מאפיית אנג'ל בירושלים, אתמול (צילום: אביר סולטן)

מאפיית אנג'ל בירושלים, אתמול (צילום: אביר סולטן)

מה בשער

שלושה עניינים עומדים בראש סדר היום של העיתונים כולם: חקירתו הצפויה במשטרה של אהוד אולמרט; מעצר מנהלי המאפיות אנג'ל, ברמן ודוידוביץ' בחשד שתיאמו מחירים, והוראת בנק ישראל להעלאת הדרישה להון עצמי בלקיחת משכנתה. עוד עניינים מופיעים רק בשערי כמה מהעיתונים.

מעצר מנהלי חברות הלחם זוכה לכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("קרטל הלחם") ונדחק לאחת הכותרות התחתונות על שערי "מעריב" ו"ישראל היום". הנושא האזרחי המרכזי השני, הפחתה של תקרת המשכנתה, מופיע ככותרת הראשית של "ישראל היום" ("הדירה מתרחקת"), כאחת הכותרות התחתונות על שער "מעריב" וכאזכור שולי על שער "ידיעות אחרונות" בכמה מההפניות למוספים. ב"הארץ" שני הנושאים מוזכרים רק בהפניה קטנה במעלה השער, כחלק מההפניות לכותרות במוסף "דה-מרקר".

חקירתו של אולמרט היא הכותרת הראשית של "מעריב" ("בחדר החקירות"), הכותרת שמעל לראשית ב"ידיעות אחרונות" ("אולמרט בחדר החקירות") וב"ישראל היום" ("היום: אולמרט במשטרה"). ב"הארץ" מדווחים על חקירתו הצפויה של ראש הממשלה לשעבר כחלק מידיעת תחקיר של גידי וייץ ("חשיפת 'הארץ': כל המינויים הפוליטיים בהם חשוד אולמרט"), המובאת על השער לצדה של הכותרת הראשית. הראשית עצמה מוקדשת דווקא לשר החוץ המכהן, אביגדור ליברמן: "המשטרה ממליצה להעמיד לדין את שר החוץ בפרשת השגריר בבלארוס".

עניינים מרכזיים אחרים הם טענה להוצאת כספים מיותרת של הזוג נתניהו (חשיפה של "גלובס") והמשך עלילותיה של הבגרות במתימטיקה. זו האחרונה נעדרת משער "מעריב", אולם מופיעה כאחת ההפניות המרכזיות על שערי "ידיעות אחרונות" ("בגרות במבחן" ו"בהלת שווא") ו"ישראל היום" ("הבגרות במתימטיקה תופץ הבוקר למורים – באינטרנט"), וככותרת המרכזית התחתונה על שער "הארץ" ("למרות ההדלפה, הבגרות במתימטיקה תתקיים היום כמתוכנן; המנהלים ידפיסו שאלונים חדשים").

הטענות כלפי התנאים שדרש כביכול הזוג נתניהו בטיסה לקנדה מופיעות רק על שערי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות"; ב"מעריב" ככותרת לא גדולה ליד הלוגו ("דרישות בשמים") וב"ידיעות אחרונות" ככותרת השנייה בגודלה על השער ("המיטה שתעלה לנו יותר ממיליון ש"ח"). יש נושאים נוספים ששערי העיתונים מתייחסים אליהם. ב"מעריב" עוד שלושה (פתיחת כביש 443 לתנועת פלסטינים, תרגיל פיקוד העורף, ההמלצה להעמיד לדין את ליברמן), ב"ידיעות אחרונות" עוד ארבעה (כדורסל, אסירים ונשים מוכות, "אבודים", "חמישה יתומים לבד מחפשים אמא"), ב"ישראל היום" עוד חמישה (פרס מכחיש שהציע נשק גרעיני לדרום-אפריקה, משהו עם שלמה ארצי, משהו על קרינה סלולרית, פסטיבלי בירה, "מורה בת 51 חשודה ברומן של ארבע שנים עם תלמידתה").

שער "הארץ" מציע, נוסף לנושאים המרכזיים שהוזכרו לעיל וההפניות המפרטות את כותרות המוספים "דה-מרקר" והספורט, עוד חמש הפניות לנושאים שונים (האוסטרלים ופרשת מבחוח, ראיון עם פרופסור למתימטיקה, פוליטיקה עירונית ואקולוגיה בפריז, פרשת פסגות, מאמר המערכת).

מה הפרישה הזו מלמדת על העיתונים? לא הרבה, אבל בכל זאת, כמה דברים מעט מפתיעים. למשל, שעל שער "ישראל היום" יש מספר הפניות דומה לזה של "הארץ" (אם כי, כמובן, אין מה להשוות: ב"הארץ" מודפסים על השער דברים נוספים נוסף לכותרות) וש"ישראל היום", עיתון שמרני ויבשושי, הוא היחיד שמציע בשער פרשיית מין, ועוד מין לסבי עם קטינה. וגם משהו לא כל-כך מפתיע: שנתניהו, הנעלם הגדול של "ישראל היום", הוא האובססיה הגדולה של "ידיעות אחרונות".

הידיעות האחרונות על נתניהו

"מושבים של מחלקה ראשונה? לבנימין ולשרה נתניהו זה כנראה לא מספיק", כך נפתחת כותרת המשנה לכותרת השנייה בגודלה על שער "ידיעות אחרונות" (המשכה: "דרשו לשדרג התנאים בטיסה לקנדה, כולל מיטה זוגית ובלי עצירת ביניים. לשכת רה"מ: דווקא חסכנו").

הנוסח הצעקני והמתגרה הזה אינו מאפיין דווקא את יחסו של העיתון לנתניהו, אבל כשהוא כן מוסב אל ראש הממשלה, על רקע האינטרס הברור של "ידיעות" לנגח אותו, הוא בולט שבעתיים. בדיווח של איתמר אייכנר, בעמוד השלם המוקדש לסיפור, מסתתר משפט אחד, חבוי בסוף המשפט האחרון שבפסקה הרביעית: "[...] ול'ידיעות אחרונות' נודע שראש הממשלה יקבל חדר מנוחה שבתוכו תותקן מיטה שכזו, כפי שקיבלו ראשי ממשלה בעבר".

מעבר לעניין המיטה הזוגית, ש"ידיעות אחרונות" כותב כי הוא בעצם מקובל (על מה, אם כן, המהומה?), מתעכב העיתון על כך שנתניהו דרש שהמטוס לא יחנה חניית ביניים. לא ברור מדוע ההתעקשות שנבחרינו יטוסו בדרך הארוכה האפשרית במקום בקצרה האפשרית. וכי זמנם, האמור להיות מוקדש לשירות הציבור, אינו זמננו? ומדוע שנקרא לבזבז את זמננו? אבל אל תבזבזו את הזמן שלנו בשאלות כאלה.

מנגד, בעיתון המתחרה "ישראל היום" מטפלים בפרשה באופן הפוך. שם אין ספק שמדובר לא רק בקשקוש, אלא ב"פרסום שקרי", כדבר כותרת הידיעה הקצרה בעמ' 13 המוקדשת לנושא. הידיעה, שעליה חתום שלמה צזנה, מורכבת מציטוט מלא (כך נראה) של תגובתה המצטדקת של לשכת ראש הממשלה, ומציטוטים עלומי שם של "בכיר" בלשכה המכנה את הפרסום "מכוער ושקרי" וקובע כי "להוספת מיטה למטוס אין שום עלות כספית המיוחסת לה". מה שחסר בידיעה כמעט לגמרי הוא תיאור של הטענות שמפניהן מתגוננת הלשכה, מה שהופך אותה (את הידיעה) לא רק ליחצנית, אלא לגרוטסקית.

לא וירוס

אתמול הקדיש "ישראל היום" את הכותרת שלו ל"סערה בעקבות ההתקפה של השר משה יעלון נגד מרצים: 'גורמים באקדמיה מערערים על קיומנו'". במסגרת הדיווח (הלקוני, בעמ' 9) על הפרשה הזכירו כתבי "ישראל היום" את ההתבטאות הקודמת של יעלון ש"עוררה סערה", כשהכריז כי "האליטות ושלום-עכשיו" הם "וירוס".

אז, באוגוסט 2009, אכן התחוללה סערה, העיתונים רעשו ויעלון נקרא לשיחת נזיפה (שהוכחשה) אצל ראש הממשלה. היום אין שום זכר לסערה שלא היתה, אלא רק בעמודו הראשון של "ישראל היום".

אתיקה שמתיקה

בתחילת השבוע כתב כאן רפי מן על היחס הקלוקל לכללי האתיקה במערכות העיתונים ("תמצאו לי עורך שיעיד על עלעול בסעיפי תקנון האתיקה ברגעים הלחוצים בדסק"). היום מודגם היחס הזה בידיעה של רוני שקד בעמ' 18 ב"ידיעות אחרונות" על הגשת כתב אישום נגד עו"ד שירין עיסאווי, בחשד שהעבירה כספים בין אסירים בטחוניים לגופי טרור.

הכותרת שבחר העורך ב"ידיעות", "עורכת-דין ביום, טרוריסטית בלילה", סותרת את סעיף 12א' של כללי האתיקה: "עיתון ועיתונאי יכבדו בפרסומיהם את העיקרון היסודי שכל אדם הוא בחזקת חף מפשע אלא אם נמצא אשם בדין". גם בידיעה עצמה לא מוזכרת המלה "חשודה" או "נאשמת".

"ידיעות אחרונות" מתעלם גם מסעיף 13א' של תקנון האתיקה, שעליו עבר לאחרונה עת פירסם את כתב התביעה נגד שרה נתניהו בלי שביקש את תגובתה (אמנם שם מדובר בעניין אזרחי, אבל העיקרון נשאר, כמבואר בסעיף 12א'2). אין כלל הקובע כי התגובה חייבת להיות ציר הסיפור, כמו ב"הארץ", שם כותרת הידיעה בעניין היא "עורכת-הדין הנאשמת בסיוע לאסירים בטחוניים: חוקר תקף אותי מינית", אך ב"ידיעות אחרונות" עיסאווי היא רק תמונת פספורט מטושטשת, והסיפור מסופר באופן בלעדי וללא שום פקפוק רק מפיו של השב"כ.

אגב שב"כ, מישהו צריך לעשות משהו עם מסע הצלב שמנהל אמיר אורן נגד ראש המוסד מאיר דגן. היום ב"הארץ", לצד הידיעה כי "ראש השב"כ האוסטרלי ביקר בארץ בחשאי וקבע: המוסד אחראי לזיוף הדרכונים בדובאי", מתפרסמת הפניה לטור של אורן שמתחיל כך: "האיש שהצליח לסבך את ישראל עם אוסטרליה, עם בריטניה ועם שאר המדינות המרומות הוא ראש המוסד, מאיר דגן. אבל מה אכפת לדגן? כל זמן שנתניהו בכיסו, העולם יכול ללכת לעזאזל, ואם לא ילך מרצונו - דגן כבר ילמד אותו איך".

כדורגל

מתוך ידיעה בספורט "מעריב": "[...] הכל החל כשקבוצה של 20 אוהדי בית"ר הקניטה אותו לאורך כל המשחק, גידפה וקיללה אותו. בסיום, בעוד היו"ר צעד לכיוון מכוניתו, אותם אוהדים התקרבו אליו והטיחו בו מלים בוטות. קורנפיין נכנס למכוניתו ואז החלו האוהדים לבעוט במכונית, וכשהוא התרחק, אחד האוהדים השליך אבן על השמשה האחורית וגרם לה לסדק. מתברר כי כבר בשבוע שעבר קיבל קורנפיין שתי שיחות טלפון מאוהדים שהזדהו כחברי ארגון 'לה פמיליה' ובהן נאמר לו כי הם פותחים נגדו במלחמה בטענה שהוא לא מסייע להם כאשר הם נעצרים במהלך משחקים על-ידי המשטרה".

אבודים

פעם, לא מזמן, היו טורי ביקורת הטלוויזיה אי של עמקות יחסית בשלולית האקטואליה והברברת שבעיתונים המודפסים. ב"ידיעות אחרונות" כתב ירון טן-ברינק, ב"מעריב" נעה ידלין ואסף שניידר וב"הארץ" אהוד אשרי.

נסיבות שונות הביאו לכך שכיום הטורים האלה מספקים, ברובם ולרוב, הערות אגב, העלבות אקראיות ונסיונות כושלים להברקות לשוניות שאין בהן עניין מלכתחילה. היום מוקדשים טורי הטלוויזיה בעיתונים כולם לפרק הסיום של סדרת הטלוויזיה הפופולרית "אבודים", אירוע שהעיתונים מסקרים גם מחוץ לטורי הביקורת.

שיר זיו, מבקרת הטלוויזיה של "ישראל היום", מספקת את ההתייחסות האינטליגנטית ביותר לסדרה שמודפסת היום בעיתונים ("ייחודה של 'אבודים', שנגעה בכל הקונפליקטים המעסיקים את האנושות [...] הוא שיותר מכל תכונותיה היתה ממכרת"). ליאת להב מדגימה ב"הארץ" מישור התייחסות אחר: "[...] וזה הפתרון למי שמתעקש על פתרון אחד חד וחותך, כולם מתים, והם חיים בעולם מקביל".

בידיעה חדשותית ב"ישראל היום" מספקת מאיה כהן נתונים מספריים על הסדרה ומכריעה בשאלה אם פרק הסיום היה מאכזב או לא (היה מאכזב). רמה זו של הדיון נשמרת גם בכפולת העמודים במוסף "24 שעות", ובאופן כללי בטיפול העיתונאי היום בסדרה (איך היה? היה מאכזב).

"ליוצרי 'אבודים' לא היה שום סיכוי לספק את הקהל שלהם", כותבת שחר אורן בפתח טור ביקורת הטלוויזיה ב"מעריב". אחרי שהיא מתייחסת לחסרונות הסדרה (איכותה לא אחידה, הפכה בנאלית וקיטשית כשטיפלה ברגשות) וליתרונותיה (על כך מיד), כותבת אורן בסיומו של הטור כי "במקום לחפש סיבות לחבוט בפרק הסיום [...] עדיף למצוא את האספקטים החיוביים שבו. אפשר לומר בוודאות שמאז הפרק האחרון של 'סיינפלד' לא היה אירוע טלוויזיוני שבאמת הצדיק לקום בשבילו בשעות מוזרות של הלילה".

מעבר לתמיהה שמעוררת מבקרת המתעקשת למצוא את האסקפטים החיוביים, ובכך מסגירה את עובדת היותה מעריצה, אוהדת או כותבת מטעם ההפקה ולא מבקרת, המשפט המובא לעיל מעניין בחוסר המשמעות שלו, המפענח את טור הביקורת כולו: הצד החיובי של הסדרה המגה-פופולרית "אבודים" הוא היותה מגה-פופולרית.

כך אפשר להבין גם את רשימת היתרונות של הסדרה שמונה אורן, שכולם אינסטרומנטליים: שינתה הלכי חשיבה אצל מנהלי הטלוויזיה,"הסבירה לנו את משמעותה של מחויבות לסדרה בכך שכפתה עלינו לא להפסיד אף פרק [...] הפתיעה את צופיה [...] תיסכלה והתישה אותם". כלומר, טור ביקורת הטלוויזיה מנתח את הסדרה "אבודים" לא כיצירה שיש או אין לה משמעות תרבותית (ודאי שיש לה), אלא כמכשיר כלכלי וכאובייקט רייטינג.

לא סתם נפתח הטור באופן תבוסתני, המוחל ליוצרי הסדרה מראש על האכזבה שהם עומדים להנחיל לצופים ("מי שיצא ממנו מאוכזב כנראה קיווה למשהו שלא יכול היה להתממש"). בכך מפספסת אורן הסבר אחר, הנמצא ממש מתחת לקצה עטה, לכך שפרק הסיום של "אבודים" היה אסון ידוע מראש. "בניגוד ל'סופראנוס'", היא כותבת כבדרך אגב, "'אבודים' היא סדרה שמהרגע הראשון שבו עלתה על המסך עסקה בעיקר בלעורר סקרנות כיצד תיגמר".

זה לב העניין: יצירה, טלוויזיונית, עיתונאית או אחרת, שהמנוע היצירתי שלה חיצוני לה (למשל, הצורך להשאיר את הצופים בכל מחיר, הצורך לספק עוד ועוד עונות כדי להרוויח עוד ועוד כסף), מועדת לכך שבבוא יום הדין יתגלה כי היא ריקה מתוכן ("התחושה שהלכה והתגברה היתה של הולכת שולל", כותבת זיו). "הסופראנוס", כמו יצירות תרבות בעלות עניין אחרות, התאפיינה בכך שהמחויבות של יוצרה היתה קודם כל ליצירה, ורק אחר-כך לסיפוק הצרכים הבידוריים של הצופים כדי להמשיך להפיק רווחים כלכליים. במובן זה, גם הסיקור של העיתונים את פרק הסיום של "אבודים" הוא אכזבה ידועה מראש.

ידיעת תקשורת אחת

"מה קורה כשמודעות הפרסומת של הצגות תיאטרון מוציאות את דברי המבקר מהקשרם?", שואל מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ ב"גלריה".