש לורד, "הריס וביידן נושאים באחריות כבדה". בעיתון של מרים אדלסון, הספונסרית של טראמפ, הגיעו למסקנה שעלילת הדם המופרעת הזאת ראויה לדפוס.

אדלסון מככבת גם היום בעמודי החדשות של "ישראל היום". הכתבת הפוליטית שירית אביטן-כהן הוטסה לוושינגטון לכנס של ארגון אמריקאי שאדלסון מממנת, IAC, בכיכובו של דונלד טראמפ, המועמד שלה לנשיאות. במילים אחרות, מדובר באירוע בחירות.

הכנס כבר סיפק כמה כותרות לגיטימיות, ואלו דווחו בכלי תקשורת מהארץ ומחו"ל. אבל באופן מביך למדי בידיעה של אביטן-כהן אין כל זכר לניוז הזה. הידיעה כולה מוקדשת לתיאור תוכניית האירוע בתיבול חנופה למארגנים ("כשאמריקה מתאחדת למען ישראל") וציטוט מפי מנכ"ל הארגון. הקשר של אדלסון למארגנים ולטראמפ נחסך מהקוראים.

דמותה של המו"לית המיליארדרית צצה במקום אחר באותו עמוד, בידיעת תמונה בלתי חתומה שכוללת ציטוט מנאום שנשאה באירוע התרמה של ארגון אמריקאי אחר. בניגוד לידיעה על טראמפ והכנס, כאן דווקא שובץ "גילוי נאות" ("ד"ר אדלסון היא מו"ל 'ישראל היום'"), אך זה לא הופך את העניין לפחות מעורר דחייה.

ענייני תקשורת

שלמה קרעי. ב"מקור ראשון" מתפרסם ראיון עם שר התקשורת, שלמה קרעי. כרגיל אצל קרעי והלובי שהוא משרת, הראיון כולו נקרא כניסיון לדחוף לגרון צעדים שנועדו לרסק את המוסדות הדמוקרטיים בישראל (במקרה זה את העיתונות) תוך הלבנתם במונחים בעלי מצלול ליברלי כמו רצון הרוב, זכויות צרכניות ושוק חופשי.

המראיין, שלמה פיוטרקובסקי, עוקץ מדי פעם את השר, אבל רוב הזמן בולע את המניפולציות. למשל, כשהשיחה מגיעה לתאגיד השידור הציבורי, שקרעי מעוניין לרסק ולהפריט. "בעיני", אומר השר על התקציב המושקע בחטיבת החדשות של התאגיד, "זה לא רק בזבוז של כספי ציבור, זה גם פוגע בגורמים חדשים שאני רוצה שייכנסו לשוק. כשיש מישהו שנהנה מתקציב כמעט בלתי מוגבל, קשה מאוד לאחרים להתחרות בו".

איך ארגון חדשות יכול להיות גם כושל לחלוטין וחסר השפעה, וגם מחסום אימתני שמנטרל מראש – בלי קרב – כל אפשרות לתחרות? המראיין לא תוהה, והמרואיין לא עונה.

גם כשקרעי קובע באופן נחרץ כי "אין מקום לשידור ציבורי של חדשות", פיוטרקובסקי, מחוסר רצון או מבורות, לא מעמת אותו עם שורה ארוכה של מחקרים מעשרות מדינות שקובעים באופן נחרץ שלא רק שיש מקום לחדשות בשידור הציבורי – שידור ציבורי חזק ועצמאי מגביר את הפלורליזם בשוק התקשורת, את ההשתתפות האזרחית ואת הלכידות החברתית.

עופר ינאי. כתבת השער של "דה-מרקר" היא פרופיל של איש העסקים עופר ינאי, השותף החדש בערוץ 13. ינאי, מיליארדר שעשה את הונו מאנרגיה מתחדשת (ותרם סכום נאה לאתר הביביסטי "מידה"), מתואר כמי שמנסה להטות את הרגולציה לטובתו באמצעות השקעה בנכסים בעלי פרופיל ציבורי גבוה – ערוץ הטלוויזיה, וגם מועדון הכדורסל הפועל תל-אביב.

הכתב, עידן בנימין, מציין שינאי לא מתכוון להסתפק ב-10% ממניות ערוץ 13 שכבר נמצאות בחזקתו. בנימין משער שהתוכנית שלו היא להשתלט על הערוץ ולדחוק הצדה את בעל השליטה הנוכחי, לן בלווטניק.

מה עומד מאחורי המהלך? בתחילת הכתבה מתואר דיון על משק החשמל שקיימה ועדת הכלכלה של הכנסת, שממנו יצא ינאי "חבול ומושפל". אבל במועד ההוא לא היו לינאי אחזקות בתקשורת. "אולי בפעם הבאה כשינאי יגיע לכנסת כדי לקדם נושא בתחום האנרגיה המתחדשת, הוא כבר לא יזדקק לטובה משני מכרים ממרכז הליכוד, כאשר יש לו שליטה בערוץ תקשורת מרכזי", כותב בנימין. "זה בוודאי לא מזיק כשאתה בא לריב עם מונופול ממשלתי כמו חברת החשמל".

נבזלין. ליזה רוזובסקי מראיינת ב"הארץ" מתנגד משטר רוסי שלפי תחקיר שפורסם בשבוע שעבר הותקף בהזמנת האוליגרך ליאוניד נבזלין, שמחזיק 25% ממניות "הארץ".

הטענות על נבזלין דווחו גם בכלי תקשורת ישראליים אחרים, אך נדמה שבמערכת "הארץ" משקיעים מאמץ מיוחד כדי לא להסתפק בהדהוד טלגרפי של פרסומים זרים. הבחירה העריכתית שקולה לכך שב"ידיעות אחרונות" יפרסמו תחקיר שמרחיב את היריעה לגבי הפרשה הפלילית שבגינה עומד לדין המו"ל, נוני מוזס. במצבה הנוכחי של התקשורת הישראלית, קשה לדמיין גוף תקשורת גדול אחר שפועל כך.

הקונספירציה של מגל. כתבת השער של אחד משני מוספי "שישבת" של "ישראל היום" היא ראיון עם ינון מגל. רוב המלל הוא סחורה שמגל כבר רגיל לשווק בראיונות: התקשורת שמאלנית, אנחנו העתיד, ביבי המלך, יאללה יהדות וכו'. אבל חוץ מלטהר את המנהיג שלו, מגל מנסה גם לטהר את עצמו. באופן מטריד אך צפוי, הוא עושה זאת באותה טקטיקה שמשמשת את ראש הממשלה: פנייה לעולם הקונספירציות.

הצורך בטיהור נובע מפרשת ההטרדות, שקטעה את הקריירה הפוליטית של מגל רגע אחרי שהחלה. מה קרה שם? "אני שרדתי חיסול פוליטי", טוען מגל כעת. "אני חזרתי מאי המתים. השמאל ניסה לחסל אותי כי הייתי מטאור פוליטי, כי הייתי מהמחנה הלא נכון".

המראיין, עדי רובינשטיין, מסייע בשיבוש ומוסר לקוראים שמדובר בעדות של אשה אחת בלבד. עברו מאז כמעט עשר שנים, אז חשוב להזכיר: לא מדובר בעדות אחת, גם לא בשתיים ולא בשלוש.

העדויות פורסמו בחשבונות מדיה חברתית של מתלוננות ובכתבות עיתונאיות. חלקן צצו לאור תגובתו של מגל, ואילו מגל עצמו לא הכחיש את הדברים ולא טען שמדובר בקנוניה, אלא להפך: הוא התפטר מתפקידו כיו"ר סיעת הבית-היהודי ואחר-כך גם מהכנסת; התנצל שוב ושוב, הודה שהתנהג באופן בזוי וכתב כי הוא מתכוון "לתקן את דרכיו" ולהשתקם "במישור האישי והמשפחתי". הגינויים שספג לא היו מ"השמאל", אלא מכל הכיוונים, והעזים שבהם היו ממפלגתו שלו, מפלגת הבית-היהודי.

הרבנית יהודית שילת, מנהלת פורום תקנה למניעת הטרדות מיניות, התראיינה אז לגלי-צה"ל ושיבחה את מגל ש"עשה משהו שהוא מאוד נדיר בהתנהגותם של פוגעים ומטרידים מינית – הוא ביקש סליחה. הוא התנצל. הוא הודה, שזה העיקר. הוא דיבר על זה שזה לא ראוי ומגונה. הוא לוקח את זה לחייו האישיים ומבטיח שההתנהגות הזו מבחינתו משתנה".

תזכורת: אשת התקשורת רחלי רוטנר, שעבדה ב"וואלה", היתה הראשונה. בנובמבר 2015 פִרסמה בחשבון הפייסבוק שלה דברים שאמר לה מגל, העורך הראשי של "וואלה", במסיבת הפרידה שלו מהמערכת: "כל הזמן שעבדנו יחד הייתי חרמן עלייך. מסתכל עלייך וחושב על הציצי שלך והתחת שלך. וגם הייתי מדבר עם אחרים על זה הרבה, על הציצי והתחת שלך, כמה שהם מחרמנים אותי".

רוטנר כתבה שהיא לא היחידה שסבלה מהטרדה מינית מצד מגל, כולל הטרדות פיזיות. מגל בתגובה לא הכחיש את הדברים אלא טען שמדובר ב"דברים שנאמרים בין ידידים", והתנצל בפני "כל מי שנפגע".

באותו יום פִרסמה אור שוקרון, גם היא עובדת "וואלה", כי מגל הטריד גם פיזית, לא רק מילולית. "ביום שחפנת לי את הישבן הפסקנו להיות 'ידידים'. התנצלותך לא מתקבלת", כתבה בתגובה לפוסט של מגל. אחרי שמחק אותו כתבה בחשבון הפייסבוק שלה: "קולגה שמלטף לי את הישבן יותר מפעם אחת חרף בקשותי שיפסיק, ששואל אותי אם ארצה להצטרף אליו לתא השירותים ושאר שאלות שלא משתמעות לשני פנים – הביא על עצמו את השיימינג שהוא חווה".

למערכת "הארץ" הגיעו באותו יום עדויות נוספות, ש"מתארות כיצד נגע מגל בישבנן של עובדות שהשתתפו במסיבה וניסה לנשק כמה מהן. [...] מקצת העובדות עזבו את המסיבה נסערות. אחד העדים אמר ל'הארץ' שעובדת שנטשה את המסיבה סיפרה לו מאוחר יותר שמגל ניסה להכניס את לשונו לפיה.

"'יצאתי מהמסיבה הזאת מזועזע', סיפר אחד המשתתפים באירוע. 'ידעתי שזה יתפוצץ. הוא חשב שהוא יכול להרשות לעצמו הכל. הוא עישן סמים מול כולם. ראיתי שהוא נוגע בישבנים של בנות ומנסה לנשק אותן. הוא לא תפס בנות בכוח, כאילו, זה היה על הגבול. אבל ידעתי שהוא יגמור ככה'".

גם לאתר mako הגיעו עדויות על הטרדות מיניות של מגל: "היה על זה דיבור. הוא בנאדם מאוד סקסיסטי, זה תמיד היה ככה. רחלי ממש צודקת במה שהיא כתבה – תמיד כולנו התייחסנו לזה בתור 'מפגר שעושה שטויות'. זה היה משהו מאוד רווח, והרבה בנות צעירות במערכת היו מקבלות הערות כל הזמן. אבל לא ייחסנו לזה חשיבות, מעולם לא עשינו מזה עניין".

עובדת אחרת אמרה: "זה לא מפתיע אף אחד, גם אני עברתי את זה, בצורה קלה יותר. אני החלטתי שלא להגיע למסיבת הפרידה של ינון, שעליה רחלי מספרת, כי הרגשתי שעברתי הטרדה. ביום האחרון שלו ב'וואלה', בבוקר, הוא ראה אותי ושרק במסדרון, ואמר שכבר אין בינינו יחסי מרות. היינו לבד, הוא נתן לי כאילו חיבוק פרידה, לחש לי באוזן 'כוסית'. אלה דברים שעל פניו את אומרת, 'מה ההטרדה המינית פה?', אבל זאת הטרדה מינית. זה ישב עלי אחרי זה במשך הרבה זמן. זה זלג לתת-מודע ולחלומות. זאת לא היתה סיטואציה מהנה".

עובדת שלישית אמרה: "כולם ידעו על זה, רחלי זה רק קצה הקרחון. הוא פשוט חלאה".

אחרי ששלוש נשים העידו במשטרה, אשה רביעית פירסמה כי הוטרדה על-ידי מגל: לטענתה, אחרי שנתקלה באקראי במגל במקום ציבורי הם ניהלו שיחה קצרה והוא נישק אותה נשיקה פולשנית בניגוד לרצונה.

בסיומה של החקירה המשטרתית שנפתחה אז המליצה המשטרה לסגור את התיק משום שלא גובשה תשתית ראייתית מספקת לביצוע עבירה פלילית. בהמשך הודיעה הפרקליטות כי התיק בעניינו נגנז בעילה של חוסר אשמה לגבי שתי נשים, ובטענה כי "מכלול נסיבות העניין אינו מצדיק כתב אישום" בנוגע לאשה שלישית. מגל נסוג לצללים, ואז חזר ככוכב תקשורת ביביסט ושוביניסט, מיזוגן – וגם שקרן.

צחוקים. ב"מוסף הארץ", ניר גונטז' תופס לשיחה את עומר דוסטרי, פעיל ליכוד וכיום דובר של נתניהו, ומעביר אותו סדנה מעשית בהלכות און/אוף רקורד. בסוף הסדנה, כשמתחוור שדוסטרי נכשל בהבנה, הוא בכל זאת משחיל את המילה האחרונה, וליתר דיוק רגשון: אמוג'י בוכה מצחוק.

באופן אירוני, כמה ימים קודם לכן העיף דוסטרי את כתבת "דה-מרקר" רפאלה גויכמן מקבוצת הווטסאפ של לשכת ראש הממשלה משום שסימנה את אותו סמיילי על הודעה שהוא בעצמו שלח.