אובמה נואם בקהיר (צילום: vagabondblogger by nc-sa)
היום הרת גורל
שום דבר שנכתב בעיתונים היום על נאום אובמה – וכמה הרבה מלים נכתבו היום בעיתונים על נאום אובמה – אינו משתווה לעוצמת המלים של הנאום עצמו.נדמה שיותר משיש כאן עניין של הבדלי רמה בתכנים, ההבדל נעוץ בהפרש העצום ביושרה ובעיקר בכריזמה בין הנשיא הנוכחי של ארצות-הברית לעדר פרשנינו הבכירים (זו לא חוכמה, קשה לשמור על יושרה ובלתי אפשרי לתחזק כריזמה כשכותבים מדי יום או מדי שבוע במשך כל-כך הרבה שנים). כך או כך, דפדוף בעיתונים ביום שאחרי מהול בתחושת חמיצות, בדיוק כמו זו שניתן היה להרגיש אצל פרשני הטלוויזיה עם תום הנאום: קולם היה מעובה מהרגיל, או שעלה אוקטבה אחת יותר מדי, הפתוס הנצחי המאפיין את ניגון דבריהם נסדק מעט. "הוא דיבר, וזה היה מרגש, וזה נגמר", אמרו עיניהם, "ועכשיו אנחנו צריכים להתחיל לדבר על זה, ואלוהים יעזור לנו".
כמובן שאין בכך כדי לטעון שעבודתם של העיתונאים, בעיתונים ובטלוויזיה, מיותרת. ציבור צריך פה, אבל גם מעיים שיעזרו לעכל את מה שנכנס פנימה. האנלוגיה האנטומית מתאימה בכמה מובנים. תהליך העיכול במקרה הזה קשה ורווי מיצי קיבה סותרים: העוצמה והתקווה ששידר נאומו של אובמה מתנגשות חזיתית עם החשש שאותה תקווה תדרוש אותנו בעוצמה כקורבנה; הקוקטייל הנפיץ של ערבים-שואה-טרור-אלוהים לא עושה טוב לאף בטן. עיתונאים תומכי נתניהו (יש אחד או שניים כאלה) או סתם פרשנים בעלי נטיות מרכז וימינה נדרשים לסלאלום מחשבתי מאתגר במיוחד כדי להתמודד עם הנאום והשלכותיו. העיתונאים האחרים, ומדובר ברובם, מוצאים בנאום אישוש למאווייהם הכמוסים. הדבר ניכר בהחלטות העריכה, הגרפיקה, הכיתור והמסגור היום בעיתוני ישראל.
המוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" בוחר בשלוש המלים "מזרח תיכון חדש" לכותרת שער. הכותרת בנאלית ושחוקה מרוב שימוש, עד כדי כך שהיא יכולה להיקרא כסאטירית. זו הסאטירה היחידה שתראו על שערי העיתונים היום. "עידן אחר" היא הכותרת על שער "מעריב". המעצב השליך מהחלון את הפונט המרובע, הכבד, הנהוג מדי יום בעיתונות הטבלואיד כדי לשמש מגבר לדיווחי הסנסציה היומיים – ובחר בפונט סריף מעודן, זכר לימים קדמוניים (ללמדך שתקווה לעידן אחר היא תמיד געגועים לעידן שכבר היה, אם כי רק בזכרונם הבדוי של האנשים).
עיתון "הארץ" מכנה את הנאום "היסטורי" ומרוב התרגשות צובע את כותרת הגג בכחול, את תחילתה של הכותרת הראשית באדום, ומקדיש כמעט חצי מעמוד השער שלו לציטוט מהנאום, המציב את המתנחלים כמכשול היחיד בפני חיי נצח ושלום עולמי, בדיוק כמו שמטיפים כבר שנות דור ב"הארץ":
"הישראלים חייבים להכיר כי כשם שאי-אפשר להכחיש את זכות הקיום של ישראל, כך גם לגבי פלסטין. ארצות-הברית אינה מכירה בלגיטימיות של ההתנחלויות הישראליות. הבנייה הזו מפרה הסכמים קודמים וחותרת תחת המאמצים להשיג שלום. הגיעה השעה לעצור את ההתנחלויות האלה".
מגדודי המלים שנכתבו היום בעיתונים על נאום אובמה, בולטות אלה של דורון רוזנבלום, המיטיב להגדיר את הקסם שהוא מהלך על שומעיו:
"גם אם כושר הנאום של הנשיא ברק אובמה הוא בינתיים הישגו הבולט ביותר – אין הוא תכלית לעצמה. שלא כנואמים אחרים – בעיקר כאלה המוכרים לנו מהפוליטיקה הישראלית – הנשיא האמריקאי משדר את התחושה שהמלים הן רק כלי בשירותה של גישה רעננה ותכליתית לכל בעיה. אחת מסגולותיו היותר מרשימות היא יכולתו להציג את הקומנסנס האלמנטרי ביותר כתגלית מחודשת ומלהיבה".
"אובמה כבש את המצרים", כותב ב"הארץ" אבי יששכרוף, ואובמה כבש גם את "הארץ". יש גם כיבושים טובים, מסתבר. הנאום מובא במלואו על פני כפולת עמודים. עקיבא אלדר וצבי בראל רואים בנאום את קץ עידן ה"ניין אילבן" ואת ניתוץ תיאוריית "התנגשות התרבויות" של הנטינגטון. יששכרוף עומד על כך שההתוויות האופרטיביות היחידות שעלו מנאומו של אובמה כוונו כלפי הישראלים והאמריקאים: יציאה מעיראק ועצירת ההתנחלויות.
במין צירוף מקרים, עמ' 5 ב"הארץ" מציג שני כותבים ששמם הפרטי איתי, איתי הראל ואיתי אנגל, הכותבים בסגנון אחד גישות הפוכות. אנגל מציג את אובמה כמשיח, הראל מציג את החזון המשיחי המתנחלי. העורכים ב"הארץ" מעדיפים להדגיש בכותרת הדיווח על תגובות יהודי ארה"ב (נטשה מוזגוביה) את דבריו של נשיא השדולה היהודית השמאלנית, ג'יי סטריט ("רוב היהודים תומכים בדיפלומטיה של אובמה"), ולעמעם את הקולות המתנגדים של הארגונים הגדולים יותר.
הפרשנים ב"הארץ", ובכלל, מתייחסים גם לתגובות שעורר הנאום במערכת הפוליטית בארץ. היחס הוא, כמעט ללא יוצא מן הכלל, כזה של לעג מצמית ובוז דוקר לנתניהו ולקואליציה שלו, בעיקר לאנשי הימין המובהק בה. "הארץ" המליץ על מפלגה בבחירות, אולם זו כשלה ו"הארץ" נותר ללא מפלגה. זהו מצבו הטבעי. אמר מי שאמר כי "הממשלה היחידה ש'הארץ' תמך בה היתה ממשלת המנדט הבריטי". כעת באה הקלה. "הארץ" בחר אובמה.
נאום קהיר השני
אובמה לא רק נאם בקהיר, הוא גם דיבר עם עיתונאים, ובהם עיתונאי ישראלי. אתם בטח מנחשים מי זה היה ("6 מהעולם המוסלמי וישראלי אחד", נכתב על שער "ידיעות אחרונות"). הכותרת שהעיתונאי הישראלי (נו, ברנע, נחום ברנע) הביא היא "נתניהו יכול להעביר פשרות שהשמאל יתקשה להעביר". לעומת ההתייחסויות של פרשנינו למערכת הפוליטית שלנו, הרי זו התבטאות מנומסת, אופטימית וכזו המפליאה להתייחס בחיוב למה שכולם רגילים להתייחס אליו בשלילה. כותרת המשנה חוזרת לנושא שממשלת נתניהו מקפידה להעמיד בראש סדר היום, ובעקבותיה גם "ידיעות אחרונות": "הוא אמר דברים שחסרו לישראלים בנאום, בעיקר על איראן: 'הגרעין הוא הנושא הרגיש והדחוף ביותר. אני מחויב לדיפלומטיה, אבל לא מוציא מכלל אפשרות אמצעים אחרים".
"לא נוכל לכפות פתרון, אבל משום שאנחנו פחות מעורבים רגשית, נוכל לשכנע את כולם מדוע פתרון חשוב", מצטט ברנע את תשובתו של אובמה לעיתונאית פלסטינית. זו נקודה חשובה מאוד. אובמה וממשלו אכן "אינם מעורבים רגשית". הפער הזה, שב"הארץ" הוא אינו מורגש בשל ההתלהבות הרגשית שלהם מדבריו של אובמה, מורגש בעיתונים האחרים.
"יותר חוסיין מברק" היא כותרת מאמרו של איתן הבר, המודפס מיד אחרי הדיווח של ברנע. "כשאובמה עמד אתמול על הבמה בקהיר", כותב הבר קינה של איש זקן, "הרגשנו לראשונה שהנשיא האמריקאי 'לא משלנו'". "כולם חטפו", סיכמה הכותרת של סבר פלוצקר, שהפך לפרשן מדיני. כותרת הדיווח של סמדר פרי היא "סלאם עליכום". זו אינה כותרת חיובית, אלא כזו הבאה להדגיש את החיבה שבין אובמה לקהל המוסלמי. נוסח הנאום ב"ידיעות אחרונות" נכנס לעמוד אחד בלבד. ב"מעריב" מסתפקים ברבע עמוד. אגב, גם כך העיתון רזה, אנורקטי ממש.
גם "הארץ" מצטט מהדברים שאמר אובמה לברנע ("בפגישה שקיים אחרי נאומו עם כתבים, בהם ישראלים", כותבים ב"הארץ" ומשחזרים שוב את משחק הילדים המטופש שהחוק היחיד שלו הוא "אל תהגה את שם המתחרה"). הכותרת שנבחרה לדיווח היא "אובמה לעיתונאים ישראלים: לנתניהו יש הזדמנות שלא תיפול בידי מפלגות השמאל". הטון של לשכת אובמה העולה מהדיווח מרוכך: "אין משבר ביחסים עם ישראל", "אנחנו עובדים ביחד עם הישראלים כדי לגבש הסכמות והבנות בנוגע לבנייה בהתנחלויות". לא כך הטון מלשכת נתניהו: "בלשכת נתניהו הודו אתמול כי קיימת מחלוקת עם ארה"ב בנושא ההתנחלויות, שרק החריפה לאור נאום אובמה. 'לא תהיה הסכמה בעניין הזה אלא אם האמריקאים יתרככו', אמרו".
כל העיתונים מפרסמים גם טור אחד מנקודת מבטם של המתנחלים. את הטור כותב לא אחד מכתבי ופרשני העיתון, אלא אורח. אף עיתון לא מוצא בין שורותיו מישהו שמסוגל ורוצה לכתוב מנקודת המבט של תושבי השטחים (טורון קטן ב"ידיעות אחרונות" מוקדש ל"ביקורת בימין"). מישהו שהיכה על חטא התמיכה בהתנתקות ומעוניין להרים כעת קול. כמעט שלא נמצאו פרשנים קבועים (נכון, בן-דרור ימיני) שיתמכו באג'נדה של פקפוק: האם לא מדובר בתוכנית עוועים, במשיח מזויף, או לפחות בהימור מסוכן שנעשה על גבנו, אולי ישראל היא כאן השעיר לעזאזל, הקורבן לעולה על מזבח יחסי החוץ של ארצות-הברית. בבחירות האחרונות זכה גוש הימין ליותר מ-40 מנדטים. למנדטים האלה, כך נראה, אין ייצוג של ממש בשלושת העיתונים הוותיקים.
רוצץ ראש הנחש?
העבריין אסי אבוטובול הורשע אתמול בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעבירות של עמידה בראש ארגון פשיעה, סחיטה, הצתה, כליאת שווא ועבירות הון, כך מדווחת עפרה אידלמן ב"הארץ". השופטים ברכה אופיר תום, ישעיהו שנלר ודוד רוזן מספקים פסק דין ציורי באופן שבו הוא מתאר את ההשפעה שהיתה לשמו של אבוטבול על קורבנותיו.
יחד עם אבוטבול הורשעו גם אלברט סיטבון, דוד זוארץ וגבריאל עשור. עו"ד ברק בופמן, שהיה פרקליטו של אבוטבול וחצה את הקווים, לא הורשע בניהול ארגון פשיעה יחד עם אבוטבול. זהו פסק דין חשוב משום שהוא משתמש בחוק המאבק בארגוני פשיעה, המאפשר להרשיע אדם העומד בראש ארגון כזה גם אם לא לקח חלק בפועל בעבירות (מה שאינו המצב במקרה זה, כפי הנראה).
העבריין אסי אבוטבול, אתמול בבית-המשפט (צילום: יוסי זליגר)
כמה שווה טאלנט
הרבה מדדים יש לתשובה על השאלה שבראש הפסקה. גובה המשכורת, משך החוזה, מספר המעריצות, היכולת האלסטית להתרחב לצדדים עוד ועוד עד שלא נותר בך כלום, והיכולת להתמודד עם ההשלכות הנפשיות. בימים האחרונים נוסף מדד חדש: האם שמך נמצא ברשימה השחורה של דודו טופז? יובל גורן כותב היום בידיעה על שער "הארץ" כי ארז טל, אברי גלעד וצביקה הדר נמנו גם הם עם יעדי התקיפה העתידיים של טופז. "במשטרה מעריכים כי טופז התכוון לפגוע באנשי טלוויזיה נוספים", כותב גורן. כמה וכמה אנשים יושבים היום בבית ומחזיקים לעצמם אצבעות.
מה חדש? טופז הזריק לעצמו מנה גדולה מהרגיל של אינסולין (טופז חולה סכרת) במה שהוא כנראה נסיון התאבדות שכשל. התגלה כי טופז שלח בעבר לניר מכתב איום ברצח. לפי "ידיעות אחרונות", הוא גם ניסה לסחוט אותו על-ידי מתווכים. בכך מתחזקת הסברה כי ניר היה זה שהביא את שמו של טופז אל המשטרה ומי שעזר לקשור את התוקפים והמתווך אל המשלח. ועוד: "ברשת מתלבטים מה לעשות עם הסרט התיעודי על טופז", שצילומיו נעצרו כעת.
חמישה ימים חלפו מאז נעצר טופז, והעיתונים – במיוחד מבית "ידיעות אחרונות" – הגיבו בבכחנליה של דיווחים. לא רק אמונה ש"זה מוכר עיתונים", מציצנות צהבהבה ושמחה לאיד מהסוג הרגיל היו כאן. גם לא רק הכרה מקצועית (מקצועית – ניצב בקהל של תוכנית אירוח היה מבין זאת) בכך שמדובר בסיפור עיתונאי ממדרגה ראשונה (רמת הטיפול העיתונאי היתה בדרך כלל כמה רמות פחות). היתה כאן גם נקמה. לפני שמותר היה לפרסם את שמו של טופז כחשוד אמרו עיתונאים "בשיחות סגורות" כי לטופז צפויה עלייה אל מוקד לוהט במיוחד, זאת בשל היחס המחפיר והמעליב שהעניק עיתונאים שבאו עימו במגע לאורך השנים.
יש כאן אולי גם הכאה על חטא. רגשי אשמה. טופז היה שור מועד. האלימות, הסמים, הגועל נפש היו חלק בלתי נפרד מהצלחתו. הצלחה שהעיתונים שיקפו, טיפחו, לא מחו.