מחוץ לעניינים

"נכון לשעת כתיבתן של שורות אלה, משבר תיק החוץ הוא שמונע את הקמת הממשלה. הוא, ולא שום דבר אחר", כותב יוסי ורטר בתמצית טורו, המופיעה לצד הכותרת הראשית של "הארץ", "הכל פתוח". ורטר מאשים את לפיד כי הוא "פיתח תיאבון גדול ועיניים גדולות, וגם, לא נעים לומר, מידה לא קטנה של חזירות".

בעיתונים האחרים מעודכנים יותר, או כך לפחות הם טוענים – ותמימות הדעים ביניהם מעידה שהם צודקים והתיק כבר לא פתוח. נראה שגם החזירות קטנה: "לפיד מתגמש, הממשלה החדשה בדרך", נכתב בכותרת הראשית של "מקור ראשון". "יו"ר יש-עתיד מוותר על תיק החוץ", נכתב בכותרת המשנה, המובילה לידיעה של סופיה רון-מוריה, הפרשנית הפוליטית הבכירה.

"מסתמן: תיק הפנים ללפיד, האוצר לבנט, הממשלה תושבע ביום רביעי הקרוב", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב", אחיו גלוי הראש של "מקור ראשון". "בליכוד מעריכים כי ההסכמים הקואליציוניים עם יש-עתיד ועם הבית-היהודי ייחתמו בתחילת השבוע הבא. לפיד יוותר על תיק החוץ, ובממשלה צפויים לכהן בין 22 ל-24 שרים", נכתב בכותרת המשנה, המובילה למאמרים של זאב קם ושלום ירושלמי (ב"מקור ראשון", אגב, הולכים על 23 שרים בדיוק, "כמחציתם מהליכוד-ביתנו". טוב שלא "מחציתם").

גם ב"ידיעות אחרונות", העיתון עם הפוטנציאל הקטן ביותר לשמש נשא של ספין מבית-מדרשו של הליכוד, מודיעה הכותרת הראשית "בדרך לממשלה" וכותרת המשנה מספקת רק הכחשה רפה מצד יש-עתיד: "המו"מ הקואליציוני מתקרב להכרעה. בליכוד מעריכים: לפיד יוותר על תיק החוץ ותושג הסכמה על 23 שרים. יש-עתיד: לא ידוע לנו. האוצר יימסר לבנט אם לפיד לא ירצה בו, ולפיד יקבל תיק פנים מורחב". הקרדיט ניתן לצביקה ברוט.

ב"ישראל היום" מייעדים, לפי כותרת המשנה לראשית, ללפיד את האוצר או החינוך ("לפי ההערכות, לפיד או בנט יכהנו בתפקיד שר האוצר; יש-עתיד תקבל את החינוך, השיכון ואת ראשות ועדת הכספים"): "8 ימים לפני המועד האחרון להרכבת הקואליציה, נראה כי הושגו הבנות מרחיבות במו"מ להקמת ממשלה". עוד מוסרת הכותרת כי "מספר השרים יעמוד ככל הנראה על 24" ועל "הסכמות גם בנוגע לשוויון בנטל: 2,000 יקבלו פטור, היתר יגויסו או לא ימומנו". הכותרת הראשית היא הזהירה ביותר מבין כל העיתונים המעודכנים: "מסתמן: התקדמות משמעותית במו"מ".

ויש גם הודעת הרגעה: "אובמה לא יגיע עם הצעה לפתרון מיידי לפתרון הסכסוך", לשון ההפניה לטקסט של בועז ביסמוט. אפשר לצאת מהמקלטים, או לחזור אליהם.

ובינתיים, בסוריה

"חשש בישראל: הכוח הבינלאומי של האו"ם יעזוב את גבול סוריה", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "לאחר חטיפת משקיפי האו"ם בידי גורמי טרור אסלאמיים, בישראל מתכוננים להתמודדות עם גבול ללא נוכחות בינלאומית", נכתב בכותרת המשנה. "סוריה האשימה את ישראל בהתקנת מתקני ריגול מוסווים בתוך סלעי דמה ובסיוע מודיעיני למורדים".

בתמצית טור הפרשנות המודפסת לצד הכותרת הראשית כותב אמנון לורד בלעג על לפיד ובנט ובהערצה על נתניהו ("אקדוחנים צעירים ממשיכים לשחק ולמקסם רווחים על חשבון השריף שיושב מולם") וקושר את האירועים בסוריה למשא-ומתן הקואליציוני: לורד קובע כי בנט ולפיד חייבים לוותר על דרישותיהם ו"להקים ממשלה לטובת המדינה", ומעורר מיניה וביה תמיהה על החלטתו למחזר דווקא עכשיו ספין ישן של נתניהו מתחילת השנה.

חרדים לקואליציה

"שנאה בוערת" היא הכותרת הראשית של "ידיעות בת-ים", מקומון מבית "ידיעות אחרונות". "שישי בערב:", פותחת כותרת המשנה, "אלמונים ניצלו את זמן התפילה והציתו את בית-הספר היסודי לבנות של הקהילה החרדית בשכונת באבוב. על מתקני השעשועים רוססו כתובות בגנות ההשתמטות משירות צבאי". התמונה המרכזית על שער "מעריב" ו"מקור ראשון" היא של פשקווילים חרדיים נגד גיוס לצה"ל ונגד "חרדקים" (חרדים קלי דעת).

"המחנה החרדי נגד הבית-היהודי", נכתב בכותרת על שער "מקור ראשון", שמתחתיה (ומתחת לכותרת "מלחמות היהודים") אוסף הפניות: פנחס ולרשטיין בטור נגד "קיטוב" וידיעה מדווחת על איומים של חבר-כנסת חרדי ("זוהי בגידה מוחלטת [...] אוי ואבוי יהיה לכם כשאהיה באופוזיציה"), אולם שלוש הפניות אחרות הן לטקסטים לוחמניים של אורי אליצור (המציג סוג של פניית פרסה מדברים שכתב השבוע באותו עניין), חגי סגל ורועי שרון, הקוראים לציונות הדתית לשקול מחדש את יחסיה עם החרדים וקוראים לחרדים עצמם "לפשפש במעשיהם".

גם סימה קדמון מתעדת יציאה חרדית לקרב נגד הבית-היהודי, וטורה (יחד עם כתבה של עודד שלום) מספק את הכותרת ל"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", ולפיה בש"ס עתידים "לצאת לרחובות כדי לזעוק נגד קיפוח. ונגד בנט". בעיתון "משפחה", היא מתפעלת, התפרסמו נתונים על היקף התמיכה בהתנחלויות, משל היה מדובר במסמכי הפנטגון ולא בנתונים שהעיתונות דשה בעקביה. ואם הפרשנית הפוליטית הבכירה של מוסף השבת של "ידיעות אחרונות" נזקקת לשירותי התחקירנים של השבועון החרדי "במשפחה", מה יגידו ב"דה-מרקר"? ובכן, שם מקדישים כותרת ואת תמונת השער לח"כ משה גפני, ש"מאיים לחשוף את המיליארדים שהולכים להתנחלויות", וסונטים: "למה הוא חיכה עד עכשיו?". ואפשר גם לשאול, מדוע עיתונאים צריכים את הח"כ הלוחם גפני כדי לחשוף נתונים פשוטים מתקציב המדינה? (את הוויכוח על משמעותם נעזוב כרגע).

חנוך דאום, ידידה של משפחת ראש הממשלה, כותב במדורו במוסף "7 ימים" בזכות קואליציה בלי חרדים. זה יעשה לכם טוב, הוא כותב לאוכלוסייה החרדית (ואולם, לא בבימה המוצלחת ביותר לפנייה אליהם). אם כן, שרה החליטה, הפור נפל.

"ידיעות אחרונות" נלחם בגזענות

אתמול הקדיש "ידיעות אחרונות" כותרת בולטת למעשה תקיפה של שני צעירים יהודים בירושלים נגד שתי נשים, אחת ערבייה ואחת יהודייה, לטענתן על רקע מוצאה של הראשונה. העורכים מיקמו את הידיעה בכפולה הפותחת, סיפקו לה הקשר ורקע והזכירו מקרים דומים מהעת האחרונה.

האם בעיתון החליטו להתחיל לכסות בעקביות את הגזענות האלימה בישראל? בינתיים, גם היום מקדיש העיתון מקום לנושא. ידיעת מעקב בינונית בליווי שתי תמונות מתפרסמת כאייטם המרכזי של עמ' 10; "המפכ"ל: נטפל בגזענות", לשון הכותרת. האם לטיפול של "ידיעות אחרונות" באלימות כלפי בני-מיעוטים אפשר יהיה לתת את הכותרת "העורך הראשי: נטפל בגזענות"? לפי ירון דורון, איתן גליקמן ואיתמר אייכנר, המשטרה כבר עצרה חשוד. נחכה להתפתחויות.

סימנייה

"בעודו מכהן כשר הביטחון של מדינת ישראל, מחזיק אהוד ברק במניות חברת סיאלום, שעושה עסקים עם צבא ארצות-הברית, נאט"ו ומדינות ערביות ומוסלמיות. בימים אלה החברה גם מעורבת במכרז שפירסם משרד הביטחון הישראלי. מקורבי ברק: הכל חוקי ומדווח", נכתב בהפניה על שער מוסף "הארץ" לתחקיר של אורי בלאו ועמי גינזבורג.

עמודי הספרות בסופו של מוסף התרבות והבידור "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מספקים חוויית קריאה קצרה ומרתקת עם ארבעה טקסטים על אודות ספר חדש: קובץ סיפורים של ריימונד קארבר בגרסתם המקורית, לפני העריכה המסיבית של גורדון ליש. "הספר מנסה למכור לכם את 'ריימונד קארבר האמיתי' לפני שהעורך השחצן והיהיר שלו השתלט עליו", כותב עוזי וייל, שגם תירגם לעברית ספר שירים של הסופר והמשורר האמריקאי. "אולי כך הוא הרגיש. אבל עובדה אחת שרירה וקיימת: אחרי שהתפרסם, אחרי שהפך ל'ריימונד קארבר' והתנתק מהעורך השתלטן שלו – קארבר המשיך לכתוב בשפה שגורדון ליש המציא עבורו".

בכתבת השער של "סופשבוע", מוסף "מעריב", חוקרת ליאת שלזינגר את "התקדים השנוי במחלוקת שמגדיר מחדש את גבולות האחריות על חיי אדם": בית-המשפט העליון הרשיע בהריגה את מי שהתחרה עם חברו במירוץ בלתי חוקי – והחבר נהרג.

ב"גלריה" של "הארץ" מציגה צפי סער שבע פעילות פמיניסטיות שכל אחת מהן כתבה עבור המוסף מכתב המיועד לחברת-כנסת ו"בו היא מציעה לה סדר יום חדש".

כתב זה או אחר

בראיון שערך איתמר ב"ז עם מאיר שניצר ב"העין השביעית" בסוף השנה שעברה, טען שניצר כי דן שילון, בימיו כמנחה התוכנית הפופולרית "המעגל", התנה ראיון עימו בביקורת חיובית על תוכנית טלוויזיה חדשה של אשתו (שניצר היה אז מבקר הטלוויזיה של "מעריב"). שילון הכחיש את הדברים מכל וכל ואמר כי לא היה ולא נברא, לא במקרה ההוא ולא בהזדמנות אחרת. היום על שער "ידיעות אחרונות" מוקדשת כותרת ההפניה הבולטת ביותר לכתבות מוספי סוף-השבוע לראיון של רז שכניק עם שילון, המתפרסם ככתבת השער של המוסף "7 לילות": "דן שילון מחדש את תוכניתו המיתולוגית ומדבר לראשונה על גירושיו" (מהראיון עצמו עולה כי הוא נועד לעזור גם למכירת רומן מתח שכתב שילון).

"גם אני חטאתי בדברים מסוימים, רק לא בנקיון כפיים", אומר שילון לשכניק (ומתכוון כנראה ל"חוסר נקיון כפיים") לפני שהוא סוחט מעצמו כמה האשמות כלליות ונטולות שמות (המתוארות בכותרת המשנה כ"כיסוח" ובכתבה עצמה כ"היום הוא לא חושש לנעוץ"): "עיתונאים רצים להתחבק עם פוליטיקאים כדי להשיג לעצמם עמדות נוחות יותר וטובות יותר הוא תופעה נפוצה", "ראיתי איך שרים השפיעו על מינוי כתב זה או אחר לתפקיד זה או אחר", "בחדשות ערוץ 2 יש רוח פשרנית", "כתבים בכירים" מקבלים כסף כדי "לעשות תוכן שיווקי", "יש תוכן שיווקי בחדשות פה ושם", "אני יודע שבתחנת רדיו אזורי מסוימת יש תוכן שיווקי בוטה" וכו'. בתוכניתו שלו, הוא אומר, התנה כי לא יהיה "תוכן שיווקי". כזה הוא שילון, בחור טוב, עם זיכרון שאינו יורד לפרטים.

לא הכל ערפל: שילון כן מספר כיצד שר הביטחון שמעון פרס הניע את מנכ"ל רשות השידור ("הרשות היא כמו 'ישראל היום'") לפטר את כתב השטחים רפיק חלבי בעילה פלילית מצוצה מן האצבע. הזיכרון החי הזה כולל את עמידתו של שילון בפרץ (הוא כיהן אז כמנהל החדשות בערוץ הראשון) וביטול הגזירה. ויש גם מקרה אקטואלי יותר: מישהו ששמו אינו מוזכר שריאיין את שילון לסרט תיעודי עבור הערוץ הראשון אמר לו כי אסור לו לדבר סרה בנתניהו ("על אהוד ברק אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה").

יש, כמובן, חשיבות מסוימת גם לתיאור כללי של מצב התקשורת כשהוא מגיע ממי שהיה שנים רבות בצמרתה: הוא דוגמה למי שאינו חש צורך לאמץ את תפיסת העולם הוורודה, אוהבת השקט והשקר של עולם הפרסום; תיאור כזה יכול לשמש נורת אזהרה או צעקת השכמה. אלא שמצבה העגום של התקשורת בכל התחומים ששילון מדבר עליהם, והרבה יותר מזה, הוא סוד גלוי. נוסף לכך, הטחת האשמות כללית כזו ב"כתב זה או אחר" דינה שתצבע את כל הכתבים בשחור – גם את אלה החפים מפשע (למעט המאשים, הטורח לנקות עצמו באופן מיוחד).

ואם שילון היה נוקב בשמותיהם של עיתונאים מושחתים המוכרים אייטמים בכסף וחבים את משרותיהם לפוליטיקאים? אז היה אפשר לבדוק את הטענות, לעמת איתן את העיתונאים המדוברים, לעסוק בניקוי אורוות ולא רק לדבר עליו. אז היה אפשר גם להעניק לשילון סופרלטיבים של לוחם בשחיתות. ברם, כנראה גם שאז שילון לא היה מקבל ראיון שער ב"ידיעות אחרונות".

גשר לשום מקום

פינת העורך של "מעריב לילדים", הלל גולדבלום, מוקדשת היום למרגל הישראלי בארה"ב, יונתן פולארד: "ישראל היתה רשאית לפי החוק לקבל מידע זה, החיוני לבטחונה, אבל המידע נמנע מישראל בכוונה תחילה". התצלום המצורף הוא של גשר צר מאוד ועליו הכיתוב "כל העולם כולו גשר צר מאוד – והעיקר לא לפחד כלל". חציו של העמוד המקביל מעוטר בתצלומים של הפגנה לשחרורו של פולארד, פולארד עצמו וסורגים מוארים, עם הכיתוב "ואחינו יונתן עדיין במאסר". החצי השני מכיל טקסט תחת הכותרת "חג החירות בפתח" ובו תקציר סתום ומשעמם של משנה מפורסמת ממסכת ראש השנה.

כפולת העמודים הבאה מוקדשת לקומיקס דבילי כרגיל של איש הזבל של הקומיקס הישראלי, אורי פינק (והפעם: ילד עושה פלוץ כמחווה לתוכנית ריאליטי פופולרית), וההמשך הוא עיתונות ילדים עכשווית בסתמיותה רגע לפני שהיא נופחת את נשמתה: טריוויה חיות שנולדה מתה, שעשועונים תפלים, בדיחות קרש, עוד קומיקסים (רובם חינניים: של דובי קייך ושל האחים צ'רקה), "בחן את עצמך" ופוסטר (של קוף).

"מעריב לילדים" אינו עיתון ילדים מבחיל כמו רוב מתחריו, כזה שכל כולו פרסום סמוי בוטה, סגידה לחפצים ולהחפצה, האלהה של סלבריטאי פלסטיק ועידוד פדופיליות. עורכו, אדם דתי (ואחיו של בעליו הטרי של העיתון), מגיש עיתון ילדים נקי מכל אלה. לרוע המזל, העיתון נקי מערכים וחומרים איכותיים שיבואו כתחליף לגועל נפש המקובל. יש בו חלקים שעובדים (בדיחות קרש מצחיקות לגילים חד-ספרתיים. עובדה), אבל הוא אינו מנצל את יתרונותיו כעיתון דפוס (פוסטר של אורנג-אוטנג? זה התחליף היחיד שמצאתם לג'סטין ביבר? זה כל-כך גרוע שאפשר לחשוב שמדובר באקט חתרני של ביקורת התרבות), ובעיקר לא מתאמץ לאתגר ולעניין, אלא לכוון את הטמפרטורה לפושר.

"מעריב לילדים", אוקטובר 2012

"מעריב לילדים", מרץ 2013

נראה ברור שברקע הבינוניות והשיממון הללו יש התלבטות של צוות המוסף ושל הממונים עליו (או לפחות אפשר לקוות שהתלבטות כזו קיימת), כיצד תפיסת העולם הדתית-מתנחלית של כמה מהם תתיישב עם תפיסת העולם הישראלית-כללית שהם מעריכים שקוראי "מעריב" אוחזים בה. כרגע, עורכי המוסף הקטן עומדים על גשר צר מאוד, אינם מוכנים לחזור למקום שממנו יצאו, אולם מפחדים להמשיך הלאה וליצור מקום חדש. הם יושבים על הגשר וצופים במים המעופשים.

"כעיתון ילדים, עצם העיתון היה חידוש. 'אותיות' הראה ומראה שאפשר לעשות עיתונות לציבור דתי ברמה שלא נופלת מעיתונים אחרים", אמר ב-2008 אורי אורבך לדודו כהן, במסגרת כתבה על עיתוני ילדים ונוער. "היה לנו מדור פרשת שבוע שחגי סגל כתב בצורה חדשותית, היה הקומיקס המשנאי של שי צ'רקה 'בבא' – כלומר, יצקנו תכנים של יהדות ומסורת בקנקנים חדשים בצורה מקצועית. זה החידוש העיקרי. וגם זה שלא פחדנו להעז. זה ההישג של המערכת עד היום, ועובדה ש'אותיות' מחזיק יותר מעשרים שנה".

המשימה של אורבך היתה פשוטה יותר מזו של גולדבלום, שהיה רוצה לעשות עיתונות ילדים דתית לקהל לא דתי. לרוע המזל, מבין השניים נראה שרק אורבך היה עיתונאי, ועיתונאי מוכשר. הראיון עם אורבך פורסם ב"מקור ראשון". שנתיים אחרי פרסומו נקלע "אותיות" לקשיים כלכליים ונקנה על-ידי "מקור ראשון". כמו עם רכישות אחרות של שלמה בן-צבי, גם זו עברה מתיחת פנים שהביאה למותה.

"השאיפה שלו היתה לשתות את החלב, לא להחליף את הפרה. בנט שואף ליותר", כותב ב"ידיעות אחרונות" נחום ברנע על המחלוקת בין נציג ההנהגה המתנחלית הקודמת, פנחס ולרשטיין, לבין יו"ר הבית-היהודי.

"מעריב לילדים" אינו עיתון חשוב, ולא היה כזה גם בימיה הגדולים של העיתונות לילדים, בעיקר משום שלא היה קיים אז. בתקופת הביניים לא שיחק בקדמת המגרש. גם בסליז לא הצטיין, עת עיתונות הילדים יצאה לזנות. הניסיון של המו"ל הדתי של ישראל לעצב אותו כעת ברוח הציונות הדתית המתחדשת מעניין משום שהוא דוגמה נקודתית למה שיהיה אולי – לפי שאיפותיה של אותה קבוצה בחברה הישראלית – למהלך כולל בכל תחומי החיים של מדינת ישראל. אם לשפוט לפי "מעריב לילדים", לא יהיה כאן מעניין.

ענייני תקשורת

ב"ישראל היום" מדווחים כי שרה נתניהו הגישה איום בתביעת דיבה נגד העיתונאי לשעבר וחבר-הכנסת בהווה מיקי רוזנטל, שאמר בראיון ל"גלובס" כי נתניהו התנתה העסקה של מבשלת במעון ראש הממשלה בכך שלא תתחתן בשלוש השנים הקרובות. לפי פרקליטה של נתניהו, הפעם זה עו"ד יוסי כהן, הטענה הושמעה במסגרת כתב תביעה של אותה עוזרת, שחזרה בה אחר-כך מהגשתו. העיתון מספק גם את תגובתו הלוחמנית של רוזנטל.

כתבת השער של "גלריה", מוסף "הארץ", היא ראיון של רותה קופפר עם בו וילמון, יוצר סדרת הטלוויזיה הפוליטית "בית הקלפים". במסגרת נפרדת כותבת קופפר על תגובות בתקשורת האמריקאית לאופן שבו מגולמת העיתונות בסדרה המצליחה: "העיתונאיות הפוליטיות מוצגות ב'בית הקלפים' כמי שמספקות שירותי מין תמורת מידע. המציאות בדרך כלל אחרת, ובה הן בעיקר סובלות השפלות כשהן מנסות למלא את תפקידן", נכתב בכותרת המשנה.

"רוצים פקידות יעילה? תפחיתו את מספר הפקידים" (אראל סג"ל מתעקש להוכיח שחזרה בתשובה היא מסע בכיוון אחד לארץ הקלישאות האידיאולוגיות, "סופשבוע" של "מעריב").

הכותרת הראשית של "גלובס" היא "קיצוני ימני", והעיתון מגייס את מיטב כותביו להתקפה מרוכזת על נפתלי בנט כקפיטליסט מסוכן ש"עוקף אפילו את נתניהו מימין", משל "גלובס" הוא בטאון התנועה הסוציאליסטית. ההתקפה, בהובלתו של אלי ציפורי, היא בעוצמה כזו שאפשר לחשוב שיועצו הכלכלי של נפתלי בנט הוא עורך "דה-מרקר" גיא רולניק.

במדור הסאטירי של מוסף "הארץ", "באנה באנה", יש היום כמה בדיחות מצחיקות.