אנשי הג'יהאד-האסלאמי צופים בשידור הסרטון של גלעד שליט (צילום: פלאש 90)

NIMBY

דוד רגב מביא בכפולה הפותחת של "24 שעות" כתבה חשובה ומעניינת, העוסקת בתופעה הידועה בעולם התכנון כ"נימבי" (ראשי תיבות באנגלית של "לא בחצר האחורית שלי"). "איומים, אלימות ואפילו שריפות", נכתב בכותרת המשנה, "בכל הארץ מנהלים תושבים מאבקים נגד פעילותם של מוסדות לאנשים מוגבלים בשכונתם. במשרד הרווחה ובאקי"ם החליטו לצאת לקרב נגד התופעה ולהפוך את מעון נווה-אדיר ברחובות, שמרחף מעליו צו סגירה, למקרה מבחן".

בכתבה נאמר: "זהו סיפור שיש בו הרבה דם רע. סיפורו של מעון למפגרים הנמצא בלב שכונה ותיקה ברחובות (מרמורק). תושבי השכונה מנהלים מאבק נגד המשך פעילותו בשכונה. מנגד עומדים אגודת אקי"ם ומשרד הרווחה על רגליהם האחוריות למנוע את סגירת המעון". בכתבה מובאות תלונות שכנים על רעש בלתי נסבל. רגב כותב על איומים באלימות כלפי אנשי המעון. במסגרת המצורפת לכתבה נכתב: "אנשי נדל"ן: מעונות למוגבלים גורמים לירידה של 15% בערך הדירות השכנות".

"בעיריית רחובות רואים את הדברים באור אחר לגמרי", מסכם רגב את הכתבה. "בעירייה מקבלים את טענות התושבים כי המעון קרוב מדי לבתיהם וטוענים כי הציעו להנהלת המוסד שטח חלופי בצפון העיר". אחד המאפיינים של תופעת "נימבי" הוא הזחתם של מוסדות ומתקנים חיוניים אולם מפריעים (מאנרגיה מסוכנת ועד מעונות למפגרים) ממקומות שיש בהם אוכלוסייה מבוססת (המסוגלת לנקוט אלימות, משפטית או אלימות ממש, כדי לסלק את המוסד או המתקן) למקומות של אוכלוסייה חלשה (שאינה מסוגלת להפעיל אותה אלימות).

הסיפור אינו חדש. כתבה עליו דנה ויילר-פולק בינואר השנה, ערב החלטת בית-המשפט בעניין. כתב עליו גם יאיר לפיד ב"ידיעות אחרונות". נכתב עליו גם במקומוני רחובות ("מאוד מביך לחשוב על ההצעה של העירייה", מצוטטת מנהלת המעון, יעל וייס, בכתבה ב"זמן רחובות". "הרעיון שלה היה להעביר את המעון לתוך הפרדסים, ליד פארק המדע, במטרה להרחיק את החוסים משאר תושבי רחובות. בזה בעצם העירייה אומרת שיש להרחיק ולבודד אנשים עם צרכים מיוחדים משאר החברה"). עכשיו מחכים להחלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, וזוהי עילת הכתבה הנוכחית. כיצד מוסברת הבולטות של המאבק הזה, שכמוהו מתרחשים כל העת? כנראה במשאבים היחצניים שמשקיע בעניין משרד הרווחה (שהחליט להפוך את המאבק ל"מקרה מייצג").

התקציב

"העלילה מסתבכת, והפרטים הנחשפים מעוררים השתאות", כותב סבר פלוצקר בטור בפתח המוסף "ממון" על הדיונים סביב דרישת משרד הביטחון לתוספת תקציבית חריגה, ואישורה בשבוע שעבר בממשלה. פלוצקר כותב כי ראשי מערכת הביטחון דרשו עד 6 מיליארד שקל, רובם לא לצרכים מיידיים ודחופים. האוצר הוריד את הדרישות ל-4 מיליארד שקל, ואחר כך ל-1.5 מיליארד שקל (פלוצקר נותן את הקרדיט לשטייניץ עצמו). פלוצקר מביא גם את עמדת מערכת הביטחון, הטוענת שהתקציב שאושר ל-2010-2009 היה לא ריאלי מלכתחילה.

תורף הטור הוא חזרה של פלוצקר על טענתו מהשבוע שעבר בדבר "קומבינה": עסקה שנרקמה בין ראש הממשלה נתניהו לשר הביטחון אהוד ברק בזמן הדיונים על התקציב, ולפיה תינתן תוספת תקציבית למשרד הביטחון מאוחר יותר, "בתקופה שבה דעת הקהל תהיה מפוחדת ולכן יותר מוכנה לתת עוד כסף לביטחון". כעת נבהל ברק מעוצמת התגובה לתוספת ולקיצוצים הנגזרים ממנה בהסכמים הקואליציוניים ובתקציבים האזרחיים, כותב פלוצקר, והוא מחפש פתרונות. "המתינו בסבלנות להמשך העלילה", הוא חותם.

גוש קטיף

תחת הכותרת "רק אחד לטנגו" כותב יום-טוב סמיה כי "אחת הטענות של האחראים לפינוי תושבי גוש קטיף וצפון השומרון היתה כי התושבים לא שיתפו פעולה עם מארגני ההתנתקות, טענה שיש בה מידה לא קטנה של נבזיות ואפילו רשעות. גם בדו"ח הביניים של ועדת החקירה לבדיקת הטיפול במפונים הוזכרה, אמנם לא כטענה מרכזית, הנקודה בצורת ההערה, כי 'גם לחלק ניכר מהמפונים תרומה בלתי מבוטלת לעניין'.

"[...] בהכנות ובאופן הביצוע של ההתנתקות נעשו שלוש שגיאות חמורות [...] היציאה מציר פילדלפי, אי-שינוי כללי המשחק והתגובה, וליקויים בטיפול ביישוב מחדש של המפונים. [...] על הטעות השלישית, שגובלת בהתנהגות עבריינית, משלם מיעוט קטן של אנשים, מלח הארץ, שנשלחו ליישב את גוש קטיף על-ידי ממשלות ישראל במשך יותר מ-20 שנה. [...] בזמנו נאמר לי שביקשו מראשי המתיישבים לשתף פעולה בהכנת יישובים אלטרנטיביים ואפילו הבטיחו להם שזהותם תישמר בסוד. זוהי גישה שרלטנית ונטולת הגינות בסיסית. כיצד אפשר היה לצפות שמנהיגי היישובים ישתפו פעולה עם מנגנון ממשלתי שבעיניהם אחראי לגירוש ולעקירה? ומי יכול לסמוך על פקיד ממשלתי שישמור סוד?

"הממשלה היתה צריכה לרקוד סולו. פשוט לבנות תשתיות ל-18 יישובים בנגב, למשל בפתחת ניצנה, פתחת שלום, במשולש שדרות-נתיבות-אופקים, או ערד-דימונה-ירוחם. [...] בתוך שנתיים כל המתיישבים היו מסיימים את הקמת בתי הקבע. מהיכרותי עם מרבית המתיישבים רובם היו מקבלים את ההסדר, ובאלה שהיו מתנגדים אפשר היה לטפל נקודתית. אפילו אם מחצית היו מסרבים, עדיין היה עם מי ליישב את היישובים החדשים. [...] לממשלות שלנו היתה הזדמנות לנהוג באופן מוסרי, והן החמיצו אותה באופן ששום ועדת חקירה ממלכתית לא תוכל לכסות עליו".

פסטיבל הקלטת (1)

מאמר המערכת של "הארץ" ממשיך בקו שהתווה בשבוע שעבר. כותרתו היא "לסיים את החילופים", ובתוכו מופיע המשפט המופרך הבא: "חזקה על נתניהו שלא ייטול סיכונים בטחוניים מופרזים בשחרור האסירים תמורת שליט". האם ניתן לשחרר מצד אחד "מאות טרוריסטים פלסטינים, ובהם כנראה גם האחראים לפיגועים רבי הרוגים בישראל" (כפי שנכתב במאמר), ומצד שני "לא ליטול סיכונים בטחוניים"? יותר מטיעון שקול, נדמה כי יש כאן סלאלום מחשבתי שמבצע מי שמנסה להציג מצג של גישה שקולה.

יש גם קולות אחרים, נגד העסקה. אמיר אורן כותב בעמוד הדעות של "הארץ", בטור שיחד עם מאמר המערכת מקבל הפניה בשער: "נתניהו אינו זקוק לשיעור בדבר המשמעות הבטחונית והמדינית החמורה של העסקה שהוא רוקח, בעיקר כעידוד לאיראנים ולבאי-כוחם באזור. מחוץ לממשלה, היה בוודאי הקולני במבקרי העסקה. אבל כרגיל אצלו, האידיאולוגיה נסוגה מפני הווידיאולוגיה".

"הארץ" מציג, או מנסה להציג, גישה שקולה. יש מי שלא מנסה. בעוד הכותרת הראשית של "הארץ" היא "בכירי החמאס: אנו קרובים לסיכום על עסקת שליט", אמנם בצירוף תמונת ענק של פריים מהסרטון של שליט, הרי שהכותרת של "ידיעות אחרונות" היא "להגשים סוף-סוף את חלומי ולהשתחרר", ליד תמונת ענק מהסרטון, פלוס 24 תמונות קטנות, מאותו סרטון, הממסגרות את הדף. בכותרת המשנה נשאל "מה משמעות החיוך?" ו"מה הוא לחש בסוף?".

ב"מעריב" הכותרת היא "חיוך שבור", הפריים מהסרטון משמש רקע לשער כולו, וב"ישראל היום" היא ציטוט של בכיר חמאס, "העסקה בדרך".

כל העיתונים מביאים את תמלול דבריו של שליט בסרטון. כולם ממשיכים לכנות את הסרטון בשם "קלטת". כל העיתונים לבד מ"הארץ" נעזרים בשירותיהם של "מפענחי שפת גוף". מפענח שפת הגוף של "ישראל היום", ד"ר קובי אסף, קובע כי "שפת הגוף שלו מצביעה על כך שהוא שרוי במצוקה ובפחד גדולים". המומחים האחרים מנפקים אבחנות גאוניות לא פחות.

פסטיבל הקלטת (2)

מהי רוח הידיעות, ומה מנשב בפרשנים? האם עדיין רוח החד-צדדיות התומכת בקיום העסקה בכל מחיר, או גישה שקולה ומאוזנת הנותנת פתחון פה לדעות מגוונות? הרוח הכללית היא עדיין בעד קיום העסקה בכל מחיר, אבל החומה האחידה של התקשורת נשברה. ב"הארץ" עמדת המערכת היא "בכל מחיר", ואת העמדה הנגדית מייצג פרשן בכיר של העיתון. ב"ישראל היום" מוצגות דעה "בעד" (יהושע סובול) ו"נגד" (אריה אלדד), אבל בדיווח הראשי נכתב שנקודת האל-חזור נחצתה (יואב לימור).

ב"ידיעות אחרונות" נזהרים היום מלהציג קו פובליציסטי ברור כזה או אחר. ב"מעריב" נמשכת מגמת הימים האחרונים, עת הכף נוטה מעט לכיוונם של מי שאינם מצדדים בעסקה בכל מחיר. בן כספית, הפרשן הפוליטי הבכיר של העיתון, מצטרף לעמדה הזהירה שהביע בעבר עפר שלח, ושניהם נעשים כעת בוטים יותר (עד כמה שכספית יכול להיות בוטה יותר מהרגיל), וברורים יותר: "פסטיבל הקלטת" היא הכותרת של כספית, שקורא לעסקת הקלטת "פארסה". שלח כותב שהעסקה הצפויה היא "מקרה נוסף ואופייני של התפרקות השלטון בישראל מתחומי האחריות הבסיסיים שלו".

מעבר לשאלה של איזון ומעל כל שאלה של שיקול דעת מרחפת רוח הפסטיבל. ב"הארץ" שומרים על קור רוח, אבל ב"ידיעות אחרונות" מקדישים לסרטון את 18 העמודים הראשונים של קונטרס החדשות, ב"מעריב" את 11 העמודים הראשונים (מתוך גיליון שמחזיק רק 20 עמוד, לעומת 32 של "ידיעות אחרונות"). ב"ישראל היום" – 13 העמודים הראשונים. רק דודו טופז זוכה אצלם לכבוד מלכים כזה. הלוגו המלווה את 18 עמודי הפסטיבל ב"ידיעות" הוא "לראות את גלעד". מי צריך קו פובליציסטי עם לוגו כזה.

הנה מה שכותב אלכס פישמן ב"ידיעות אחרונות": "לא במקרה הפכה בקלטת לפסטיבל. יועצי התקשורת עבדו קשה מאוד כדי לייצר את התחושה שהצמרת הבטחונית-מדינית בישראל לא רק עושה מאמצים בסוגיית שליט, אלא יש פריצת דרך אמיתית, מהותית. אין פלא שביום שישי, ערב פרסום הקלטת, כ-ו-ל-ם גזרו קופונים על גבו של החייל השבוי". ומה ביום ראשון? אז הפסיקו, כנראה, לגזור קופונים.

ציטוט אחד של נחום ברנע, מהמאמר הפותח של "ידיעות אחרונות", אפשר לקחת איתנו הלאה: "מכל הכשלים המודיעיניים שידענו, המחדל הזה באיתורו של החייל החטוף הוא התמוה ביותר. כל מחדל וספק-מחדל נחקר, אבל המחדל הזה לא נחקר ולא ייחקר. איננו יודעים – אני לפחות אינני יודע – אם שליט לא אותר משום ששוביו כל-כך מתוחכמים, כל-כך חריגים בנוף המזרח-תיכוני, חסינים לחלוטין משוחד ופטפוט, או שמישהו במערכת העדיף שלא להקצות את המשאבים הנדרשים. [...] נכשלנו. מכל המלים שנאמרו במבול התקשורתי שליווה את העברת הקלטת, המלה הזאת נעלמה. נכשלנו, ועל כישלון צריך לשלם".

ומה בבלוגוספירה? רביב דרוקר מבקר בחריפות בבלוג שלו את עסקת שחרור האסירות תמורת הסרט, טוען כי היא "ניסיון זול של נתניהו לצבור פופולריות" וכותב כי "האובססייה הלאומית שלנו בעניין גלעד שליט הגיעה בסיפור הזה לרמות של פארסה והתבזות. לא ייגרם (כנראה) נזק עצום לבטחון המדינה משחרור עשרים הטרוריסטיות, אבל המסר לסביבה שלנו הוא מסר קשה. אנחנו רכים, אמוציונליים ובכיינים".

עידו קינן, בבלוג "חדר 404", עידכן כי חדשות ערוץ 2 דרשו מיוטיוב להסיר קטעי וידיאו של הסרט של גלעד שליט, בטענה כי אלו מפירים את זכויות היוצרים של הערוץ(!). בבלוג "חורים ברשת" כותב עו"ד אפי פוקס כי לדרישה הזו אין שום רגליים משפטיות, ומזכיר כי חברות החדשות של הערוצים המסחריים עושות שימוש תדיר בחומרים של גולשים ("תוכן גולשים") ומפירות פעמים רבות את זכויות היוצרים שלהם. בטוקבק ב"חדר 404" כותב פוקס גם כי ייתכן שלגולשים שהסרטון שהעלו הוסר על-ידי חדשות ערוץ 2 יש עילה משפטית לתבוע את הערוץ.

לבייב (1)

הכותרת הראשית של "כלכליסט" היא "המוסדיים ללבייב: 'אתה לא בכיוון'". כותרת הגג והמשנה: "פגישה נוספת בין נציגות האג"ח לאפריקה-ישראל הסתיימה ללא התקדמות"; "אפריקה הציגה הצעה משופרת, שכוללת ויתור של לב לבייב על 19% ממניות החברה, פירעון חלקי של אג"ח שפרעונן קרוב והנפקת אג"ח חדשות בריבית של 2%. המוסדיים: 'ככה אי-אפשר לעשות הסדר'. במקביל מנכ"ל פסגות, רועי ורמוס, נפגש ביחידות עם מנכ"ל אפריקה והקפיץ את שותפיו למאבק".

אחת הכותרות על שער "עסקים" היא "לבייב מסתבך"; "נדחתה עסקה למחיקת החובות של אפריקה מרכישת בניין ה'טיימס'". אחת הכותרות על שער "דה-מרקר" היא ציטוט: "אפריקה מנסה להפחיד אותנו". כותרת המשנה מבארת: "בעלי אג"ח באפריקה-ישראל: פרסום החשיפה של החברות הבנות לאפריקה נועד להרתיע אותנו מלהגיש בקשת פירוק".

לבייב (2)

בבלוג "ביי-סייד מטריקס" כותב עודד קרייזל על מלחמת ההכפשות בין העיתונים הכלכליים "דה-מרקר" ו"גלובס". הפעם זורק הבוץ הוא אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס", שתוקף בטור (מצוין בפני עצמו) את "דה-מרקר" על הקו התקיף שנקטו נגד לב לבייב ובעד פירוק החברה שבשליטתו, אפריקה-ישראל, שנקלעה לחובות. ציפורי מזכיר ראיון חנפני שערך גיא רולניק מ"דה-מרקר" עם לבייב בינואר 2007.

"אנחנו מצפים ממי שקורא לפרק את אפריקה-ישראל", כותב ציפורי, "לקבל במסגרת דו"ח הפירוק גם פרק עסיסי על התקשורת ותפקידה בעבודת האלילים סביב לבייב ובשיווק מניות אפריקה להמונים. אולי כדאי לשגב להתחיל בראיון (הבלעדי כמובן) שנערך בזמנו עם לבייב באוויר הפסגות של דאבוס, שבו הוא העריך ששווייה של אפריקה יגיע ל-7 מיליארד דולר. הראיון הוא דוגמה נפלאה לאיש עסקים זחוח ומלא בעצמו שפוגש עיתונאים זחוחים ומלאים בעצמם שיחד מייצרים מפגן מרהיב של מריחת דבש האחד על רעהו, ובסוף יוצאת איזושהי כותרת משולהבת, בלי טיפת ספקנות, ששולחת את ההמונים להתנפל על מניות אפריקה".

ציפורי, כותב קרייזל, "לא טרח להזכיר את אותה כתבה מצוינת של רולניק בה ניתח (בין בעצמו או בעזרת גורמים אחרים, זה לא ברור לי עד היום) את הבעיות שנגעו לתמחור המיזמים הרוסיים בתשקיף של אפ"י בלונדון. אותה כתבה מסמלת לדעתי את הפסגה העיתונאית של רולניק (אותה לא עקף מאז). כמו כן, ציפורי לא מזכיר את הכתבות האופטימיות של 'גלובס' מאותו כנס בדאבוס (או את הכותרת שבחרו שם לראשית אותה שנה).

"מצד שני, ציפורי עצמו הזהיר בסוף 2006, מראש, כי כדאי 'להפוך לפחדנים'. בקיצור, יש פנים לכאן ולכאן, ואני לא מציע לאף עיתון להתהדר בנוצות טווס [...] אין זה ראוי לסנוט במתחרים בצורה כל-כך חריפה ומבזה, כי שני הצדדים טועים ועוד יטעו. וגם אם 'דה-מרקר' זכאי לקבל ביקורת על היהירות היחסית שלו, לא צריך להגזים, כי יש לו גם אומץ לבקר היכן שלאחרים לא נעים לבקר".

הבלוג הפלילי

כל-כך הרבה בלוגים השתרבבו לסקירת העיתונים, הנה בלוג שהשתרבב לעיתונים עצמם: "בעודו מסתתר מאחורי אבטחה משטרתית כבדה, פירסם עד המדינה טל קורקוס בלוג באינטרנט – ובו פרטים חסויים על ארגון הפשע שסייע בחשיפתו", לשון כותרת המשנה לראשית על שער "המגזין" של "מעריב".

קורקוס הוא עד מדינה נגד העבריין האלים ניבי זגורי, מי שנאשם בין היתר בהשלכת רימון רסס על ביתו של כתב הפלילים ארצי חלפון (יחד עם קורקוס עצמו), ומי שהמשטרה מכנה אותו "ראש ארגון פשע" בנגב. לפי הכתב שמעון איפרגן ב"מעריב", "עיון בבלוג יוצא הדופן מאפשר היכרות אינטימית עם עולם הפשע ועם השיקולים שהנחו את קורקוס בהופכו לעד מדינה". אם כן, לא רק הקוראים, גם העבריינים כבר לא צריכים עיתונים (או את התקשורת בכלל) ופונים ישירות לציבור כדי להביא את עמדותיהם.

תמורת הפיכתו לעד מדינה יקבל קורקוס 120 אלף דולר וכרטיס טיסה לו ולמשפחתו לכל יעד שיבחר, כותב איפרגן. בכך, לדעתי, הוא הופך לבלוגר הרווחי בישראל. קוראי "מעריב" לא יוכלו להתרשם מהבלוג ש"מעריב" כותב עליו. בעיתון לא מצורף קישור (גם אם היה מצורף, היה קשה מאוד ללחוץ עליו).

ענייני תקשורת

המנחה האמריקאי דייוויד לטרמן התוודה בשידור חי, בתוכניתו הפופולרית, כי קיים יחסי מין עם נשים מצוות התוכנית וכי היה נתון לנסיון סחיטה בגינם (לטרמן נשוי). "נראה כי הדבר שמרגיז את האמריקאים יותר מכל", כותב רן בן נון ב"24 שעות", "זאת העובדה כי לטרמן [...] בנה במידה רבה את הקריירה שלו על לעג לנבחרי ציבור וסלבריטאים שנתפסו בקלקלתם. לא מעט פרשנים הזכירו במהלך סוף השבוע את שרשרת הבדיחות האינסופיות של לטרמן על ביל קלינטון בתקופת פרשת לוינסקי ואת הלגלוגים התכופים על אליוט ספיצר, המושל המבטיח של ניו-יורק שנתפס כמכור לשירותי ליווי".

נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי חברת הבירה קרלסברג מפרסמת את המוצר שלה במגזר החרדי באמצעות דמותו של הרב עובדיה יוסף. זאת, באמצעות לוח שנה שבו מוצגות תמונותיו של מנהיג ש"ס לצד בקבוקי בירה. הלוח הופק על-ידי חברת הפרסום נטו. הנתון המדהים בידיעה הוא כי לטענת הכתב, מדובר בטובת הנאה שהעניק בד"ץ בית יוסף, גוף הכשרות של הרב יוסף, לחברת קרלסברג, שעליה החל לפקח לאחרונה. "בין גופי הכשרות השונים קיימת תחרות אדירה", כותב טוקר, "ולכן מנסה כל גוף כשרות להעניק ערך מוסף לחברה באמצעות סיוע במאמצי השיווק של החברה". אם המידע הזה נכון, הרי שההתמקדות של העורכים בפן הפיקנטי של הידיעה נראה שגוי.

כפולת עמודים ב"דה-מרקר" מוקדשת למאבק סביב המשך קיומו של ערוץ 10 במתכונתו הנוכחית. כותרת הידיעה המרכזית היא "עוד סיבוב ב'סאגת ערוץ 10': ההצבעה נקבעה לשבוע הבא". ההצבעה שבה מדובר היא של חברי מועצת הרשות השנייה.