אלן דלון בשוק. השחקן הצרפתי מעולם לא האמין שדווקא בישראל תהיה לו עדנה לעת זקנה. מי שכיכב אצלנו בשנות ה-60 וה-70 כצ'רמר האולטימטיבי חזר לתודעה לאחרונה, כששמו בוקע ממעמקי הבטן המשמעותית של ירון ברלד בדמותו של יעקב ב"ארץ נהדרת". ברלד במבנה הנוכחי שלו הוא אולי אנטיתזה מובהקת של דלון, אבל הוא זה ששם אותו מחדש על המפה המזרח-תיכונית, וכמו בכל סיפור הצלחה, אבות רבים לה.

"גלובס" ואחריו "ידיעות אחרונות" דיווחו בשבוע שעבר כי כבר יותר משניים אוחזין בטענות לזכות ראשונים על המשפט "מי הוא חושב שהוא? אלן דלון?". אחרי הפרקליטה ענת סבידור-גולדנצווייג, שבגלי-צה"ל ובתוכנית הטלוויזיה "צינור לילה" נחשף שהשמיעה את המשפט האלמותי בבית-המשפט כבר בשנת 2000, גם הסטנדאפיסט אדם שרון טוען לאבהות על המשפט, שנולד לטענתו כבר בתחילת העשור הקודם, ואף תובע מזכיינית ערוץ 2 קשת פיצוי כספי.

אז מי האבא של היצירה האמנותית הזאת, הנבנית על דלון ואישיותו? למה דלון עצמו לא מתייצב בראש רשימת תובעי הזכויות? והאם חיקויים של אנשי ציבור וידוענים אחרים והתבססות על אמרות מקור שלהם מקימים להם זכות יוצרים שיכולה להיות בעלת משמעות כספית?

ראשית וכדי להכניס סדר בהיבטים המשפטיים של הדיון, יש להבחין בין זכויות היוצרים עם ההשלכות הכלכליות לבין הזכות המוסרית על היצירה (עד כמה שהיצירה שאנחנו דנים בה ראויה לזו האחרונה). עיקר ההבדל הוא שהזכות המוסרית נותרת בידיו של היוצר המקורי, גם אם העביר את זכויות היוצרים ביצירה לאחרים. משמעותה העיקרית של הזכות המוסרית שהיא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא גוררת אחריה צורך וחובה שלא לפגום ביצירה ולסלף אותה, כדי לא לפגוע בכבודו של האמן היוצר, כמו גם חובה להכיר ביוצר המקורי באמצעות קרדיט ראוי. עניינים אלו נדונו למשל בת"א 43688/06 דוד רובינגר נ' וואלה תקשורת ואח', שם נעשה שימוש פרסומי בתמונה המפורסמת של הצנחנים בכותל שצילם דוד רובינגר.

הזכות המוסרית, ככל שהטוענים לכתר ההמצאה האלן דלונית יוכלו להוכיח את ראשוניותם, היא זו שתזכה אותם בקרדיט, אך לא בתמורה כספית. טענות שנוגעות לפגימה או סילוף של היצירה אינן צפויות הפעם, ככל הנראה, ודומה כי ההוגים המקוריים דווקא די מרוצים מההתפתחויות בעלילה.

באשר לשאלות הכספיות, העניינים מעט יותר מורכבים וברורים פחות. היכולת לבסס זכות יוצרים שתזכה את בעליה בתמורה כספית תלויה בהוכחת שורה של מרכיבים מתחום דיני זכויות היוצרים, וביניהם הבעלות על היצירה, העובדה שהועתק חלק משמעותי וניכר ממנה, שהתקיימה בה מקוריות ושהשימושים שנעשו בה חרגו מהשימוש ההוגן או השולי, או שההעתקה היתה אגב תוספת ושינוי שהקימו יצירה חדשה.

בחינה של הפסיקות השונות לאורך השנים בשאלות כאלה מחדדת את התובנה על העדר קו פסיקתי ברור ואחיד ונטייה לבחינה של כל מקרה לנסיבותיו ולגופו.

אם נציץ מעבר לים כדי לקבל מושג באשר למצב שם, נוכל לציין כי בארה"ב קיימת פסיקה המגינה, למשל, על שמות שירים, אולם זאת במסגרת ההגנה על סימני מסחר ולא על זכויות יוצרים. כדי להיות זכאי להגנה זו יש לעבור תהליך רישום, וספק אם כל מי שחשב על משפט מחץ מוצלח ירוץ לרשום אותו כסימן מסחרי, ולו בשל העלות והטרחה.

דומה כי מעבר להצדקות ולדיונים משפטיים, כולנו מבינים שלא כל מי שיש לו ויץ מוצלח צריך ויכול להתפרנס ממנו לנצח. שופטים, בישראל ומחוצה לה, לא אוהבים בדרך כלל טרמפיסטים על הצלחות של אחרים, ולכן ניגשים לבחינת תביעות כאלה בזהירות מסויגת מראש. כשלספקנות הזאת מתחברים ספקות משפטיים אחרים כמו ספק בעלות וספק מקוריות – חייו של התובע הופכים לקשים עוד יותר.

נדמה שצריך לומר משהו גם על המצב הרצוי בעניין הזה. כל הטוענים לכתר לא המציאו את הצלחתו של יעקב הנהדר של "ארץ נהדרת", וסביר שגם משפט אחר שהתסריטאים היו שמים בפיו לא היה מוריד ממידת הצלחתה של הסיטואציה הכוללת של מערכוני "משפחת דלון".

אם כל אחד שימציא כאן משפט כזה או אחר, מחוזי יותר או פחות, ירוץ לדרוש עליו דמי שימוש ראויים כשמישהו במקרה יהפוך אותו להצלחה מסחרית, האם עדיין יהיה כאן "מזרח תיכון חדש"? האם עדיין תהיה לנו "ארץ נהדרת"? לברלד פתרונים.