לידיעת הקוראים גלייכר, אלחלו ופרידמן
בראש עמ' 8 בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מדווח מתן צורי על שלושה בני נוער ישראלים המעוניינים לשרת בשייטת של חיל הים. "החלום לשרת בשייטת נולד אצלם כבר די מזמן", פותח צורי את הידיעה, "אבל החשק שלהם לשרת ביחידה גבר עוד יותר בעקבות פעולת ההשתלטות על האונייה מרמרה".
מהדיווח של צורי, המלווה בתצלום [גדי קבלו] של "שלושת הנערים בפעולה", עולה כי השלושה, טל גלייכר, מתן אלחלו וליאור פרידמן, עוברים מדי יום "אימונים מפרכים הכוללים ריצה של כמה קילומטרים על חולות טובעניים, שחייה למרחקים ארוכים בין גלי הים וכן אימונים בחדר כושר", וכל זאת "בניסיון להגשים את החלום" – "לעבור את המסלול בהצלחה, לקבל את כנפי העטלף, ולענוד אותן בגאווה".
"מבצע ההשתלטות על המרמרה והתמונות שנלוו לו ריתקו את שלושת הנערים", מוסיף צורי, "הם קראו כל מלה בעיתונים, צפו בכל תמונה בטלוויזיה, האזינו לכל מלה ברדיו. העיקר לדעת כמה שיותר על יחידת העילית שבה הם חולמים לשרת". הנה, כמעט בלי משים, משתחל לתוך מה שמוצג כידיעה חדשותית עדות להיגיון שעומד בבסיסה: התקשורת הישראלית משמשת דרך קבע כמגבר למסרים התועמלניים של צבא ההגנה לישראל.
אילו מלים קראו גלייכר, אלחלו ופרידמן בעיתוני השבוע האחרון? באלו תמונות צפו בטלוויזיה ומה שמעו ברדיו? בשעות הראשונות שלאחר האירוע בשבוע שעבר, נדמה היה כי התקשורת הישראלית מסוגלת להכיל בקרבה קולות ביקורתיים, המעלים ספק באשר לתבונת השימוש בכוח בכל מצב. אך בתוך זמן קצר התמונה השתנתה. דובר צה"ל, אבי בניהו, השתלט על התקשורת, ומאז נראה כי הוא עושה בה ככל העולה על רוחו.
"מי שעיין בעיתוני סוף השבוע עשוי להתרשם שמבצע 'רוחות שמים' היה אחד המרשימים והמופלאים בתולדות צה"ל", כותב הבוקר עמוס הראל ב"הארץ". "תראו אילו כותרות מופלאות יש לנו בעמודים הראשונים: 'בעולם מגנים, אנחנו מצדיעים'; 'גיבורי השייטת'; 'נלחמו כמו אריות'. התמונה בתקשורת האלקטרונית היתה דומה למדי. התמסרות תקשורתית כמעט טוטלית: נראה שהעגל רוצה לינוק עוד יותר משהפרה מוכנה להיניק".
גם הבוקר כותרות העיתונים הולמות תקשורת מגויסת ברפובליקת בננות שבשליטת חונטה צבאית יותר מאשר תקשורת חופשית במדינה דמוקרטית. "לוחם וג'נטלמן", קוראת הכותרת של "ידיעות אחרונות מתחת לתצלום [דובר צה"ל] של חייל ישראל חמוש עד שיניו, מסכה לפניו וקסדה לראשו, המחזיק את ידה של אזרחית זרה ("חייל השייטת וכלת פרס נובל", לשון העיתון).
התמונה נלקחה מפעולת ההשתלטות המוצלחת של הקומנדו הימי על הספינה האירית שנקראה על שם פעילת השלום שנדרסה על-ידי בולדוזר צה"לי – רייצ'ל קורי. חיילי צה"ל עלו אתמול על הספינה בלא שנתקלו בגילויי התנגדות ובלא שפגעו בנוסעיה. "כשהמפגינים הם פעילי שלום ולא טרוריסטים, זה נגמר אחרת", נכתב בכותרת המשנה לראשית. גם קוראי "מעריב" לומדים הבוקר על ההבדל בין "פעילי טרור" ל"פעילי שלום". בתחתית השער שתי כותרות: הראשונה לצד תצלום מהמרמרה, השנייה לצד תצלום מהרייצ'ל קורי.
במקום עדי ראייה
אם כבר מזכירים את הטרוריסטים, כדאי לציין שבימים שחלפו מאז שישראל גירשה מתחומה את מאות הפעילים שנתפסו במשט הקודם ואיפשרה להם לראשונה ליצור קשר עם העולם החיצון, נוצרה האפשרות לשמוע באמצעי תקשורת בינלאומיים את גרסתם למה שאירע בשבוע שעבר. העיתונות העולמית מלאה בסיפוריהם, שגם אם אין לקבלם כאמת מוחלטת, מן הראוי היה לפחות לבדוק אם יש בהם ממש. צילומים חדשים מהאירוע צצו ברשת, וגם סרטון וידיאו שהגיע לידי סוכנות AP ובו נראה המצב על הספינה לאחר השתלטות כוחות צה"ל. זו עדות נדירה למה שהתרחש במקום, שככל הנראה הוברחה וחמקה מהמסננת הקפדנית של צה"ל, שהחרים את כל חומרי ההקלטה שמצא על הספינה, עשה בהם כרצונו, ובינתיים לא החזירם לבעליהם.
בעיתונות הישראלית אין כמעט זכר לכל החומרים החדשים הללו (אלא אם כן חיילי צה"ל נראים בהם כקורבנות). מאות עדי ראייה אינם קיימים עבורה. ביום שישי האחרון פורסמה ב"ידיעות אחרונות" עדות של אדם שהיה על הספינה, אשר תומכת בגרסת דובר צה"ל. לא פורסמו בעיתונות, או פורסמו בהצנעה יתרה, עדויות העשויות לערער על הגרסה הרשמית. זאת ועוד, העברת גופות ההרוגים לטורקיה העלתה כי לא כל התשעה עונים על הפרופיל הקלאסי של הטרוריסט. גם על זאת לא יקראו גלייכר, אלחלו ופרידמן, ועימם הציבור הישראלי הרחב, דובר העברית, המסתמך על התקשורת הישראלית כדי להבין טוב יותר את העולם שבו הוא חי.
חוסר היכולת של מרבית העיתונות הישראלית לתת במה לכל מה שנוגד את הגל הפטריוטי ששוטף את המדינה משמר ומגדיל את הפער בין תפיסת המציאות של הציבור היהודי בישראל ובין תפיסת המציאות של מרבית העולם. לניתוק תודעתי כה עמוק עלולות להיות השלכות הרות אסון, אך במקום לנטרל אותו, העיתונות מעודדת אותו.
אפילו מידע עובדתי פשוט על האירוע בשבוע שעבר נעלם מהעיתונות. כך, למשל, יש לקרוא בעיון את עיתוני הבוקר כדי לאתר בתחתית הכפולה הפותחת של "הארץ", בלב ידיעה הנושאת את הכותרת "טורקיה עשויה להעמיד לדין בכירים בישראל", את שני המשפטים הבאים: "אתמול פורסמו ב'גרדיאן' ממצאי הנתיחות של ההרוגים על סיפון מאבי-מרמרה שערכו הטורקים. ההרוגים נורו 30 פעמים, מתוכם נהרגו חמישה מיריות בראש, והרוב נורו מטווח קצר".
אפשר להצדיק את הפעולה של לוחמי השייטת ובכל זאת למסור לציבור הישראלי מידע על זהות ההרוגים וממצאי הנתיחה של גופותיהם. התקשורת הישראלית בוחרת ברובה שלא לעשות כן, ובמקום זאת להמשיך להפיץ את המסרים של דובר צה"ל.
"חלק מפעילי המרמרה התאמנו באפגניסטן", קוראת כותרת בכפולה הפותחת של "מעריב". אמיר בוחבוט מדווח על כך, ומקריאת הידיעה עולה כי לפחות בשלב זה אין מדובר בעובדה בדוקה, אלא בתחושת בטן של "קצין בכיר" בשייטת. "כבר עתה בטוחים ביחידה שהאנשים שתקפו את לוחמיה היו קבוצה מאומנת היטב", מדווח בוחבוט. בכל זאת, הכותרת אינה נתונה בין מרכאות ומציגה את הדעה של הקצין כעובדה.
דן מרגלית כותב הבוקר מאמר פרשנות המתפרסם בעיתון "ישראל היום" ולוקח את משל הרוגטקה על דוד וגוליית צעד אחד קדימה. "ה'דוד' הוא ב-2010 קצין השייטת", כותב מרגלית, "שתחילה לא ירה ונשבה ונדקר והוכה והושלך לים, ובכל זאת גבר". באווירה הציבורית הנוכחית אין להתפלא על כך שהפרשן עפר שלח מפרסם הבוקר ב"מעריב" מאמר ובו הוא מבקש להבהיר כי דברים שכתב במאמר קודם שפירסם באותו עיתון הובנו באופן לא נכון.
"העיתונות ממהרת מדי לשחרר מאחריות את שרשרת הפיקוד הצבאית במבצע", כותב הבוקר עמוס הראל בהמשך מאמרו ב"הארץ" על התמסרות העיתונות למערך ההסברה הצה"לי, ומזהיר כי "אם תתפתח בצה"ל תופעה של מריחת המסקנות מתחקירים מבצעיים, בשל הפחד מהודאה בטעות ובעיקר מתשלום מחיר אישי, טמונה כאן סכנה גדולה לצבא".
מהי מחאה
אתמול נערכה הפגנה בתל-אביב לציון 43 שנות כיבוש, ולגנות פעולת צה"ל בשבוע שעבר. על-פי הדיווח מאת ראובן וייס ב"ידיעות אחרונות", בהפגנה השתתפו כ-8,000 איש. דיווחים אחרים מציינים 6,000 משתתפים. הדיווח של וייס מתמצה בתצלום התופס כשישית מעמ' 11 של העיתון, כשלצדו תצלום של הפגנת נגד ימנית, קטנה בהרבה בהיקפה, שאורגנה אל מול הפגנת השמאל. מה נאמר בהפגנת השמאל? אין לדעת, כיוון שלא מדווח, אף כי מצוין בדיווח שהמפגינים הימנים שרו "כל הכבוד לשייטת". עוד מדווח כי כמה מהם הקיפו את אורי אבנרי, "גידפו אותו וניסו לפגוע בו". ב"ישראל היום" מדווח יהודה שלזינגר כי "לאחר ההפגנה המשיך קומץ של מפגינים ימנים מתומכי הממשלה וצה"ל לעבור ברחובות תל-אביב וקרא ליושבי בתי-הקפה 'תל-אביבים מסריחים' ו'בוגדים'".
לעומת הדיווח על הפגנת השמאל, גילויי תמיכה במבצע השייטת זוכים ב"ידיעות אחרונות" לשטח סיקור נרחב. הידיעה מאת צורי על הנערים הפטריוטים צוינה לעיל. באותה כפולת עמודים שבה היא מודפסת נמצא מקום לידיעת תצלום מאת ראובן וייס על מירוץ של בני הקהילה האתיופית כתמיכה בלוחמי השייטת. כל יתר כפולת העמודים מוקדשת לדיווח מאת צבי זינגר ואיתי שמושקוביץ על סרטון סאטירה שהפיקו אנשי האתר לאטמה, ואשר זכה למאות אלפי צפיות ברשת.
"במקום בו נכשלה ההסברה הישראלית הרשמית, מצליח גל המחאה שעולה מהעם", כותבים זינגר ושמושקוביץ, המדווחים כיצד נוצר הסרטון, מי משתתף בו ואילו תגובות עורר. לצד דיווחם, תרגום של מלות השיר, שכתב טל גלעד. בהמשך מצוין כי "הקליפ גם גרם לתקרית מביכה: אנשי לשכת העיתונות הממשלתית שנתקלו בו סברו שמדובר בסרטון הסברה ממשלתי והפיצו אותו לחו"ל. לאחר שעיתונאי ספרדי בירר במה מדובר, נאלצה הלשכה להבהיר שהפארודיה הופצה בשוגג וכי לא מדובר בעמדה רשמית של ממשלת ישראל" (למעשה, לא היתה זו רק הבהרה, אלא התנצלות). תיבה נוספת בכפולת העמודים מוכתרת במשפט "ביו-טיוב דווקא ניצחנו", וכוללת נתונים על צפיות רבות בסרטונים שהפיץ דובר צה"ל באמצעות האתר.
ב"מעריב" היחס בין מחאת השמאל נגד פעולת צה"ל ומדיניות הממשלה ובין מחאת הימין נגד תגובת העולם לפעולות צה"ל ומדיניות הממשלה הוא זה: ידיעת תצלום בלב עמ' 5 על "אלפי פעילי שמאל", לעומת הכפולה המרכזית כולה, שחוגגת בצבעי כחול-לבן את מגוון גילויי התמיכה בצה"ל: משט תמיכה של יחידת החילוץ ספיר של זק"א; הפגנה של "מאות בני-אדם [ו]בהם עשרות סטודנטים" בחיפה, ש"נמשכה למעלה משעה" ו"משכה אליה סקרנים רבים שהגיעו לתמוך"; משטי הזדהות ותמיכה בהרצליה, עכו, ומעגן הקישון; משמרות הזדהות ספונטניות שהתקיימו בצמתים מרכזיים ברחבי הארץ; הפגנת ענק הצפויה להיערך היום בלוס-אנג'לס; וכמובן דיווח על הקליפ שהפיקו אנשי לאטמה.
ב"הארץ" מופיע תצלום מהפגנת השמאל בראש השער. גדעון לוי מצרף לדיווח קצר על ההפגנה טור פרשנות פרי עטו. "ישראל הרגה טורקי, בעצם תשעה טורקים, והשמאל ממשיך לנוח", כותב לוי. "בכל בירה אירופית ממוצעת היו בשבוע שעבר הפגנות גדולות וסוערות יותר נגד הכיבוש הישראלי וחטיפת הספינות. הבה לא נשכח איך נראות הפגנות זעם אמיתי בעולם: לא ככה".
בהמשך כותב לוי: "זעם אמיתי, כזה שנראה בהפגנות מפילות-שלטון ומנתצות-כיבוש, לא נרשם גם אמש. זעם אמיתי יש אצלנו רק בהפגנות הערבים, משני צדי הקו הירוק. אצלנו, בשמאל היהודי, באים לפגוש חברים ולהרגיש טוב. האם ראיתם פעם הפגנת שמאל בעולם שקוראת: 'גאים בחיילים'? ספק רב. אבל בישראל שטופת הלאומנות והמיליטריזם, השמאל רוצה להקהיל המונים, ולכן הוא חושב שעליו להתנהג בהתאם".
בין תומס הובס ליצחק תשובה
אירועי השבוע דחקו לפינה את החדשות הכלכליות הגדולות של הימים האחרונים – גילוי מצבורי אנרגיה בלב ים, בהיקף שעשוי להיות עצום ולשנות את מפת האנרגיה של המדינה. העיתון "דה-מרקר" ממשיך הבוקר את סיקור התגלית מהזווית שבה סיקר אותה ביום שישי האחרון, זווית המבקרת את ההכנסות המצומצמות יחסית שהמדינה עתידה להעביר לכיסה, וזאת בשל אחוזי התמלוגים הנמוכים יחסית שהיזמים שגילו את הגז ויחלצו אותו מקרקעית הים מחויבים להעביר.
בראיון שהעניק יצחק תשובה לעיתונאי יהודה שרוני במוסף "עסקים" של "מעריב" ביום שישי, ביקר איל האנרגיה הטרי את הכוונה להעלות את אחוזי התמלוגים, כינה זאת "הלאמה" ואמר כי זה מזכיר לו "משחק כדורגל שבו קבוצה אחת כבר מובילה בדקה ה-80 3:0, ואז מחליט השופט על הארכת המשחק בשעה" (נגד מי מתמודד תשובה במשחק ההיפותטי הזה? לא צוין). ב"דה-מרקר", לעומת זאת, פירסם באותו יום סמי פרץ טור המצדד בבחינה מחודשת של ההסכמים בין המדינה ליזמים.
הבוקר קוראת הכותרת הראשית של "דה-מרקר": "מסתמן: תמלוגים גבוהים יותר למדינה מלווייתן". איתן אבריאל מפרסם טור שאף הוא מעלה סימני שאלה ביחס לתמלוגים הנמוכים יחסית שיעברו למדינה, עידו באום תורם את זווית הראייה המשפטית ("באלסקה כל תושב מקבל 1,000 דולר בשנה מרווחי הנפט. ובישראל?"), ואילו אבי בר-אלי מביא מדברי הממונה על חיפושי הנפט והגז במשרד התשתיות, שאומר כי "הגז שיופק בלווייתן שייך למדינה".
בעיתונים אחרים ניתן למצוא (לא בכותרת הראשית) דיווחים על עמדת הממשלה ביחס לצורך להעלות את התמלוגים. אין בנמצא ולו מאמר אחד התומך בדרישה זו.
ענייני תקשורת
במוסף "עסקים" של "מעריב" כותב הדר חורש על השפעת אירועי השבוע האחרון על האתר Beamups, העוסק במכירת תוכן חדשותי.
בכל העיתונים ידיעות על ההתבטאות של הלן תומס, כתבת הבית הלבן הוותיקה, שקראה לישראל לצאת מפלסטין וליהודים להגר חזרה לגרמניה ולפולין.