שוב כספית בראשית

אחרי בניית המתח, והפורקן, משתלטת הריקנות. כגודל ההתלהבות בימים של פרסום פרשיות מסעירות, כך גודל המחסור בימים שאחריהם. חור שחור שמתחנן למילוי, ועדיף שיהיה באותיות שחורות עצומות ממדים.

העיתונים נעים הבוקר לכיוונים שונים, בניסיון לספק את המבוקש. אין כמעט ידיעה אחת המופיעה על שערי "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" גם יחד. לא האבטלה הגואה, שהופכת לכותרת ב"ידיעות אחרונות" ונעדרת לחלוטין משער "מעריב"; לא השמועות על דודו טופז, שמקבלות משבצות צבעוניות בתחתית "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", אך נעדרות משער "הארץ"; אפילו לא משחק גמר ליגת האלופות, שכובש כמעט מחצית משער "ידיעות אחרונות", אך מוזכר רק בעקיפין בשער "הארץ", באמצעות כיתוב לתצלום של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שנצפה אתמול ביציע האצטדיון שבו נערך המשחק ("בג"ץ מתח ביקורת על בקשתו לדחיית השימוע, אולמרט נאלץ לבטלה. שעות אחר-כך הפסידה קבוצתו מנצ'סטר יונייטד 0:2 לברצלונה בגמר ליגת האלופות").

רק מעשיו של עדואן פרחאן, הרוצח הסדרתי, מצליחים לתפוס שטחים נכבדים משלושת השערים, גם אם באף אחד מהם הם אינם מגיעים עד לכותרת הראשית.

משלוש הכותרות הראשיות, הפחות ברורה מאליה (מבחינת מרכזיותה, לא מבחינת תוכנה) היא של "מעריב": "אובמה ילחץ על אבו-מאזן: פגוש את נתניהו". הכותרת מפנה לידיעה קצרצרה [בן כספית, מיה בנגל, טל שניידר ורועי שרון] הכוללת שני תצלומים של כותרות ראשיות קודמות של "מעריב", אף הן פרי דיווחים מאת כספית, אף הן נוגעות לאפשרות שנתניהו ואבו-מאזן ייפגשו. אם וכאשר תתקיים פגישה, יוכל כספית לדווח עליה ביודעו כי בארכיון "מעריב" ממתינות לפחות שלוש כותרות ראשיות לגרפיקאי שישלוף אותן, יוסיף אפקט גזירה, וישלבן בעיתון.

דודו טופז מתאם עדויות

אבי אשכנזי ונתיב נחמני מדווחים ב"מעריב" על ממצאי בדיקה עיתונאית פשוטה שביצעו כדי לבחון את האליבי שמסר דודו טופז באשר לערב שבו הותקפה שירה מרגלית, סמנכ"לית רשת. לפי דבריו של טופז שפורסמו ב"מעריב" אתמול, בדרכו לפגישה בתיאטרון הקאמרי עבר בבית גרושתו בצהלה, ובדרך ראה את האמבולנס שהוזמן לטפל במרגלית. אך לפי בדיקת כתבי "מעריב", ביתה של מרגלית שוכן ברחוב צדדי בצהלה. "מדוע נדרש טופז", הם שואלים, "להיכנס לאזור הפנימי של שכונת צהלה, שבו הרחובות קטנים ונעים בתנועה סיבובית, כשגרושתו רוני חן גרה ברחוב ענתות, מחוץ לרחובות הפנימיים והמעוגלים של השכונה שבקצה שלה גרה שירה מרגלית".

ב"ידיעות אחרונות", אגב, פורסמה אתמול גרסה מעט שונה לאליבי של טופז, ולפיה הבדרן ראה את האמבולנס רק בדרך חזרה מהפגישה בתיאטרון הקאמרי. יהונתן ליס ויובל גורן מדווחים הבוקר ב"הארץ" כי "בכירים במשטרה" מבקרים את שיתוף הפעולה של טופז עם התקשורת. הבכירים מדגישים כי טופז "לא חשוד בפרשה, לפחות לא בשלב זה", אבל לטענתם, "אם היה מדובר בחשוד, אפשר היה לייחס לו נסיונות לתאם עדויות דרך העיתון". לאור הסתירות אתמול בין דיווחי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" על גרסתו של טופז, עולה החשד כי הוא מנצל את התקשורת כדי לתאם עדויות עם עצמו.

אג'נדה מוצהרת, אג'נדה סמויה

גם בחג הזה מעוררת מהדורת המוסף "עסקים" של "מעריב" סקרנות. המוסף כולו מוקדש הפעם לנושא העובדים הזרים, או כפי שלא מקובל לכנותם – מהגרי העבודה (סיפורים אישיים, סיפורים עקרוניים, פרויקט מצולם). הקשר לשבועות? מגילת "רות", הנקראת בימים אלה. מהגרי העבודה הם "היורשים המודרניים של רות המואבייה", לפי שער המוסף.

הקשר העקרוני יותר לחג הוא עצם ההזדמנות לכוון את המוסף כולו לבדיקה מעמיקה יחסית של נושא אחד, הזדמנות השמורה בדרך כלל למועדים חגיגיים. ואמנם, כך נהג המוסף גם בחגים קודמים. מתבקש לשבח את העורכים (העורך הכלכלי רפי רוזנפלד; עורך עסקים חג אייל וייס) על הנכונות להוציא מוסף עם אג'נדה, אבל זו תהיה טעות בניסוח. גם למוסף כלכלי שאינו מקדיש את כולו לנושא אחד יש אג'נדה, היא פשוט אינה מוצהרת.

המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" כולל הבוקר כתבות שהיו יכולות להתפרסם באותה המידה ביום שישי של חול. יוצאת מן הכלל, במעט, היא כתבת השער – ראיון עם שר התקשורת משה כחלון [נופר סיני].

לפי הצהרות כחלון, נראה כי הוא מבקש ללכת בעקבות קודמו, אריאל אטיאס, ולהתמקד קודם לכל בשירות לאזרח. "מרגיז אותי חוסר האונים של הצרכן מול אוניות המלחמה הגדולות האלה, חברות הסלולר", הוא אומר, אבל מתייחס לקשיים בהבנת החשבון ובמחסור במענה אנושי במוקדי שירות הלקוחות של החברות יותר מאשר לתנאי השוק שמאפשרים לחברות הסלולר לגרוף רווחים עצומים גם בעת משבר כלכלי כמעט חסר תקדים.

לגבי הנושאים השנויים במחלוקת, כחלון משתדל לצאת בסדר עם כולם. למשל, בנוגע לפיקוח על הטלוויזיה המסחרית אומר כחלון, "כשאבנה את תנאי הרשיונות העתידיים לערוצים המסחריים אנסה לעשות את הרגולציה הכי מאוזנת והכי סבירה, רגולציה שתקיים את בעלי הרשיונות בכבוד – אבל גם את היוצרים ואת התעשייה בכלל".

שלוש סדרות, צבא אחד

"הארץ" משיק היום סדרת כתבות חדשה, "בכומתה חומה" שמה, על חיילי טירונות בחטיבת גולני. אנשיל פפר ילווה אותם מקרוב ולאורך זמן, במטרה לתאר "כיצד הופכים נערים מכל הארץ ומכל הרקעים ללוחמים, ועם אילו אתגרים – פיזיים ונפשיים – ייאלצו להתמודד", לשון ההפניה בשער העיתון.

עיקר הפרק הראשון בסדרת הכתבות מוקדש להצגת המשתתפים, אך לקראת סופו יש התייחסות גם לתדמית של גולני. "ברוב שנות קיומה היתה לגולני [...] תדמית של יחידה פרועה ולא ממושמעת", כותב פפר, ומוסיף: "עבודה מאומצת של יותר משני עשורים, הזרמת כוח אדם איכותי ושורה של מפקדים כריזמטים שינו לא רק את המציאות, אלא גם את התדמית. היום, על כל מקום בחטיבה מתמודדים ארבעה אנשים". פפר מדגיש את השינויים שעברה היחידה, הן באווירה והן בשיטות הענישה.

לפני כמה שנים הוביל רצונו של צה"ל להגביר את האטרקטיביות של חטיבת גבעתי להפקת סדרת הדרמה "טירונות". ההצלחה היתה מרשימה, והפופולריות של החטיבה עלתה. קשה להאמין שלסדרת כתבות ב"הארץ" יהיה אותו אפקט כמו לסדרת דרמה בערוץ הפופולרי בישראל, אבל מבחינת הצבא מקור השתיים במניע זהה – יחסי-הציבור של חטיבה לוחמת.

אגב, ההפניה בשער "הארץ" שצוטטה לעיל לסדרת הכתבות של פפר מזמינה את הקורא לדפדף לעמ' 10 בעיתון, אלא ששם מתפרסמת הבוקר דווקא כתבה נוספת מאת עמירה הס על השלכות מבצע עופרת-יצוקה על האוכלוסייה בעזה. הכתבות של הס על המצב בעזה אינן ממותגות כסדרה. הן פשוט מופיעות ברצף, כבר שבועות ארוכים, בעקביות ראויה להערכה.

ואיך אפשר בלי קצת שמחה לאיד

בתוך מאות העמודים שמחזיקים עיתוני החג ומוספיהם (ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת הבוקר ידיעה מאת ירון דורון הבוחנת "מה קורה כשחמש בנות מתכנסות לצפייה בגמר ליגת האלופות?") יש, כמובן, גם הדים נוספים למשבר בין בנק ישראל לבנק הפועלים, ולאופי סיקורו על-ידי התקשורת. אלי ציפורי מקדיש את טורו ב"גלובס" ל"חופש הפרגון" – "מלה טובה על תופעות או אנשים שראויים למלה כזו".

אחד המפורגנים של ציפורי הוא נוחי דנקנר. תוך כדי פרגון ציפורי גם מבקר, במשפטים שנראים כאילו נוסחו בהנאה רבה, את המתחרים – "הארץ" ו"דה-מרקר".

"אלה שמתפארים ב'עצמאות'", כותב ציפורי בלי לציין אף אחד מהשמות המפורשים, "למעשה משעבדים את העיתון בבעלותם לאינטרסים הכלכליים הצרים שלהם בגלל התלות הגדולה במימון חיצוני. הוא [דנקנר] רואה כיצד אלו שמציגים את עצמם כמייצגים את חופש העיתונות משתמשים בה בצורה חופשית למדי כדי לחסל חשבונות. היום זה משפחת דנקנר, מחר זו תהיה משפחה אחרת שלא מתאימה להם. מאחורי חיסול החשבונות הזה מסתתרים, למעשה, לא עיתונות עצמאית וחופשית, אלא אנשי עסקים מתוסכלים וכושלים, ששרפו עשרות מיליונים מכספי משקיעים ומתקשים להשלים עם התוצאות של השוק החופשי".

ענייני תקשורת

מרב דוד מדווחת ב"מעריב" כי בנימין נתניהו הציע את תפקיד ראש הסגל שלו לדובר צה"ל אבי בניהו ולדובר צה"ל לשעבר עודד בן-עמי. בן-עמי, כך מדווח, כבר הספיק לענות בשלילה. יוסי יהושוע ואיתמר אייכנר מדווחים ב"ידיעות אחרונות" על ההצעה לבניהו ומוסיפים כי הרמטכ"ל ושר הביטחון מתנגדים למינוי, ולכן הסיכוי שייצא אל הפועל קטן.

אילנה דיין מתראיינת למוסף "גלריה" של "הארץ" [גילי איזיקוביץ], העיתון שבו מכהן אבי זילברברג, עורך "עובדה" לשעבר, כראש מערכת החדשות וסגן העורך. בין היתר דיין מבהירה כי היא עומדת מאחורי הכתבה על וידוא ההריגה ששודרה ב"עובדה" והובילה לתביעת דיבה המתנהלת נגדה בימים אלה. דיין גם מתייחסת למגבלות העקרוניות של המדיום. ביחס לאפשרות להכין כתבה על פרשת בנק הפועלים אומרת דיין כי "לא כל מה ש'דה-מרקר' יכול לפרסם על כפולת עמודים אני יכולה להכין ממנו כתבת טלוויזיה".

טלי בן-עובדיה, עורכת המהדורה המרכזית של ערוץ 10, מתראיינת למוסף "G" של "גלובס" [רועי בית לוי]. הראיון מקודם בשער "גלובס" בהבטחה שיחשוף מה חושבת בן-עובדיה על המתחרים. בראיון עצמו היא ממעטת להתייחס לכך, אך דבריה הקצרים ממוקדים: "העובדה שהם השתנו היא זו שגרמה לכך שהיום אנחנו נראים יותר דומים. יש הרבה דברים שהם למדו מאיתנו, שלא לומר פשוט העתיקו מאיתנו".

בני ציפר כותב במוסף שבועות של "הארץ" על המגיבים לפוסטים בבלוג שלו. "השליחות שלי", כותב ציפר, "היא לגרות את עצביהם".

במלאות שנה לפטירתו של אדם ברוך מתפרסמת במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" רשימה שלו מדצמבר 1974. הנה הצצה לטקסט: "הכושר שלנו להתגעגע הוא אחד מסודות כוחנו. אנחנו כל-כך רגילים להתגעגע, עד שאנחנו מתגעגעים קדימה".