לפני כשנה התבקשתי על ידי אחד מעיתוני הקהילה היהודית בדרום אפריקה, כחוקר ג'נוסייד שמלמד בין השאר על אנטישמיות, להגיב על התקפות של ארגון מוסלמי פרו-פלסטיני במדינה נגד ארגונים תומכי ישראל ועל כינויים "ציו-נאצים" (Zio-Nazis) - האם ולמה זו אנטישמיות. תשובתי היתה שהתשובה לשאלה אם זו אנטישמיות תלויה בהקשר רחב יותר, אבל שכך או כך יש כאן דמוניזציה של ציונים, כאילו כל מי שתומך בישראל הוא בהגדרה נאצי.
דומה שנקודה זו הפכה להיות רלוונטית במיוחד לאור הכישלון של אנשי שמאל רבים בעולם המערבי, כולל דמויות מרכזיות כגון הכלכלן היווני יאניס וארופאקיס, לגנות את מעשי הטבח המזעזעים שביצע חמאס בישראלים. ההתעסקות האובססיבית בניסיון להגדיר אנטי-ציונות או כל עמדה פרו-פלסטינית כאנטישמיות האפילה על העובדה שאפשר לעשות דמוניזציה לישראלים בלי בהכרח להיות אנטישמי.
זה כשני עשורים, מאז האינתיפאדה השנייה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד כאחד הנושאים המרכזיים על סדר היום של השמאל הגלובלי בכלל והמערבי בפרט. עמידה לצד הקורבנות הפלסטינים השתלבה באופן טבעי בסדר יום שכולל התנגדות לניאו-אימפריאליזם האמריקאי ולתמיכה של ארה"ב במשטרים דכאניים ברחבי העולם, כמו גם למורשת הקולוניאלית האירופית, שהציונות בכלל והכיבוש בפרט נתפסים כחלק ממנה;
התנגדות לקפיטליזם מיליטריסטי שבו תאגידים עושים רווחי ענק ממימון מלחמות, ושבמסגרתו ישראל משחקת תפקיד חשוב כספקית נשק ואמצעים ביטחוניים מגוונים למשטרים ברחבי העולם, אמצעים שנוסו בשטח על הפלסטינים בגדה ובעזה; והתנגדות לעליונות לבנה הבאה לידי ביטוי בכך שחיי לבנים - או מי שהפכו להיות לבנים בתודעה המערבית כמו היהודים - נתפסים במודע או שלא במודע כבעלי ערך רב יותר מאשר חיי לא-לבנים כמו הפלסטינים.
מניעים שאפשר להעריך ולהזדהות איתם הופכים להיות הבסיס לכישלון מלבצע את הפעולה האנושית הבסיסית ביותר: גינוי רצח ברוטלי של ילדים ושל משפחות שלמות
יש הרבה מן האמת בתיאור זה של אופי הסכסוך, אך בתוך כך, עבור רבים בשמאל במערב, הפכו הישראלים ללא יותר מאשר מתיישבים קולוניאלים שהשתלטו על ארץ לא להם, ואשר בעצם היותם על האדמה הזו תומכים במשטר הדיכוי של הפלסטינים. ולא רק זאת: ישראל נתפסת כחברה מיליטריסטית, שבה כל אזרח היה או הינו חייל פוטנציאלי.
מתוך כך, דמם של משתתפים במסיבת טבע "מותר" כי הם למעשה מתנחלים שחוגגים ליד גטו עזה; ורצח של משפחות שלמות הוא לגיטימי או לפחות נסלח במסגרת מאבק אנטי-קולוניאלי, המשך להיסטוריה ארוכה של מרידות של עבדים ושל ילידים ברחבי העולם - ממרד העבדים בהאיטי נגד השלטון הצרפתי, דרך מלחמות הילידים האמריקאים במתיישבים האנגלים ועד מרידות עמים אפריקאים בשלטונות הקולוניאליים האירופיים - שכולם לוו במעשי טבח במתיישבים האירופאים.
ההֶקשר של הדברים הוא זה שבו ישראל משליטה משטר כיבוש ברוטלי על פלסטינים זה כמעט שישים שנה, מצור חונק על עזה זה כ-16 שנה ופגיעה נרחבת באזרחים פלסטינים על בסיס יומיומי – כולם בתמיכה קריטית של המערב ובראשו ארה"ב. ולכן גינוי למעשי הטבח של חמאס נתפס כשיתוף פעולה עם הצביעות ועם הגזענות המערביות ועם התוקפן על חשבון הקורבן.
גם כאן, מניעים שאפשר להעריך ולהזדהות איתם הופכים להיות הבסיס לכישלון לבצע את הפעולה האנושית הבסיסית ביותר: גינוי רצח ברוטלי של ילדים ושל משפחות שלמות. זו הדמוניזציה שעברו ישראלים בקרב חלקים נכבדים בשמאל המערבי, כולל בקרב לא מעט יהודים.
כמובן, יש גם רבים אחרים. "חלק מחברינו לכאורה בשמאל", כתבה נעמי קליין ב"גרדיאן", "ממשיכים להמעיט בטבח של אזרחים ישראלים, ובמקרים קיצוניים גם לחגוג אותם". אנחנו צריכים שמאל בינלאומי עקבי מוסרית, הוסיפה, ש"מושרש בערכים של תמיכה בילד נגד הרובה, לא משנה בידי מי הרובה". דברים דומים כתבה ג'ודית באטלר. ישנם אינספור קולות דומים בשיח שמתרחש כרגע, אבל עצם העובדה שהם צריכים להציג טענות אלו מלמד על המשבר בשמאל הגלובלי.
ההרס בקיבוץ כפר עזה 15.10.23 (צילום: אדי ישראל)
המשבר הזה לא התחיל עכשיו. הוא החל כבר סביב המלחמה באוקראינה, כשמתוך הביקורת על החלק של המערב במשבר בדמות התפשטות נאט"ו למזרח אירופה, היו בשמאל שהגיעו גם להצדקת רוסיה בפלישה ולדמוניזציה של האוקראינים.
אבל נדמה שהאירועים האחרונים יעצימו משבר זה משמעותית, וזאת מכמה סיבות: ראשית, משום שהוא נוגע לזהות הבסיסית של היות שמאל, ובראש ובראשונה ליחס לרצח של חפים מפשע. שנית, מכיוון שסוגיית היחס ליהודים בשמאל היא היסטורית ובשנים האחרונות במיוחד היא רגישה ושנויה במחלוקת. הזלזול בחיי יהודים ישראלים גורם ליהודים רבים השותפים לשמאל זה תחושה ש"חיי יהודים אינם נחשבים", וסביר להניח שרבים מהם יתרחקו ממנו.
שלישית, כאמור, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חלק מרכזי בסדר היום של השמאל המערבי זה תקופה ארוכה, וחשיבותו צפויה רק לעלות לאור ההתרחשויות הנוכחיות. רביעית, ההפצצות הישראליות בעזה והקריאות מצד רבים ובכירים בישראל לטיהור אתני ול"מחיקה" של עזה, צפויים להקצין עוד יותר את הביקורת בשמאל על ישראל כמשטר המבצע טיהור אתני וג'נוסייד בפלסטינים. הם אף יקטינו עוד יותר את הרגישות לחיי ישראלים ויהפכו גילויי הזדהות עם ישראל ועם ישראלים למוקצים מחמת המיאוס.