אולי עוד מוקדם לדבר על העתיד. גם רגשני וגם מיותר. אבל יכול להיות שבעוד עשור או שניים, נסתכל לאחור ונגלה שמשבר החטופים יהיה לחילוניות הישראלית מה שהייתה ההתנתקות לציונות הדתית.
האמת היא שהמתנחלים לא הרגישו בגידה או הפקרה. כלומר, חלקם בוודאי הרגישו כך. אבל אם לדייק, רבים הרגישו שהם מיעוט שהוא יותר ממלכתי מהממלכה בעצמה – שהמדינה נכשלה בתפקיד היחיד שאותו היא הייתה אמורה למלא: לשדר קונצנזוס, להפעיל כוח לגיטימי.
זו טרגדיה כפולה. ישנה הטראומה הראשונית של אסון פטאלי ומתגלגל, שאפשר לצפות מראש אבל אי אפשר לעצור בשום שלב. וישנה גם הטראומה המשנית - ההבנה שהייתה ממלכה באותו יום, פשוט היא היתה בעמדת מיעוט. מי שעזבו את בתיהם הרגישו שהם במשחק-תפקידים מהופך, שבו הם – על הכיפות והפיאות והמטפחות והגינונים הספציפיים – מייצגים אינטרס ממלכתי שקוף, בעוד שהצבא הוא רק תחפושת לאינטרס פוליטי צר.
האמת היא שהתגובה הראשונית של ההנהגה המגזרית היתה הכלה. חלק שתקו, חלק אפילו תמכו ברמות משתנות – תוך כדי ההתנתקות ולאחריה. הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר, 2007-1950), מהדוברים הרגישים של ההנהגה הרבנית, כתב אז מאמר שבו קיווה ש"הטראומה תזכך את העמדה הדתית שלנו". הוא יעץ לציונות הדתית להיפרד מהממלכתיות - לצאת לגלות חדשה בתוך ארץ האבות.
אבל זה נגמר מהר. תוך שנים ספורות, כל ההנהגה הפוליטית של העסקנות הוותיקה התחלפה. במקומם עלה דור חדש, שדיבר על ימין חדש – מיליטנטי ולאומני יותר, שמעוניין למנף את רגשי הזעם והתסכול לבניין כח, לשינוי אסטרטגי של המפה הישראלית - הממשל, התקשורת, בתי המשפט - עד נקודת אל-חזור.
זה העולם שבו בנט עלה ונפל. זה העולם שבו סמוטריץ' עולה עד עצם היום הזה. זו לא רק גזענות ורק משיחיות, אלא גם ריאליזם פוליטי, שהוא אמנם קר ומחושב אבל ממש לא ציני. במרכזו עומדת הנחה אחת: טובת המגזר תתממש רק אם תעבור מיתוג מחודש ותהפוך לטובת המדינה - לטוב ולמוטב.
עוד מוקדם לומר. אבל יכול להיות שהשבר שנחיה מכאן ואילך הוא שעת המבחן של החילוניות הישראלית. אם היא תרצה להפוך את הזעם לפוליטיקה אמיתית ולהיאבק על דמותו של הרוב (היהודי), היא תצטרך לשנות צורה - להמציא את עצמה מחדש בתור סקטור, כלומר מיעוט. היא תצטרך לוותר על המכנה המשותף היחיד שלה: האתוס של הממלכתיות.
מאז האינתיפאדה השנייה, מה שנשאר מהשמאל הציוני ניסה בהדרגה להפוך לתנועה נייטרלית, א-פוליטית. כל ייצוג פרלמנטרי של החילוניות התרפק על הממלכתיות. ההפיכה של השמאל הציוני למרכז היא קריקטורה של התהליך הזה. מפלגות שינוי (בגלגול האחרון), קדימה, יש-עתיד, מרצ (של ניצן הורוביץ), וגולת הכותרת: אוקסימורון ושמו המחנה-הממלכתי - מחנה שהוא "ממלכה" בעיני עצמו, ממלכה שהיא "מחנה" בעיני אחרים.
כולן נראות כמו המפלגה הפארודית "ישראל צודקת" מהסדרה "פולישוק". שילוב של טכנוקרטים בכירים, ישנים (גנרלים) וחדשים (אנשי עסקים), שנלחמים למען "טוב משותף" ועמום למדי.
כל הפרויקטים הפוליטיים האלה מייצגים פרדוקס מיוחד במינו: ככל שהחילוני "מרחיב" את הזהות שלו עצמו ומדבר על בעיות שאמורות להטריד כל אזרח שומר-חוק - פחות כיבוש וזכויות עובדים, יותר יוקר המחיה ושוויון בנטל - כך הוא נעשה כבול יותר ויותר לאינטרס פרטי צר. בעיות משותפות אינן מספיקות כדי ליצור זהות.
כמה תחזיות לעתיד. אולי תוקמנה מושבות חילוניות מעבר לים. אולי יוקם חינוך חילוני עצמאי. אולי תוקמנה עוד מכינות קדם-צבאיות או קומונות. אולי יקום ימין חילוני חדש, מיליטנטי, דומה קצת לישראל-ביתנו רק עם מנהיג צבר. מי יודע, אולי אפילו קיבוצניק. כל הפנטזיות הללו התעוררו עם המחאה בשנה שעברה, ואולי עכשיו הן גם ימומשו.
בכל הדמיונות הללו, ברור שהחילוניות החדשה תציע אלטרנטיבה ברורה יותר (ונרגנת פחות) לציבוריות הישראלית. אבל המחיר האירוני הוא שהיא תהיה דומה יותר לציונות הדתית החדשה. לא רק שלא יהיה שמאל - לא תהיה ממלכה. זה לא יהיה מאבק הומניסטי של "האדם באשר הוא אדם", אלא קרב מאסף סקטוריאלי על קהילה שעדיין אין לה שם.
אמנם, ברגע הזה אני כבר לא אוכל להיות שותף - אני מסקטור אחר. אבל אני יכול להבין תהליך כזה. בינתיים, שותפות בו היא טיפת הסולידריות האחרונה שעוד נותרה בנו. באופן פרדוקסלי, אולי רק ממנה יצמחו חיים שיהיה ראוי לחיותם.
השינוי הזה לא בהכרח אלטרואיסטי, אבל הוא ריאלי. הוא משקף משהו אמיתי במציאות. אם הוא יקרה, נוכל לכתוב פרק חדש בהיסטוריה הפוליטית של הציונות. אל תאמרו יותר פוסט-ציונות. מהיום אמרו: פוסט-ממלכתיות.
אביעד מרקוביץ הוא דוקטורנט להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. לומד ומלמד במספר ישיבות