תערוכת בתים מטעם בנק הפועלים בשדרות רושטילד בתל-אביב (צילום: רוני שיצר)
הישרדות 2010: הולילנד
"אנג'לינה ג'ולי ובראד פיט מעניינים את הציבור יותר מאשר הולילנד ובריכות המלח", צוטט אמש בשער "גלובס" עו"ד אלי זהר, פרקליטו של אהוד אולמרט. לא ברור מציטוט מבודד זה, קדימון לראיון [חן שליטא] שאמור להתפרסם הערב במגזין סוף-השבוע של "גלובס", אם עו"ד זהר רואה טעם לפגם בתחומי העניין של הציבור, או דווקא סיבה לנחמה, ואולי שניהם גם יחד. מכל מקום, זהר אינו היחיד שחושב כי ג'ולי ופיט מעניינים את "הציבור" יותר מאשר מיזמי נדל"ן. גם בכירי תעשיית האקטואליה משננים זאת לעצמם מדי יום. משום כך מקפידים אמצעי התקשורת לדווח על הנושאים כבדי המשקל, ממאבקים פוליטיים ועד לחשדות לשחיתות במיזמי נדל"ן, מבעד למנסרת הפרסונליזציה. כדי להתחרות בג'ולי ופיט, הופכים את הסיפור על הולילנד ובריכות המלח לסיפור על זקן ואולמרט, או דנקנר ודכנר.
לפרסונליזציה, כמובן, מחיר. אמיר זיו מתייחס לכך בטורו ב"מוסף כלכליסט". "הפרשה האדירה הזו אכן מעוררת סקרנות", כותב זיו ביחס לפרשת הולילנד ונספחיה, ומשווה בינה ובין הפקה טלוויזיונית. "לעתים השמות שנקשרים בה אפילו סוחטים מאיתנו כעס או ספיקת כפיים מופתעת. אבל ההתעניינות דומה לזו שאנו מגלים בעת צפייה בריאליטי מבוים היטב", ממשיך זיו. "אנחנו אפילו כועסים, אבל הכעס הזה הוא פרסונלי. הוא מופנה כלפי האנשים הספציפיים שנחשפו – מאהוד אולמרט ועד דני דנקנר. הוא לא נגד השיטה. השיטה הרי מוכתבת מלמעלה. השיטה שייכת להפקה של כל המיזם הישראלי הזה. וההפקה קובעת. ממש כמו ב'האח הגדול' או ב'הישרדות', אנחנו שונאים את הפרסונות, אבל במסגרת כללי משחק שמוכתבים מראש. [...] שנאה כזו לא מצמיחה מהפכות, מקסימום אס.אם.אסים. לא במקרה זירת המחאה האפקטיבית האחרונה [...] נמצאת ברשת".
חומר קריאה לעיתונאים תמימים
במוסף המתחרה, "מרקר ויק", נותנים פתחון פה נרחב למי שחושב כי דווקא הפרשה הנוכחית עשויה להביא לשינוי מערכתי ולא רק אישי. רותם שטקרמן ושרית מנחם מראיינים את ד"ר דורון נבות, החוקר את השחיתות הפוליטית בישראל זה כעשור, ושומעים ממנו כי הוא אופטימי, יחסית.
בין יתר דברי הביקורת של נבות על חולשתם של שומרי הסף בישראל, מדגיש חוקר השחיתות את תפקודה הלקוי של העיתונות בישראל בשנים האחרונות. "המערכת לאכיפת החוק במדינה דמוקרטית לא יכולה לתפקד אם אין לה גיבוי מהתקשורת – שם מתנהל השיח הציבורי", פוסק נבות, המלא ביקורת כלפי האופן שהעיתונות המסחרית מסקרת את פרשות השחיתות. "המלים שלו אינן פשוטות לעיכול לעיתונאים תמימים", מציינים שטרקמן ומנחם.
"העיתונות לא נאבקת במושחתים ולא תומכת במי שנלחם בשחיתות, אלא דווקא במושחתים", טוען נבות, ובהמשך מוסיף: "ב'ידיעות אחרונות' וב'מעריב' עדיין לא מתייחסים כמו שצריך לפרשת הולילנד. הם מטפלים באולמרט בכפפות של משי ומציגים את הפרשה כאילו הכל יקום וייפול על איזה עד מרכזי ומפוקפק. זה מוצג גם כמעין פרשת סחיטה, כאילו אולמרט נסחט. מוסרים מידע לא נכון, מטעים את הציבור ועושים דה-לגיטימציה לכל סיפור הולילנד".
"'ידיעות אחרונות'", ממשיך נבות ומנתח, "תוקף באופן ברור את שומרי הסף המוסדיים ומגונן על אולמרט. פרשת טלנסקי, למשל, היא פרשה חיה ובועטת. אולמרט הואשם בפרשה הזאת ויש נגדו כתב אישום. אם אתה קורא את נחום ברנע, אתה חושב שסיפור טלנסקי הסתיים 'בקול ענות חלושה'. המסר של העיתון הוא שלפני שנתיים היתה פרשת טלנסקי, ו'תראו מה יצא מזה'. מה זה, מה יצא מזה? יצא כתב אישום. אני קורא ולא מאמין" (תגובת ברנע, כפי שמובאת בסוף הכתבה, קוראת: "נדמה לי שנפלה כאן אי-הבנה. הדברים שמיוחסים לד"ר נבות מעידים שאו שהוא לא קרא את מה שכתבתי על הפרשיות שהוא מזכיר, או שהתבלבל ביני לבין אחרים").
"באופן שיטתי", מזכיר נבות ,"'ידיעות' כתב דברים חריפים על זליכה ועל לינדנשטראוס. הוא הציג אותם כמטורפים, כפרנואידים, כאגו-מניאקים – ויצר דה-לגיטימציה למאבק בשחיתות". נבות מציין כי "גם עיתון 'הארץ' עשה את זה בעבר, אבל שינה את הקו שלו", ומחמיא באותה נשימה לתרומתו של "ישראל היום", החינמון המקיים עם "הארץ" קשרים עסקיים המוערכים במיליוני שקלים, למאבק התקשורתי בשחיתות.
גם מתי גולן מתייחס במסגרת טורו ב"גלובס" לביקורת החריפה שנמתחה בעבר על מבקר המדינה. "'רודף פרסום', כינה אותו אמנון אברמוביץ' בחדשות ערוץ 2", מזכיר גולן, וטוען כי לאור ההתפתחויות האחרונות נראה כי לינדנשטראוס רדף מושחתים ולא פרסום. בהמשך פונה גולן ישירות לאברמוביץ' בבקשה אישית: "הייתי מאוד שמח, אמנון ידידי, אם תהיה הראשון שיוכיח שהוא כן יודע להודות בטעות ולהתנצל. לא רק שאמינותך, שאותה רכשת בדרך-כלל בצדק, לא תינזק – היא תתחזק".
א.א.א. אאול מדינות להשכיר
מה באמת חדש בפרשת הולילנד? "מדינה א"א", קוראת כותרת מאמר של ארי שביט בחלק ב' של "הארץ": "העובדה שאולמרט ודנקנר שלטו במדינה ובמשק במשך כמה וכמה שנים היא עובדה מצמררת", כותב שביט, "גם בהנחה שהשניים חפים מפשע, השניים היו בלתי ראויים בעליל. הדמוקרטיה אשר איפשרה להם להגיע לאן שהגיעו היא דמוקרטיה חולה".
שביט מעריך בסיום מאמרו כי "אם יצליחו לאשש את החשדות, פרשת ווטרגייט תחוויר לעומת רשת הפרשות המסתעפות מפרשת הולילנד", ומצד שני מתריע כי "אם החשדות הפליליים יופרכו, המתקפה על שלטון החוק תהיה חסרת תקדים. באופן סופי וסופני, ישראל תהיה למדינה א"א".
בקונטרס החדשות של "הארץ", לעומת זאת, בידיעה קצרה בראש עמ' 5, מדווח תומר זרחין כי "עולה האפשרות ששם הקוד א"א, שנרשם על גבי ספיחי הצ'קים שרשם עד המדינה בפרשת הולילנד, אינו מתייחס לאהוד אולמרט, אלא לאדם בשם אבנר אברג'יל מבני-ברק".
במטותא, נדמה כי מעצמה עולה השאלה, "על מה אתה מדבר, ויליס?". עד לפני ימים אחדים ידע כל צרכן מתוחכם מעט של תעשיית האקטואליה ללעוג לצו איסור הפרסום שהוציאה המשטרה ולהסביר כי א"א המופיע על ספיחי הצ'קים הוא אהוד אולמרט ולא אחר. רזי ברקאי אף חמד לצון והתקשר לאנשים שראשי התיבות של שמם הוא א"א כדי לדרוש בשלומם, רק כדי להגחיך עוד יותר את המצב. אחר-כך פורסם כי ספיחי הצ'קים עם ראשי התיבות הללו בכלל מזויפים, וכעת עולה האפשרות שא"א כלל אינו אהוד אולמרט אלא דווקא אבנר אברג'יל? האם משמעות הדבר שהפרכת החשדות נגד הבכירים החשודים בשחיתות תביא לכך שמדינת ישראל תהיה, באופן סופי וסופני, למדינת אבנר אברג'יל מבני-ברק? זהו אכן חזון לעתיד ששביט וקוראי "הארץ" בוודאי יתקשו לבלוע.
גם מסע ארוך וגו'
לרגל ה-1 במאי, מדור הדעות של "מעריב" הופך הבוקר לזירת מחאה, ומרכז כמה מאמרים ביקורתיים ביותר יחסית לעיתון מסחרי. במאמר מאת אודי מנור, דוקטור להיסטוריה, למשל, מצוטט מאו צה-טונג ("כשהאויב מתקרב, אנחנו נסוגים; כשהאויב נעצר, אנחנו מתקדמים; כשהאויב מתעייף, אנחנו תוקפים; כשהאויב נסוג, אנחנו רודפים"). מנור טוען כי ניתן לראות במינויו של פרופ' אבי שמחון ליועצו של שר האוצר במקומו של פרופ' עומר מואב סימן לכך ש"האויב נעצר". במלים אחרות, זו תחילתה של מהפכה, או לפחות "מסע ארוך".
"המשבר הכלכלי העולמי האחרון הביא לאכזבה מהקפיטליזם הקיצוני", כותב במאמר אחר במדור יו"ר ההסתדרות עופר עיני. "נוצר צורך לרסן את השיטה באמצעות ערכים סוציאל-דמוקרטיים. העבודה המאורגנת קיבלה לפתע לגיטימציה מחודשת בציבור וזריקת מרץ בתקשורת".
"ה-1 במאי הוא הזדמנות טובה להציע להסתדרות להסתכל על עצמה במראה ולשאול מי חבריה האמיתיים – העובדים או המעסיקים", כותבת רותי סיני, ותוקפת את עיני משמאל. לדבריה, "עיני נדרש לא אחת לוויתורים בתחום אחד כדי להשיג הישגים בתחום אחר. אבל לפעמים קשה להבין את ויתוריו" (סיני מזכירה הסכמה לפיטורי 80 עובדים בחברה לאוטומציה וטרפוד הצעת חוק המחייבת מעסיקים לשלם פיצויים גם לעובדים שמתפטרים).
המשבר הכלכלי העולמי האחרון, אגב, זה שהיה והסתיים ונשכח עד כדי כך שהבורסות בניו-יורק ותל-אביב חזרו לרמות גבוהות כבעבר, שוב נמצא בכותרות. "המשבר – סיבוב שני", קוראת כותרת הגג לראשית ב"מעריב". גם הכותרות הראשיות של "ישראל היום" ו"הארץ" עוסקות בכך. קריסת הכלכלה היוונית עלולה להוביל לכך שגוש היורו יקרוס.
"יוון פשטה את הרגל", קובע גיא רולניק ב"דה-מרקר", ובהמשך מאמרו מוסיף, "לא כדאי להתנבא אם לא מאוחר מדי למנוע משבר פיננסי נוסף, קטן או גדול, בעקבות יוון – אבל דבר אחד ברור: יוון היא לא מקרה יחיד – הסכנה העיקרית האורבת כיום לכלכלות העולם היא משברי חובות של מדינות. לפני שנה וחצי היו אלה הממשלות שהצילו את מערכות הבנקאות והסקטור העסקי מפשיטת רגל קולוסלית – את הממשלות כבר יהיה הרבה יותר מסובך להציל".
ועוד ב"דה-מרקר", סיקור [אשר שכטר והדר תדמור] לשימוע הארוך שעברו בכירי גולדמן-סאקס, ובראשם המנכ"ל לויד בלנקפיין, בסנאט האמריקאי (פרופיל נרחב על בלנקפיין מתפרסם הבוקר ב"מוסף כלכליסט"). הסנטורים, כך מדווח, "שאלו את הבכירים שאלות קשות על ההאשמות לפיהן הבנק הימר נגד לקוחותיו ונגד שוק הדיור, שעה שמכר להם מוצרי משכנתאות".
בישראל, לעומת זאת, אין מסורת של נבחרי ציבור המטיחים האשמות קשות בבכירי הפיננסיירים בשם בוחריהם. "יונס יובא בכוח להסביר את שכרו", קוראת כותרת ידיעה ב"כלכליסט" [תומר אביטל ותומר זלצר], ציטוט של יו"ר ועדת הכספים בכנסת משה גפני. גפני, כך מדווח, זעם על כך שמנכ"ל בנק מזרחי-טפחות, המשתכר הון עתק, לא נענה להזמנתו להשתתף בדיון שעסק בעמלת הסליקה בבנקים. העיתון מכנה את הביקורת של גפני "השתלחות חסרת תקדים", ומציין בכותרת המשנה כי "לגפני אין סמכות להכריח אדם להתייצב בכנסת". כשיונס ייגרר בכוח לדיון בכנסת ישראל כדי לענות לשאלות נוקבות על גובהה מעורר הכעס.של משכורתו, ניתן יהיה לקבוע כי "האויב מתעייף".
המעצמה הראשונה
העיתונאי לשעבר וחבר-הכנסת בהווה אורי אורבך מתראיין למוסף "סופשבוע" של "מעריב" [אליען לזובסקי] ומתייחס, בין היתר, לפרשת ענת קם ועיתון "הארץ". "אני לא רוצה שחייל יגנוב מסמכים ויוציא אותם לעיתון, ואני לא אומר את זה רק לשמאל, אלא גם לימין", מצהיר אורבך. "אני לא רוצה שתוכניות על פינוי התנחלויות ידלפו לפני כן למתנחלים. אבל בעיתון 'הארץ' יושבת קבוצה חברתית שיודעת יותר טוב מכולם, וכל השאר – מה אנחנו מבינים? הצבא חשוד תמיד, העיתונאים אף פעם לא חשודים. אם איזה מתנחל היה בורח לחוץ-לארץ, הרי היו שוחטים אותו ב'הארץ'. הם החוק, הם המעצמה הראשונה".
בחלק ב' של "הארץ" מאמר מאת גדעון לוי, המשמש לאחרונה יותר ויותר דוברו של העיתון אל מול המתקפה עליו. לוי מתייחס לממצאי הסקר שפורסמו אתמול בעיתון, ולפיו, בין היתר, 73.9% מהציבור "ציינו שצריך להטיל עונשים כבדים על עיתונאים המפרסמים ידיעות החושפות מידע על מעשים לא מוסריים של הצבא והשב"כ". לוי מציין באותו הקשר את "חיים יואבי רבינוביץ', רואה-חשבון, שקרא לעצור את מו"ל 'הארץ', עמוס שוקן, 'שעה אחרי שהופיע בטלוויזיה' בפרשת ענת קם ולהעמידו לדין בעוון סחטנות ובגידה, לא פחות". את מאמרו מסכם לוי כך: "'אדון שוקן, עורך 'הארץ'', כפי שכינהו רבינוביץ' בבורותו, לא יועמד לדין לפי שעה. קם גם לא תוצא להורג. אבל המשטר הדמוקרטי בישראל כבר הועמד לדין, ועונשו הולך ונגזר לנגד עינינו העצומות".
דרוש: סוכן זיכרון
בעיתון "הארץ" מופיעה מודעת אבל במלאת שנתיים למותו של אדם ברוך. האזכרה תתקיים ביום שני הקרוב, בשעה 11:00, בבית-העלמין קריית-שאול.
ענייני תקשורת
לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי מתגבשת הסכמה לרפורמה בטלוויזיה החינוכית.
שי ניב וגד פרץ מדווחים ב"גלובס" כי חברת הוט סוגרת מעבדת שירות גדולה ומפטרת כמה עשרות עובדים.
ב"ידיעות אחרונות" משלבים "הבהרה" ארוכה למדי בנוגע לכותרת שהופיעה בשבוע שעבר בעיתון וממנה ניתן היה להבין שעו"ד דוד שמרון קשור איכשהו לפרשת הולילנד, בתוך ידיעה חדשותית [שחר גינוסר ואמיר שואן] שלפיה ח"כ יואל חסון פנה למבקר המדינה בבקשה לבדוק את קשריו של שמרון עם בנימין נתניהו. הכותרת שבמחלוקת – "פרקליט נתניהו מציג: איך הופכים בניין היסטורי ל'הולילנד' חדש" – אינה מצוטטת בהבהרה.