הילד המפורסם ביותר במדינה

"קשה היה להישאר אדישים למראה תמונתו של הילד ח', בן שלוש וארבעה חודשים, שפורסמה אתמול לראשונה ב'ידיעות אחרונות'", כותבים הבוקר דוד רגב ודני אדינו אבבה, ב"ידיעות אחרונות" כמובן. גם הבוקר קשה להישאר אדישים למראה תמונתו של הילד, ובכל זאת קצת יותר קל מאשר אתמול. השוק הראשוני חלף, הזעזוע האינסטינקטיבי עומעם מעט, ועוד רגע קט תצלום הילד המוזלמני כבר לא יהפוך לנו את הקרביים כמו בפעם הראשונה שראינו אותו. כוחו של הרגל.

כדי להילחם בהרגל זה ולזעזע בכל זאת עוד קצת לפני שיהיה מאוחר מדי, מציע הבוקר "ידיעות אחרונות" את תצלום הילד הסובל מתת-תזונה פעמיים, הן בשער העיתון והן בעמ' 2. כלי עזר נוסף לשימור הזעזוע – התצלום אינו מתפרסם בשחור-לבן כמו אתמול, אלא בצבעים. פרדוקס: ככל שמרבים בפרסומו, השפעת התצלום מתפוגגת. נחמה: עד שתתפוגג, תימצא סיבה חדשה לזעזוע.

הידיעה החדשותית בעניינו של הילד, הידיעה החדשותית הראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות", נפתחת בתיאור הבא: "הוא עומד על רגליו. הולך. לעתים מתרוצץ במחלקה, אך מתעייף מהר". אין צורך להבהיר לקוראים במי מדובר, זה ברור מאליו. בסיפור של "ידיעות אחרונות" יש גיבור אחד – הילד. לפי רגב ואדינו אבבה, הוא "הילד המפורסם ביותר במדינה".

רק אחרי הדאגה לשלום הילד, מתבוננים בעיתון בתמונה הגדולה יותר, על הקרע בין אזרחים חרדים למדינה. קרע זה הגיע אתמול בלילה לשיא (זמני) בהפגנה בת מאות משתתפים על כביש מרכזי בירושלים. יידויי אבנים, שוטרים ומפגינים פצועים, חשש כבד בשני הצדדים מפני הסלמה. אין די בכל אלה כדי שהידיעה על אודותיהם תעקוף בסדר החשיבות את הידיעה על מצבו של הילד.

התחזית: מפלס הקיטש ימשיך לעלות

"הארץ" נוקט סדר עדיפויות הפוך. בראש עמוד השער תצלום גדול [אמיל סלמן] ומדהים למדי, מההפגנה שהיתה אמש בירושלים: חרדי מנסה לכסות במגבעתו את עדשת המצלמה, אך מאחוריו נראים חבריו, ישובים על הרצפה, אוחזים בכובעיהם וכיפותיהם, רטובים מזרנוקי המים שניסו לפזר אותם.

הכותרת הראשית, "על סף אובדן שליטה", מובילה למאמר פרשנות מאת יאיר אטינגר הקובע כי "מדובר במשבר אמון קשה, אולי חסר תקדים" בין חרדים למדינה, ומסביר כי להבדיל מההפגנות על פתיחת חניונים בשבת, הפעם המהומות צמחו מלמטה. "על אף שהמשבר הזה מתחיל להיראות כמשבר לאומי, איש מבין נציגי השלטון המרכזי לא השמיע קול עד כה", מתריע אטינגר.

הידיעה הפותחת בעמ' 2 של העיתון עוסקת, בפירוט, בהפגנות החרדים. לצדה עוד ידיעה על "התקפה על משרד החינוך", מצד חרדים. עמ' 3 של העיתון נפתח בידיעה על המחיר שמשלמים רוב תושבי מאה-שערים, שאינם מפגינים ואינם מתפרעים, אך גם אינם נהנים משירותים עירוניים. בהמשך העמוד מתפרסמת ידיעה על קריאה להחרים את בית-החולים הדסה, שבו מאושפז הילד שבמרכז הפרשה.

היכן הילד עצמו? היכן הדיווח עליו והתצלום המזעזע שלו? ההתייחסות היחידה לכך ב"הארץ" באה במאמר קצר מאת אבירמה גולן, תחת הכותרת "בבקשה, אל תסתכלו על הילד". זהו מאמר תגובה לרשימה שפירסם אתמול חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות", ובעצם גם תגובה לעצם פרסום התצלום בעיתון. "מפלס הקיטש עלה אתמול על גדותיו", כותבת גולן, ובהמשך קובעת: "והלא אין כאן אלא פורנוגרפיה לשמה". לטענת גולן, אין הבדל של ממש "בין הפסטיבל הדוחה הזה לבין הפצת תמונות עירום של ילדים". "הארץ" בוחר לא לקחת חלק בפסטיבל.

למה לא סיכול ממוקד?

בטורו של נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מצוטט שלמה רוזנשטיין, נציג החרדים בהנהלת עיריית ירושלים. "קראתי ב-ynet את הטוקבקים", הוא אומר לברנע, "אני חושב שאילו הייתי חילוני, הייתי תומך היום בהשמדת המגזר החרדי".

לא רק בטוקבקים ב-ynet, גם בעיתון "ידיעות אחרונות" ניכרת איבה למגזר. העיתון מתייצב הבוקר באופן כמעט חד-משמעי נגד "החרדים". יאיר לפיד כותב בעמ' 3 טור שתמציתו מובאת גם בשער העיתון, על החרדים כעבריינים. לפיד קובל על היחס הקל ש"חברות העבריינים ממאה-שערים" זוכות לו מצד המשטרה, ומזכיר כי בעת שערבים התפרעו באוקטובר 2000 "התפרעות דומה", כהגדרתו, הרגה משטרת ישראל תריסר מהם. האם לפיד תומך בירי אש חיה לעבר מפגינים אזרחי מדינת ישראל? האם היה רוצה לראות תגובה כה קיצונית למחאת החרדים? האם זה הלקח הנכון מאירועי אוקטובר של אותה שנה? ממאמרו של לפיד הבוקר עולה שלדעתו התשובה חיובית.

"אין דבר נורא יותר מאלה התובעים לעצמם את הזכות להמשיך ולהתעלל בו, רק מפני שהם חושבים שלהם הכל מותר", כותב לפיד, ומזכיר כי "חבורת העבריינים ממאה-שערים" משתמטת מגיוס, אינה משלמת מסים, אינה מכירה במדינה, אך מנצלת את שירותי המדינה לטובתה.

בין תצלומי הזעזוע של הילד למאמר החריף של לפיד, בתחתית הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", שובצה ידיעת תצלום על מפגש שהתקיים השבוע בין נציגי נטורי-קרתא לראש ממשלת חמאס בעזה, איסמאעיל הנייה. הנה, רומז העיתון, העדות החותכת לכוונת האמת של החרדים – חיסול המדינה הציונית. פלג קטן וקיצוני במיוחד שאינו מייצג את רוב התושבים? אולי, אבל התחושה המיידית של המעלעל ב"ידיעות אחרונות" היא כי החרדים הם, בעצם, בוגדים.

ב"הארץ", לעומת זאת, עיתון המחזיק במסורת חילונית עקבית, נמצאת הבוקר התייחסות נרחבת לקורבנות החרדים במשבר הנוכחי. הזכרנו לעיל את הידיעה על המחיר שמשלם הרוב החף מפשע בשכונת מאה-שערים. "השירותים העירוניים הופסקו, הרוב הדומם סובל", קוראת הכותרת. יאיר אטינגר וניר חסון מדווחים תחתיה על החיים תחת ענישה קולקטיבית. הם מביאים קולות מהשכונה, בעקבות הכרזת ראש עיריית ירושלים ניר ברקת על השבתת כל השירותים העירוניים, וגם תגובות מדוברים חילונים בולטים כדליה דורנר ואסא כשר. "לא בא בחשבון שבגלל התפרעות של חלק מהם צריכים למנוע שירותים מכולם", אומר כשר, ומגדיר זאת כ"ענישה סביבתית" (ובעזה זה בא בחשבון?). הדגש ב"הארץ" הוא לא על דת, אלא על זכויות אדם.

גם מאמר המערכת של "הארץ", המקבל הפניה בולטת בשער העיתון, נוקט עמדה חד-משמעית נגד אי-מתן שירותים עירוניים לתושבים בשכונות מאה-שערים וגאולה. "ענישה קולקטיבית פסולה", נקבע כבר בכותרת המאמר, הטוען כי "הודעתו הנמהרת [של ברקת, על הפסקת מתן השירותים העירוניים] היתה משגה".

עדיין אופטימי

על-פי דיווח במדור הברנז'ה של האתר "וואלה", אתמול בבוקר האשים מנכ"ל ערוץ 10, יוסי ורשבסקי, את העיתונים "גלובס" ו"ידיעות אחרונות" ברדיפה. לדעתו, כך נכתב, הם מסקרים באופן בלתי הוגן את הערוץ, וזאת בשל אינטרסים כלכליים של בעליהם.

אמש יצא עיתון "גלובס", ובו, בעמ' 2, מאמר מאת מתי גולן שכותרתו אמנם קוראת "למען ערוץ 10", אבל כל כולו ביקורת על הערוץ, על מנהליו, על עובדיו הבכירים, על עיתונאיו המתרפסים בפני פוליטיקאים ועל בעליו יוסי מימן. לאחרון קורא גולן לנטוש את ההרפתקה ולפנות את מקומו לאחר, "למען ערוץ 10".

לא צריך להתייחס למאמר של גולן כדוגמה מייצגת לסיקור המשבר ב"גלובס". גולן מתפקד ככותב החתרן של העיתון, הנותן ביטוי לעמדות הנחשבות לא מקובלות. לכל היותר יש לראות במאמרו עדות לכך שהבון-טון, גם בעיני "גלובס", הוא תמיכה במאבק של ערוץ 10.

בינתיים מדווח לי-אור אברבך ב"מעריב" כי שר התקשורת ושר האוצר נפגשו אתמול שוב בניסיון למצוא פתרון למשבר שבו נתון הערוץ. אברבך מצטט מדברי שטייניץ בראיון המתפרסם הבוקר במוסף "עסקים" של העיתון: "בתוך שבוע יימצא פתרון לערוץ 10". בראיון עצמו [יהודה שרוני] הציטוט של שטייניץ מסויג הרבה יותר: "אני מקווה מאוד שהמשבר יסתיים בשבוע הקרוב".

בראיון עם שר האוצר ב"גלובס" [אדריאן פילוט], נמנע יובל שטייניץ מלהתחייב כי ערוץ 10 לא ייסגר, ותולה את האחריות לעתיד הערוץ גם בבעליו. במוסף היומי של העיתון מביא פילוט, האחראי כאמור לראיון עם שטייניץ, את "עמדת האוצר" במשבר של הערוץ. מדיווחו, ומתוך ציטוטים של "בכיר באוצר", עולה כי פקידי האוצר קיבלו מהשר מסר ש"הערוץ ימשיך לפעול ולא ייסגר", וכעת מנסים לנצל את מצוקתו ככל הניתן. פילוט קובע כי "האוצר מנסה להשתמש בערוץ 10 ככלי, על מנת לקדם את מה שבעיניו הוא הפתרון האמיתי: הרפורמה בשוק התקשורת שגובשה על-ידי אגף התקציבים". אם כך, האוצר וערוץ 10 הם בעצם שותפים במאמץ לשנות את שיטת הזכיינות בטלוויזיה המסחרית ולעבור לשיטה של רשיונות.

ענייני תקשורת

במדור "תוצרת הארץ" שבמוסף "הארץ" מדווח קובי בן-שמחון על ממצאיו של מחקר חדש שאמור להתפרסם בקרוב בכתב-העת האמריקאי "Political Psychology". לפי מחקר זה, "הורים שכולים שיצאו למאבק ציבורי בעקבות מות יקיריהם מוצאים מפלט בחוויית החשיפה התקשורתית, מה שלא תמיד פועל לטובתם". כמה מההורים השכולים "מפתחים תסמינים שהולמים כל נפגע תוכנית ריאליטי", אומר לבן-שמחון אודי לבל, אחד מערוכי המחקר.

ב"דה-מרקר" מתפרסמת כתבה [ליאור דטל] במלאת 11 שנה לאישור חוק חופש המידע בישראל. על-פי הנתונים בה, רוב משרדי הממשלה טרם הפנימו את חובתם לקיים את החוק.

לטוריהם של בן כספית ובן-דרור ימיני ב"מוספשבת" של "מעריב" נוספו תצלומי הכותבים.