חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה פנו לממשלה בבקשה לקבוע יום אבל לאומי ביום ה-30 לטבח שערך החמאס ביישובי הדרום, אך לא זכו לקבל תשובה מראש הממשלה או מלשכות השרים.
היום מלאו 16 ימים לרצח של לפחות 1,400 ישראלים בידי חמאס וחטיפתם של למעלה מ-200, אולם ממשלת ישראל טרם הכריזה על קיומו של יום אבל לאומי לציון הטרגדיה, למרות שלא נדרשים לשם כך יותר מהצהרה והורדת דגלים לחצי התורן. הליגה הערבית, הרשות הפלסטינית ושמונה מדינות ערביות, ביניהן תורכיה, ירדן ומצרים, כבר הכריזו על ימי אבל בעקבות הפיצוץ בבית החולים אל-האלי בעזה.
בעת ביקורו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בישראל נשא רה"מ בנימין נתניהו נאום בו אמר בין השאר: "ב-7 באוקטובר חמאס רצח 1,400 ישראלים ואולי יותר. זאת במדינה עם פחות מ-10 מיליון תושבים. זה שווה ערך ליותר מ-50 אלף אמריקאים שנרצחים ביום אחד. זה אסון התאומים כפול 20, ולכן 7 באוקטובר הוא יום נוסף שייזכר לדראון עולם".
אחרי הפיגועים של אל-קעידה בארה"ב ב-2001 הכריז הנשיא ג'ורג' בוש, שלושה ימים אחרי האסון, על יום אבל לאומי שיתקיים ב-14 בספטמבר. לא רק בארה"ב - גם בישראל הכריז ראש הממשלה אריאל שרון בתוך ימים ספורים על יום אבל לאומי.
רק לפני שנתיים וחצי נדרשו לראש הממשלה נתניהו שלושה ימים בלבד על מנת להכריז ולקיים יום אבל לאומי ל-45 קורבנות האסון בהר מירון. האסון במירון התרחש בלילה שבין חמישי לשישי (אפריל 29-30) וכבר ביום ראשון ה-2 במאי הוכרז על יום אבל, הדגלים במוסדות רשמיים הורדו לחצי התורן, הופעות ואירועי ספורט בוטלו, ומערכת החינוך פתחה את יומה בשיח על האסון הכבד.
דגל ישראל מונף בחצי התורן ליד משכן הכנסת, לאות אבל על אסון מטוס סיביריה-איירליינס, 11.10.2001 (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
לאור כל זאת, ב-18 באוקטובר שלחה ח"כ נעמה לזימי פנייה לשרי ממשלת ישראל ולראש הממשלה, עליה חתומים 26 חברי כנסת ממפלגות העבודה, הליכוד, הציונות הדתית, יש עתיד, המחנה הממלכתי, ישראל ביתנו וש"ס, בבקשה להכריז על ה-6 בנובמבר (יום ה-30 למחדל) כיום אבל לאומי לזכר הנרצחים. "כעת, משהתבררו סדרי הגודל של אירוע הטרור ובשעה שאלפי משפחות קוברות את מתיהן, יש לקבוע יום אבל לאומי בו יוכל עם ישראל לחלוק כבוד אחרון לנרצחים ולגיבורים שנפלו במערכה", נכתב בפנייה.
הפנייה של ח"כ לזימי וחברי הכנסת מכמעט כל סיעות הבית, לא זכתה לתגובה כלשהי מלשכת נתניהו או מלשכות השרים. מזכירות הממשלה לא הגיבה גם לפניות "העין השביעית".
הכרזה על יום אבל היא פעולה פשוטה, שאינה כרוכה בהוצאת משאבים (מלבד זמנם של הדגלנים) ויש לה משמעות וערך טקסיים עבור משפחות הקורבנות והציבור כולו. היא יכולה גם לשמש ככלי הסברתי וכזה המעודד סולידריות של מדינות נוספות המצטרפות להכרזה על יום האבל, כפי שעשו הליגה הערבית ומדינות ערב בשבוע שעבר בהקשר לקורבנות הפלסטינים, וכפי שישראל ידעה לעשות בעבר בהקשר להבעת סולידריות עם ארה"ב ידידתה.
למרות זאת, מכיוונה של הממשלה נשמעים הסברים לפיהם הכרזה כזו תפגע במוראל וכי לממשלה אין זמן לעסוק בכך. על כך נכתב בפנייה של ח"כ לזימי כי יום האבל "נחוץ על מנת לחזק את אחדות העם ולהנציח את זכר הנופלים". לדבריה, היוזמה לפנייה הגיע כתוצאה מצורך שעלה מהציבור: "פנתה אלי דנה גת שהקימה חמ"ל תרומות והרבה פנו אליה באותו עניין".
החוק שלא נחקק
מדינות בעולם, בכללן ישראל, נוהגות להכריז על ימי אבל לאומיים אחרי מוות של דמויות ציבוריות או אסונות גדולים.
בתולדות ישראל הוכרזו עשרות ימי אבל לאומי. מלבד יום האבל לקורבנות אסון מירון הוכרז יום אבל ב-2016 לאחר פטירת נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, ב-2001 אחרי התרסקות טיסה 1812 של סיביריה איירליינס בה נספו 51 ישראלים, וב-1997 לאחר ש-73 חיילי צה"ל נספו ב"אסון המסוקים".
עוד קודם לכן, ב-1963 הוכרזו שני ימי אבל לציון פטירת הנשיא יצחק בן צבי, וכך היה גם לאחר פטירת ראש הממשלה לוי אשכול ב-1969. בשני אירועים לפחות ישראל הכריזה על יום אבל לאומי בגין מאורעות שהתרחשו בארה"ב. ב-1963 אחרי רצח הנשיא ג'ון פ. קנדי וב-2001 אחרי אסון התאומים.
דגלי ישראל בחצי התורן ברחבת הכנסת עם פטירתו של נשיא המדינה שמעון פרס, 13.9.16 (צילום: הדס פרוש)
בעבר נעשה ניסיון לאסדר את סוגיית ימי האבל הלאומיים. בינואר 2004 הוגשו לוועדת השרים לענייני סמלים וטקסים מסקנות ועדה ציבורית שהוקמה לעניין האבל הלאומי, בראשות פרופ' אסא כשר. בשנת 2008 הגישה ח"כ רוחמה אברהם (קדימה), יחד עם שורת חברי כנסת, את "הצעת חוק הכרזת אבל לאומי" המבוססת על מסקנות ועדת כשר.
"אחת מן התגובות המקובלות במדינות רבות לאסון בעל משמעות רחבה היא הכרזה על תקופה של אבל לאומי", נכתב בהסבר להצעת החוק שנועדה להסדיר באלו נסיבות יוכרז אבל לאומי, כיצד הוא יוכרז ומה יהיו הביטויים הרשמיים שלו, אולם מגישי החוק ציינו במפורש כי החוק אינו נכנס להיקף של פגיעה בנפש, "הבחנה מראש על פי מספר הנפגעים אינה הולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כל אדם הוא עולם מלא ומותו של כל אדם הוא חורבן של עולם מלא ואסון כבד לרבים" נכתב בהסבר להצעת החוק.
החוק עבר קריאה ראשונה אולם לא סיים את הליך החקיקה ולא נכנס לספר החוקים.