"האם זהו סקנדל הפלגיאט הגדול ביותר בתולדות העיתונות האמריקאית?", שאל את קוראיו ג'ודי רוזן, כתב המוזיקה של המגזין המקוון "סלייט", לפני כמה ימים. אף שלא השיב על כך מפורשות, ניתן להבין כי לדעתו התשובה חיובית.
את הרמז הראשון קיבל רוזן לפני כחודש בדואר האלקטרוני. קורא ותיק, שזכר את כתבת הפרופיל שכתב רוזן לפני כשנה וחצי על הזמר ג'ימי בופה, סיפר לו על כתבה דומה באופן מחשיד שהתפרסמה באתר האינטרנט של ה"בולטין", שבועון המחולק חינם בתפוצה של כעשרים אלף עותקים ברחבי מחוז מונטגומרי, טקסס.
הקלקה על הקישור שקיבל הובילה את רוזן לכתבה ממרץ השנה, ובה יותר מעשר פסקאות שהועתקו כמעט מלה במלה מטקסט שכתב ב-2007. ההבדל הבולט ביותר בין שתי הכתבות היה בשורת הקרדיט. במקום ג'ודי רוזן נכתב שם "מארק ויליאמס". רוזן נחרד, והחליט לפנות לעורך אתר ה"בולטין" כדי להתלונן, אך תוך כדי שיטוט בארכיון האתר גילה כי אף שהעיתון מתהדר בכך שהוקם כבר ב-1969, לא נמצאים באתר שמות חברי המערכת, ונדיר למצוא בו כתבה הנושאת את קרדיט הכותב. האדם היחיד המזוהה בשמו הוא אותו מארק ויליאמס, שפעם נושא את התואר "עורך מוזיקה" ופעם "כתב 'בולטין'".
בעזרת חיפוש בגוגל הגיע רוזן בסופו של דבר לשמו של המוציא לאור והעורך הראשי של ה"בולטין", מייק ליידימן, ויצר עימו קשר. רוזן דיווח לו על הפלגיאט, וליידימן הבטיח לדבר עם ויליאמס ולטפל בעניין. אך משום מה רוזן לא נרגע. לדבריו, הוא קרא שוב ושוב במאמר המועתק, ושם לב לדבר מוזר: נראה היה כאילו במאמר כמה סגנונות כתיבה שונים מאוד. את החלקים שנלקחו מהכתבה שלו זיהה בנקל, ואט-אט נראו לו גם חלקים אחרים בכתבה חשודים. כשגיגל קטע מתוך הכתבה שלא הועתק מכתבתו שלו, גילה שמקורו בכתבה שהתפרסמה ביומון "USA Today" לפני ארבע שנים. חיפושים נוספים העלו כי חלקים אחרים מהכתבה נלקחו מטקסט שהתפרסם ב"מיניאפוליס סטאר טריביון".
רוזן החליט להרחיב את החיפוש, ובדק כתבות אחרות שהופיעו באתר ה"בולטין". הוא גילה כי עשרות רבות של מאמרים שהופיעו ב"בולטין" מורכבים, למעשה, מקטעי מאמרים שהתפרסמו באתרים אחרים. כתבות על מוזיקה ותרבות הועתקו ממקורות שונים והופיעו מחדש, כמעט מלה במלה. גם מאמרי דעה ופרשנות, רובם בעלי הטיה פוליטית שמאלית, התגלו כמועתקים.
כשקיבל לידיו רוזן עותק של העיתון המודפס, 16 עמודים בפורמט טבלואיד, הופתע לגלות שאפילו המכתבים למערכת המופיעים בו הם גרסאות מחודשות ומתומצתות למאמרי דעה שהופיעו בפרסומים אחרים. למעשה, כתב רוזן, בגיליון שהגיע לידיו, פרט לכרוניקת אירועי השבוע באזור, היה התוכן כולו מועתק. נתון מפחיד אחר שצוין בחוברת היה כי העיתון הוא, לכאורה, חלק מתאגיד הכולל 110 עיתוני חינם ברחבי ארצות-הברית.
ניתן היה לשייך את ה"בולטין" לקבוצה הולכת ומתרחבת של אתרים המלקטים פיסות עיתונות ופרשנות מרחבי רשת האינטרנט, ומציגים בפני קוראיהם מקבץ אקלקטי של טקסטים שיש בהם עניין. אלא שה"בולטין" הלך צעד אחד קדימה לכיוון הפלילי: מרבית הפרסומים הורכבו מכמה מקורות, והופיעו ללא קישור לאתר המקור או קרדיט לכותב האמיתי.
רוזן פירסם את הסיפור באתר "סלייט". זמן קצר לאחר מכן נעלם אתר ה"בולטין" מהרשת. נכון להיום גם מהדורת הדפוס שלו פסקה מלהופיע.
בראיון לתוכנית התקשורת של הרדיו הציבורי בארה"ב ציין רוזן כי הטעות הגדולה ביותר של העיתון היתה שהחליט להקים אתר אינטרנט ולהעלות בו את תכניו (במיוחד לאור העובדה שהכנסתו העיקרית של העיתון באה לו מפרסום במהדורת הדפוס, ולא באתר האינטרנטי). לולא הקימו ב"בולטין" אתר הנגיש לכל, ספק אם מישהו היה אי-פעם עולה על הנוהג להעתיק גליונות שלמים ממקורות אחרים.
מעט לאחר התפוצצות הפרשה סיפר ליידימן, במסגרת ראיון ל"יוסטון פרס", כי מאס בהאשמות על העתקה והחליט לחסל את עסקיו. "העיתון מת", אמר, "לא אוציא עוד גיליון". לדבריו, לאחר חשיפת ההעתקות עימת את ויליאמס עם הדוגמאות הרבות שהופיעו בטקסטים שעליהם הוא חתום, וזה אמר לו שהמקורות לטקסטים הללו הועברו אליו מחברות יחסי-ציבור כהודעות לעיתונות, ולכן חשב שהוא יכול לעשות בהם שימוש חופשי. ויליאמס הציע לו את התפטרותו, ליידימן קיבלה, ובעקבות זרם הולך וגובר של מכתבים זועמים החליט לפרוש ממקצוע העיתונות.
לראיון עם ליידימן באתר ה"יוסטון פרס" התלווה מכתב מריר במיוחד מאת מארק ויליאמס, הממוען לג'ודי רוזן אישית. ויליאמס לא הודה בפה מלא בעבירות שביצע, ואף מצא לנכון להאשים במכתב את רוזן ב"התנהלות לא מקצועית". במכתבו בחר ויליאמס לתפוס את עמדת הקורבן ולהתלונן על כך שכתב מצליח ופופולרי כמו רוזן מנהל רדיפה אובססיבית אחר עיתונאי כושל המקבל שבעה סנטים למלה בשבועון שכוח-אל היוצא לאור בקצה העולם.
"קל לצחוק על הסמרטוטון שלנו", כתב ויליאמס לרוזן, "להפנות את תשומת הלב לכשלים ולטעויות האנוש של שני פתאים בלתי מוכרים מחור נידח אי-שם במדינה, אך למרות קובלנותיך על העיתון שלנו, אני מרגיש שהועלנו מעט בפינה הקטנה שלנו בעולם [...] ברכות על כך ששברת סופית נפש רעועה מלכתחילה. בסופו של דבר, אינני מבין מה היתה המטרה של כל זאת, פרט להוספת נוצה דהויה למגבעת העיתונאית שלך. אנו משתחווים בפניך, מר רוזן – בפני כשרונך, אנושיותך, כל כולך. דרישת שלום חמה לג'ימי בופה, מארק ויליאמס".
למרבה האירוניה, מכתב התגובה של ויליאמס מוכיח שכשיש צורך בכך, הוא יודע לכתוב. למעשה, זהו ככל הנראה הטקסט המוצלח ביותר שכתב אי-פעם. נותר רק הצורך להריץ כמה שורות ממנו בגוגל כדי לוודא שהן באמת פרי עטו, ולא של איזה עיתונאי ממורמר אחר.