כמי שעוסק במשך שנים ביחסי ישראל והקהילה הבינלאומית, עומד בקשר עם נציגי מדינות רבות בעולם ומכיר את עמדותיהם מקרוב, אני מתקשה לקבל את הקושי של רבים בכלי התקשורת המרכזיים בישראל, לעשות את ההבחנה בין ביקורת על הממשלה לביקורת על המדינה.

יותר מדי אנשי תקשורת רציניים מתארים את עמדותיהם של מדינות או ציבורים כלפי ישראל באופן שבו הן מתוארות באופן מניפולטיבי על ידי ממשלתנו ודובריה. ישנם עתונאים ישראלים שהם ביקורתיים מאוד כלפי ממשלתנו בכיסוי שלהם את הזירה הישראלית, ועדיין הם מתייחסים לביקורת דומה לשלהם מצד גורמים זרים כעמדה אנטי ישראלית.

בכך הם מעוותים את האופן שבו תופס הציבור את מעמדה של ישראל בעולם. בכך הם גם מועלים בתפקידם להציג בפני הציבור את המציאות. עיתונאים אינם אמורים להיות סוכני הסברה. לטענה שכך נוהגת תקשורת בזמן מלחמה, אשיב שכך הם מנציחים את המלחמה, שכן מאד נוח לממשלה לא פופולרית לקבל הגנה מתקשורת מגויסת.

לדוגמא – התבטאותו של שר האוצר והשר הממונה על הגדה המערבית במשרד הבטחון, בצלאל סמוטריץ', "אף אחד בעולם לא ייתן לנו להמית ברעב ובצמא שני מיליון אזרחים, למרות שזה אולי צודק ומוסרי עד שלא מחזירים את החטופים שלנו" (5.8.2024).

כששר בממשלה אומר בפה מלא שמדינות העולם הן שמונעות מישראל לבצע רצח עם, חשוב מאוד שנדע, כאזרחים וכעיתונאים, לנתח האם דווקא העמדה שלו היא עמדה אנטי-ישראלית.

העולם שמונע מסמוטריץ' "להמית ברעב שני מיליון אזרחים", הוא פרו ישראלי והוא מצפה מישראל לנהוג כדמוקרטיה ליברלית ולא כארגון טרור או מדינות כמו רוסיה או איראן. העולם שמבקר בקול רם את מדיניות ממשלת הימין הקיצוני הישראלית הוא פרו ישראלי. בדיוק כמו שרוב אזרחי מדינת ישראל שאיבדו אמון בממשלתם ובטוהר כוונותיה, הם אוהבי ישראל.

כשביידן לוחץ על ישראל לקדם עסקת שחרור חטופים ולסיים מלחמה חסרת תכלית, הוא עושה זאת כמי שמגדיר את עצמו בצדק כציוני. כשממשלת בריטניה מסירה את התנגדותה להוצאת צו המעצר נגד נתניהו, זה לא שתמיכתה בישראל מתערערת, כי אם נכונותה להשלים עם מדיניות נתניהו וממשלתו.

כאשר מדינות רבות מוציאות צווי מעצר כנגד מתנחלים קיצוניים, זה לא צעד שפוגע בתמיכתן בישראל או ביחסיהן עימה, כי אם מהלך שנועד לעצור אירועים אלימים נגד שיירות סיוע ואזרחים פלסטינים, שמערכת האכיפה הישראלית, שפועלת תחת השר העבריין בן-גביר, כשלה מלתת להם מענה.

הטלת מגבלות על ייצוא מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות איננה אנטי-ישראלית, בטח שלא אנטישמית, להיפך, היא מבקשת לייצר את ההבחנה החשובה כל כך בין ישראל הריבונית הלגיטימית והצודקת לבין ההתנחלויות שמהוות הפרה של החוק הבינלאומי.

גם החלטותיהן של ממשלות זרות להכיר במדינה פלסטינית אינן אנטי-ישראליות, גם אם הן מנוגדות למדיניות ממשלת נתניהו שמתכחשת לזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית.

מילים מייצרות מציאות, לכן ההפרדה החשובה כל כך בין views (דעות) לבין news (חדשות). הקביעה מה בעד או נגד ישראל, היא דעה ולא עובדה. נתניהו ועדת שריו הקיצוניים מאוד מעוניינים לצבוע את הביקורת המוצדקת נגד מדיניותם ומעשיהם בצבעים אנטי-ישראליים, אבל זו איננה המציאות.

הרוב המוחלט של ממשלות המערב שמבקרות את ממשלת נתניהו הן תומכות ישראל שרוצות בטובת המדינה ואזרחיה. ממשלים אוטוריטריים, או כאלו שהולכים לכיוון האוטוריטריזם כמו ממשלת נתניהו, ינסו תמיד לצבוע את הביקורת הבינלאומית עליהם כביקורת נגד המדינה. אבל זהו בדיוק תפקידה של התקשורת: לעצור ולא לשתף פעולה עם מזימות השלטון. לא לתת למי שמבקשים להפוך את הנראטיב לחדשות להצליח בכך.

ממשלות הימין פועלות במשך שנים כדי לטשטש את ההבחנה בין ביקורת על הממשלה לבין ביקורת על המדינה. נתניהו ושותפיו מבקשים לצייר כל ביקורת עליהם וכל מדיניות שמבקשת למנוע מהם להגשים את מזימות המלחמה והסיפוח שלהם, בצבעים אנטי-ישראליים ואנטישמיים.

על התקשורת הישראלית לחדול משיתוף הפעולה עם הנראטיב של הימין ולהימנע מלעטוף את הדיווחים שלה במילים שמשרתות אותו, במקום בכאלו שמתארות עובדות.

אסור לתקשורת ליפול בפח הזה. יש גורמים בעולם שהם נגדנו, אבל העולם בכללו לא נגדנו. אירופה לא נגדנו, ממשלות השמאל הליברלי בעולם לא נגדנו, הן נגד הממשלה הקיצונית, הגרועה והמסוכנת שהביאה אותנו לאסון הגדול בתולדותינו. ממשלה שאנו זקוקים לתמיכת מדינות העולם במאבק שלנו למנוע ממנה להביא לאובדנה של המדינה היהודית הדמוקרטית.

נדב תמיר הוא מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל ולשעבר קונסול ישראל בניו אינגלנד ויועץ מדיני לנשיא פרס