בצעדים מדודים, ובעיקר צולעים, מתקדמת ירדן לעבר עיתונות בריאה יותר. במהלך השנה החולפת השמיע המלך עבדאללה כמה הצהרות בדבר מחויבותה החד-משמעית של ירדן לחופש העיתונות. "עבורנו התקשורת לעולם תהיה רשות רביעית", הכריז באיגרת ששיגר לראש הממשלה נאדר דאהבי לרגל יום חופש העיתונות העולמי, החל ב-3 במאי. "אין זה מקובל לשלוח עיתונאי לכלא בגין הבדל בדעה ביחס לסוגיה ציבורית", הבהיר בדצמבר 2007 בנאומו בפני הפרלמנט. גם בפגישתו עם עורכי היומונים המרכזיים בנובמבר 2008 שב המלך על עמדתו והודיע מפורשות כי אין לעצור עיתונאים.

אלא שהרשויות בירדן מתקשות לתרגם את ההצהרות המלכותיות לכדי מעשים. אנשי הממשל אינם רואים בתקשורת גורם לגיטימי בסדר היום הפוליטי במדינה. מבחינתם, תפקידיהם של אמצעי התקשורת מתמצים בעיקר בהעברת מידע פונקציונלי לאזרחים, בידור ויחסי-ציבור עבור המדינה. דיון ציבורי, בכל מקרה, אינו אחד מייעודיה של התקשורת. בפועל, גם אם בשנים האחרונות השתפר היחס לתקשורת, אל בתי-המשפט עדיין מגיעים תיקים נגד עיתונאים כתוצאה מתביעות המוגשות ברובן המכריע על-ידי אנשי ממשל, ולא על-ידי אזרחים. יתר על כן, כמעט בכל המקרים מדובר בתביעות אישיות, ולא נגד כלי תקשורת.

במקרה האחרון, בסוף אוקטובר, נאלץ פאיז אל-אג'רשי, עורך השבועון הירדני "אל-אחברייה", לבלות חמישה ימים בכלא לפני שהובא למשפט. לפי הודעה שפירסם הארגון עיתונאים ללא גבולות, אג'רשי סיפר כי סדרת כתבות שביקרה את התנהלותו של מושל עמאן וחשפה מקרי שחיתות בבירה היא שהביאה את המושל להגיש תלונה בבית-הדין לבטחון המדינה. גם לאחר ששוחרר בערבות, האישומים נגדו – "ליבוי עימות קנאי" ו"יצירת סכסוך לאומי" לפי חוק העונשין הירדני – לא הוסרו, ובמקביל החל בית-דין אזרחי לדון בתביעת דיבה שהגיש המושל.

הדיווח על גזר הדין נעלם

תקריות מסוג זה זיכו את ירדן במקום ה-128 מתוך 173 במדד חופש העיתונות של עיתונאים ללא גבולות לשנת 2008. ישראל, לשם ההשוואה, דורגה במקום ה-46 (ובמקום ה-149 "מחוץ לגבולותיה"), עשרה מקומות אחרי ארצות-הברית (שבמקום ה-119 "מחוץ לגבולותיה"), כפי שדאג גם היומון הירדני באנגלית "ג'ורדן טיימס" לציין בדיווחו בעניין, שהדגיש דווקא ציטוט שקבע כי חוקים המפקחים על ביצועי התקשורת המקומית מבטיחים רמה גבוהה יותר של חופש עיתונות. את הציטוט הביא העיתון בשמו של טאהר אדוואן, עורך היומון "אל-ערב אל-יאום", שהוסיף גם כי הרשויות אינן פועלות באגרסיביות נגד אנשי תקשורת.

אלא שאותו דיווח ב"ג'ורדן טיימס" היה חסר פרט אחד. במרץ האחרון גזר בית-המשפט על אותו אדוואן, ועל שלושה עיתונאים אחרים, שלושה חודשי מאסר בעוון חתירה תחת אמון בית-המשפט. העילה: בשנת 2006 פירסמו ידיעות ומאמרים בעקבות ערעור שהגיש אדם למועצה השיפוטית העליונה על שלילת אזרחותו, והביעו ביקורת אסורה על בית-המשפט.

"גזרי הדין האלה הם נסיגה עבור חופש העיתונות ואינם משרתים את המגמה לקראת ליברליזציה של התקשורת", אמר אז לרויטרס אחד המורשעים, אוסאמה אל-שריף, העורך לשעבר של היומון "אד-דוסטור". לדברי אל-שריף, הרשעה וגזירת דין מאסר על עורכים הן בגדר תקדים בממלכה הירדנית. אבל את הדיווח על גזר הדין כבר לא ניתן היה למצוא בשני העיתונים.

עיתונאית שעבדה ב"ג'ורדן טיימס" עד לאחרונה מכנה אותו "שופר הממשלה". במאמר מערכת שהופיע בגיליון ה-6 במאי של העיתון נכתב כי "על התקשורת במדינה לפתח חזון ברור בשירות הדיווח האובייקטיבי". כשבוע לאחר מכן, במסגרת ביקור של עיתונאים במערכת העיתון, אמר העורך הראשי סמיר ברהום על חופש העיתונות: "כבר שנים שזה עניין חשוב מבחינתנו [...] אנחנו מנסים להיות אובייקטיביים", הסביר, "אבל לא תמיד אפשר".

החוקים תוכננו כדי להגן על הממשלה מפני התקשורת

"אני קצת מבולבלת", כתבה בבלוג שלה לינה עז'יילאת, כתבת לשעבר במגזין הירדני באנגלית "ג'ו", בעקבות ההרשעה של אל-שריף וחבריו. עז'יילאת הצביעה על האבסורד שבפסיקת בית-המשפט, שאסר על העיתונאים לבקר פסק דין בנוגע לפסילת אזרחות, אולם לא מצא פסול בביקורת עקבית שנמתחת על עונשים מופחתים בעבירות על רקע "כבוד המשפחה". "איבדתי תקווה לגבי חופש העיתונות בירדן כבר מזמן", כתבה במקביל בבלוג שלה נטשה טיינס, עיתונאית ירדנית אחרת, המתגוררת בארצות-הברית. "הדברים נראים כאילו הם מידרדרים מרע לרע יותר".

כבר בחוקה הירדנית מובטחים חופש הביטוי וחופש העיתונות "בגבולות החוק". ואולם, על התקדמות של ממש בישרה שורה של שינויים חקיקתיים במהלך שנת 2007, ובהם הזכות לגישה למידע, ביטול עונשי מאסר בעבירות הנוגעות ישירות לעבודה העיתונאית וביטול הדרישה להגשת חומרים לצנזורה טרם פרסומם. הרפורמות שמוביל המלך עבדאללה, בעיקר בזכות פתיחותו וזיקתו האישית למערב, הביאו את הארגונים השונים בעולם העוסקים בהגנה על חופש הביטוי וחופש העיתונות לראות בירדן מדינה המאפשרת לעיתונאיה יד חופשית יותר מאשר שכנותיה הערביות ערב הסעודית, עיראק וסוריה, גם אם המצב עדיין רחוק יחסית מזה שבלבנון, למשל.

סקר שנערך במסגרת הפרויקט World Public Opinion , ופורסם גם הוא לרגל יום חופש העיתונות, גילה כי אמנם 78% מקרב הנשאלים הירדנים הגדירו את הצורך בתקשורת החופשייה לפרסם חדשות ודעות ללא שליטת הממשלה כ"חשוב מאוד" או "די חשוב", אלא ש-66% מקרב תושבי הממלכה שהשתתפו בסקר, השיעור הגבוה ביותר מבין כל 20 המדינות שנבדקו, תמכו בטיעון שלפיו "לממשלה צריכה להיות הזכות למנוע מהתקשורת לפרסם דברים שלדעתה חתרניים מבחינה פוליטית". בארצות-הברית, לשם השוואה, צידדו בטיעון זה 27%.

אם לשפוט על-פי תדירות הפרסומים בתקשורת הירדנית בנושא חופש העיתונות, נראה כי העיתונאים אכן מוטרדים מאוד. למרות זאת הם נוטים על פי רוב לשחק לפי הכללים המקומיים. מסקר שערך ארגון ירדני בשם המרכז להגנת חירותם של עיתונאים ופורסם אף הוא לרגל יום חופש העיתונות העולמי עולה כי 57% מ-501 העיתונאים שהשתתפו בו ציינו כי ביקורת כלפי הממשלה היא בבחינת קו אדום מבחינתם. יתר על כן, 94% העידו על עצמם כי הם מיישמים צנזורה עצמית בעבודתם. "עיתונאים רבים מעדיפים להישאר בצד הבטוח מפני שההגדרות של החוקים מאוד מעורפלות", מסבירה עז'יילאת.

לדבריה של סאווסן זאיידה, מנהלת אתר האינטרנט ותחנת הרדיו המקומית עמאן-נט – רדיו אל-בלאד, "החוקים תוכננו כדי להגן על הממשלה מפני התקשורת". ומי כמוה יודע. "כעורכת ראשית קיבלתי הרבה שיחות טלפון מפקידי ביטחון", היא מגלה. "צריך לנהל איתם משא-ומתן כדי שלא יסגרו את התחנה". כמוה, 65.9% מהנשאלים באותו סקר ציינו התערבות ממשלתית בעבודתם, ו-39% הודו שנכנעו ללחצים שהופעלו עליהם. אחת השיטות היא דרך הכיס. הממשלה, מוסיפה זאיידה, היא המפרסם העיקרי בירדן, והיא בהחלט דואגת לנצל זאת.

עז'יילאת מאמינה כי חלק ניכר מהצנזורה העצמית נובע גם מהמבנה החברתי השבטי, המתבסס על כוחות שמרניים חזקים. "אני לוקחת בחשבון את ההשפעה הפוטנציאלית של הדברים שאני כותבת על בני המשפחה", היא מעידה על עצמה גם ביחס לבלוג הפופולרי שהיא מנהלת. "צנזורה עצמית מתקיימת לא רק בשל החשש מהחוק", מסבירה זאיידה, "אלא גם מהחשש מאיבוד קהל". לטענתה, לכלי התקשורת הירדניים המספקים חדשות יש קהל קטן ממילא. "ירדנים רבים נוטים שלא לסמוך על התקשורת במדינה בגלל ההיסטוריה שלה", מוסיפה העיתונאית העצמאית ראנה סווייס, "ולכן הם מעדיפים ערוצי טלוויזיה זרים". אלא שבאותם ערוצי לוויין, הנעשה בממלכה ההאשמית זוכה לסיקור מועט יחסית.

ובכל זאת, יש מי שנשאר אופטימי. "המקרה שלי גרם לשיפור חופש העיתונות בירדן", מסביר אל-שריף. "בעקבות המקרה התערב המלך ואסר על הממשלה לעצור או לכלוא עיתונאים על עבירות הקשורות לחוקי העיתונות [...] המאבק על חופש העיתונות הוא מאבק ארוך", הוא אומר, "מאבק שלא יוכרע בן לילה".