לרגל מלאות חמש שנים לאתר "העין השביעית" ולכבוד השקת האתר החדש, אנו מגישים סדרת כתבות ומאמרים מיוחדת בנושא "ביקורת התקשורת"

בלבו של הדיון על סיקור התקשורת את עצמה עומד פער קבוע, גם אם לעתים מוכחש, בין העניין הרב שמוצאים עיתונאים בנושא לבין העניין המועט יחסית שמוצא בו הציבור הרחב. "הייתי רוצה שזה יעניין את הקהל הרחב, אבל זה היה ונותר נישה מאוד אליטיסטית", אומרת ענת באלינט, דוקטורנטית לתקשורת, שסיקרה את התחום עבור מגזין "העין השביעית" בשנים 1997–2002 ועבור "הארץ" מ-2002 ועד 2006.

"לדעתי זה קשור לחינוך", היא מוסיפה. "אוריינות תקשורת צריכה להיות חלק מתוכנית הלימודים. עוד לפני שאנשים מתחילים לקרוא מדורי ברנז'ה וכלכלה, הם חייבים לבוא עם כלים בסיסיים כדי להבין איך עובדת התקשורת, איך עוברים מסרים ומה הכוחות שמשפיעים. זו תפיסה אולי אידיאליסטית, אבל אני באמת חושבת שזה לא צריך להיות תחום אליטיסטי. על הפוליטיקה הרי אנחנו יודעים הכל, כי חושבים שזה נורא חשוב שתהיה שקיפות למען הדמוקרטיה. למה זה פחות חשוב שנדע איך גופי תקשורת מתנהלים?".

כי הם לא שולטים בחיים שלנו.

"נכון, אבל הם שולטים במסר".

מי נגד מי

אסף כרמל. צילום: "העין השביעית"

אסף כרמל, שהחליף את באלינט ב"הארץ" וכיסה עבור העיתון את התחום בשנים 2006–2008, מספר כי בתקופה שכתב על התקשורת היו קרובי משפחתו קוראים את הידיעות בחתימתו בדבקות, על אף ש"90% ממה שכתבתי עיניין אותם כקליפת השום".

כרמל, כיום אחראי קידום היצירה המקורית באיגוד הבמאים, טוען כי סיקור תחום התקשורת אינו חשוב יותר מסיקור תחום הבריאות, הרווחה או הביטחון, "אבל זה גם בשום פנים ואופן לא חשוב פחות, כי אי-אפשר להפריז בחשיבות של המעצמה השביעית, באופן שבו התקשורת פה מעצבת את דעת הקהל ומשפיעה על השיח הציבורי".

מהבחינה הזו, בשנה האחרונה פחתה במידה משמעותית היכולת של הקורא הממוצע להכיר את אחורי הקלעים של התקשורת הישראלית. אמנם אביב הורביץ חידש באתר "מאקו" את מדור התקשורת שכתב בעיתון "העיר", "מי נגד מי", אך סבבי הקיצוצים והפיטורים שפגעו בעיתונים לא פסחו על תחום המדיה.

בחודשים האחרונים נעלמו מן הנוף כמה מהעיתונאים שסיקרו את הנעשה בתקשורת הישראלית באופן שוטף: רועי ברק, שכתב עבור "גלובס"; שלי פריצקר, שכתבה ל"כלכליסט"; אמילי גרינצווייג, שכתבה ל"הארץ"; ומיה מנע, שכתבה ל"מעריב". התפקיד שהותירו מאחוריהם לא אויש בכתבי תקשורת חדשים. למעשה, התקן שלהם בוטל.

בועז גריילסמר

"אני חושב שהרבה כלי תקשורת אימצו קצת את הגישה של 'ידיעות', שאומרת: אנחנו לא רוצים לסקר את הברנז'ה, כי בסופו של דבר זה יפנה נגדנו", מעריך בועז גריילסמר, שכתב את המדור "מי נגד מי" ב"העיר" בשנים 2003–2005, אחר-כך שימש כתב תקשורת ב"מעריב" וב-2006 סיקר את התחום עבור "דה-מרקר".

גריילסמר, שעובד כיום כעורך-דין ויועץ תקשורת, דווקא רואה בכך סימן חיובי. "יש את הביטוי 'מי שגר בבית מזכוכית שלא יזרוק אבנים'", הוא אומר. "אולי הם הגיעו למסקנה שהם לא במקום הנכון לבקר כלי תקשורת אחרים, ומכאן הצמצום בסיקור".

עמיתיו לשעבר מחזיקים בדעות אחרות. "לדעתי זו החלטה מקולקלת", אומרת באלינט. "לא יכול להיות שפוליטיקה זה תחום וביטחון זה תחום ובריאות זה תחום, ותקשורת זה מחוץ לתחום. זה מעיד על התפיסה של המו"ל, שרואה את עצמו מורם מעם. אני לא שקוף. כל האחרים שקופים כי לי יש את הכוח להאיר אותם, אבל אף אחד לא יכוון את הזרקור אלי בחזרה. זו תפיסה אנטי-עיתונאית".

ב"ידיעות אחרונות", יש לציין, לא רק נמנעים זה שנים מלסקר באופן קבוע את המתרחש באחורי הקלעים של התקשורת הישראלית, אלא גם מלשתף פעולה עם עיתונאים המסקרים את העיתון. "אני מתקשה להיזכר באנשים שלא שיתפו איתי פעולה", אומרת באלינט, "חוץ מנוני מוזס כמובן, שהוא אדם בלתי נגיש ולעולם אינו מגיב לפניות. הוא ממש הענק הסגור בגנו. מעולם לא דיברתי איתו, מעולם לא קיבלתי ממנו תגובה, אני לא יודעת מה הוא חושב, לא יודעת אם הוא קורא את הדברים האלה ולא יודעת אם אכפת לו".

לדעת כרמל, שממשיך לכתוב טורי דעה בנושאי תקשורת ב"העין השביעית" ובבמות אחרות, מדיניות ההתעלמות של "ידיעות אחרונות" אינה לגיטימית. "הדבר היחיד שלא הייתי מוכן לקבל בזמנו, וגם היום אני לא מוכן לקבל, הוא שעיתונאי יגיד לך בתגובה, 'אין תגובה'. בעיני לעיתונאי אין זכות לומר את זה. זו פשוט סתירה לעצם היותך עיתונאי", אומר כרמל. "בשנים שיצא לי לסקר את 'ידיעות אחרונות' ואת העורך הראשי שלו דאז, פשוט לא יכולתי להבין איך עיתונאים ועורכים שבעצמם מבקשים מדי שבוע ושנה עשרות ומאות תגובות ממושאי סיקור שונים, כשזה מגיע אליהם נמנעים ממתן תשובה עניינית ועונים ב'אין תגובה'. בכל הכבוד, לא קביל בעיני".

כולם חושבים שאתה נגדם

הדס ריבק. צילום: מתניה טאוסיג

לעתים, מספרים כתבי התחום לשעבר, דווקא התגובה שהגיעה מצדם של אנשי תקשורת היתה עוד פחות עיתונאית מסתם "אין תגובה". הדס ריבק, שערכה את מדור "וואלה ברנז'ה" מ-2006 ועד שלהי 2011, נתקלה במהלך השנים בשני עיתונאים "מאוד בכירים", כהגדרתה, שהתחרטו על דברים שאמרו מול קהל. כשהכתבת שלה, ענת קם, התקשרה לבקש את תגובתם, הם ביקשו ממנה שלא תפרסם את הדברים, על אף שנאמרו בפומבי, והבטיחו לפצות בשיתוף פעולה בעתיד.

"במקרה הראשון הייתי צעירה וטיפשה", נזכרת ריבק. לדבריה, העיתונאי הבכיר שלח אליה שליחים והבטיח לה הרים וגבעות אם לא תפרסם את דבריו. "אבי משולם [עורך "וואלה" דאז] אמר לי, 'תעשי מה שאת רוצה. אם את רוצה תפרסמי, אם את חושבת שהוא ייתן לך סיפור טוב – תחכי'. חיכיתי, וזה היה החתול בשק הכי גדול שהיה לי". בפעם השנייה שעיתונאי בכיר ביקש מריבק לגנוז ציטוט טעון שיצא מפיו, סירבה לבקשה.

"החוצפה פה", מדגישה ריבק, "היא שאם אחד הכתבים של אותו עיתונאי היה אומר לו ששר בכיר אמר היום באיזה כנס כך וכך, אבל אחרי זה הוא התקשר אליו והתחנן שלא יצטט את הדברים, הוא היה בועט בו מכל המדרגות. איכשהו עיתונאים, כשהם הופכים להיות מושאי הסיקור, מתבלבלים. מצד אחד, אתה מבין ממש טוב איזו טעות עשית כשאמרת את השטות הזו, מצד שני, אתה פועל בחוסר מודעות משונה כשאתה מתקשר ומבקש שזה לא יתפרסם. זה דיסוננס קוגניטיבי כזה".

לדברי ריבק, גם כשהעיתונאים הבכירים אינם מועדים בלשונם ואומרים לרגע את האמת לאמיתה בפני קהל גדול, היחס שלהם לכתבים שמסקרים את התקשורת הוא של "קוזק נגזל". "תמיד, לא משנה מה, כולם חושבים שאתה נגדם. נניח מגיע עורך ראשי חדש לגוף תקשורת מסוים. הוא לרוב עושה טיהור אורוות. אתה מסקר את זה כי זה התפקיד שלך, ומיד תקבל טלפון או סמס או שליח שישאל, 'למה את נגדנו?'. אבל הרי אתה לא יכול להיות גם נגד 'ידיעות' וגם נגד 'הארץ' וגם נגד קשת וגם נגד רשת. אתה לא יכול לעבוד גם אצל אבי ניר וגם אצל נוני מוזס".

במקרה של באלינט, מושא סיקור שלה שלח אל ביתה שליחים שבאמתחתם לא בקשה להימנע מפרסום, אלא דווקא דרישה לתשלום. רשות השידור זכתה לסיקור מקיף ביותר מצד באלינט. ידיעה שלה על הקמת מחסומים בלתי חוקיים לגביית אגרה היתה אחת הסיבות הישירות להדחתו של המנכ"ל דאז, יוסף בראל. אך עוד קודם להדחתו, מספרת באלינט, בראל שלח אליה את אנשי אגף הגבייה של הרשות.

"לא שילמתי אגרה", מודה באלינט, "ואני יודעת ממקורות פנימיים שהוא באופן אישי דאג לבדוק אם אני משלמת אגרה ושלח אלי את האנשים. אפשר להגיד שזה על-פי חוק, אבל זה נעשה כמעשה של נקמה, ובעיני זה מזעזע שהוא כמנכ"ל של רשות ציבורית עשה זאת".

לסקר את הבוס הבא

סיקור תחום התקשורת מציב את העיתונאי שעוסק בכך בעימות לא רק עם קולגות ומתחרים, אלא לפעמים גם בעימות עם הערכים העיתונאיים עצמם. "כשכתבי תקשורת מסקרים תלונה נגד כלי תקשורת אחר שהפר צו איסור פרסום, הם בעצם יורים לעצמם ברגל", טוענת ריבק. "ברוב המקרים האינטרס הוא לפעול להסרת צווי איסור הפרסום, אבל לפעמים מסקרים את זה כאילו מדובר באיזה פשע שביצע עורך פלוני בכך שעבר על הצו. כשאתה עושה את זה אתה קצת משחק לידיים של המשטרה או המוסד שהוציאו את צו איסור הפרסום.

"לפעמים", מוסיפה ריבק, "עורך של אתר תקשורת צריך להתמודד גם עם הקשרים העסקיים או היריבויות העסקיות של המעסיק שלו, אם זה הקשר העסקי בין 'ישראל היום' ל'וואלה' מצד אחד, ואם זו היריבות העסקית עם קשת מצד שני. כמו שאביב הורביץ מצליח לעשות סיקור אובייקטיבי של 'ידיעות אחרונות', כך אני הצלחתי לדעתי בסיקור הוגן של 'ישראל היום'".

כיסוי תחום התקשורת עלול להיות בעיה גם עבור העיתונאי עצמו. "כמובן שיש סיכון שאתה קרוב לוודאי מסקר גם את הבוס הבא שלך", מוסיפה ריבק, "אבל לי ולאמילי ולענת בזמנו זה לא היווה איזשהו שיקול". כיום מכהנת ריבק כמנהלת תוכן דיגיטלי ב"טיים אאוט", מגזין שהיה בעבר בתחום סיקורה. מקום העבודה הראשון שלה אחרי "וואלה" היה באתר של קשת, גוף שסיקרה בביקורתיות רבה. לדברי ריבק, בראיונות עבודה שהיו לה לאחר שעזבה את עריכת "וואלה ברנז'ה", לא נתקלה בהדים לסיקור הביקורתי שהובילה.

לסקר את הבוס

"זה תפקיד שכדי לשרוד בו נדרשות הרבה דיפלומטיה ותבונה", אומרת באלינט, "שאני לא בטוחה שתמיד היו לי. מצד אחד לא לוותר על הדברים שאתה רוצה לגעת בהם ולחשוף ולהיות ביקורתי, ומצד שני לא לפוצץ ולא לשרוף את המועדון". לדבריה, התמזל מזלה לסקר את תחום התקשורת עבור גופים שבהם ניתנה לה יד חופשית כמעט לחלוטין. "כשהיה הפיצוץ הגדול ב'הארץ', כשחנוך התפטר מעריכת העיתון ודייוויד לנדאו מונה במקומו, אני מצאתי את עצמי באמת בסיטואציות די הזויות כשכתבתי על הסכסוך של הבוסים שלי", היא נזכרת.

של מי היתה היוזמה לכתוב על מה שקורה בעיתון עצמו?

"זה היה מובן מאליו במערכת החדשות שכשהעורך מתפטר, אני מכינה ידיעה, ואף אחד לא נתן לי הוראות אחרות. עוד יותר מזה, כולם היו סקרנים לשמוע איזו ידיעה אני מביאה, מה הם אומרים. כשדייוויד לנדאו מונה לעורך 'הארץ' כמה חודשים אחר-כך, אני הייתי זו שריאיינה אותו ראשונה, כתבת מהעיתון מראיינת את הבוס שלה. שתי הידיעות האלה פורסמו בעמוד הראשון של 'הארץ', וזה מאוד שיקף את הערכים של העיתון באותו זמן – מאירים בזרקור על אחרים באותה עוצמה שאנחנו מאירים על עצמנו".

"לפעמים ב'העיר' היינו מכניסים ידיעות על דברים שהיו קורים ב'העיר'", נזכר גריילסמר, "בטח ובטח על רשת שוקן. לא היתה בעיה להרים טלפון לעמוס שוקן ולבקש את תגובתו לקיצוץ במערכת 'העיר'. אבל אף אחד לא רוצה ולא יכול לסקר את מי שיושב ממש מולו במשרד".

איך התמודדת עם מצב שבו היית צריך לדווח על תהליך במערכת אחרת, שהתרחש במקביל גם במערכת שלך?

גריילסמר: "יש ניתוק. אתה אומר לעצמך שהתפקיד שלך הוא לא לסקר את מה שמתרחש אצלך. שכתב התקשורת המתחרה ידווח על מה שקורה אצלי. כמעט לכל כתב תקשורת יש את הניתוק הזה".

ומה קרה כשסיפור שלך התנגש באינטרסים של העורכים?

"פעם היתה לי ידיעה מאוד טובה מבחינה מקצועית על גוף תקשורת מסוים, ולבקשת המו"ל היא לא הופיעה. הידיעה היתה בלעדית והרגשתי שהיא לא רק חשובה לפרסום, אלא באמת טובה, אבל היא לא התפרסמה בגלל האינטרסים של המקום שעבדתי בו. אז הדלפתי את הסיפור המדהים שהיה לי לכתב תקשורת אחר. סיפור שאף אחד לא ידע ואף אחד לא צפה. במצב כזה, אם אצלי לא מוכנים לפרסם סיפור ולי חשוב שהוא ייצא, אדליף אותו לכתב תקשורת אחר, שיהיה מבסוט. אולי הוא יחזיר לי ביום מן הימים".

"ב'הארץ' היתה לי בסך-הכל חירות לא קטנה לעסוק באמת במה שאני תפסתי כענייני מהות", מספר כרמל. "ועדיין, אחרי כל זה, מצאתי את עצמי גם מסקר במצוות המערכת את הביקור המלכותי של ליאונרדו דה-קפריו ובר רפאלי בישראל, ואני יכול להגיד שזו היתה אחת הידיעות הלא רבות מספור שקיבלתי בעמוד הראשון של העיתון".

איפה חסמו את דרכך?

"בעולם אוטופי לגמרי אתה כתב תקשורת חופשי ואתה מסקר את הכל, אבל אני חושב שזה מאוד נאיבי ואפילו לא מעשי לחשוב שאתה יכול לסקר את המערכת שלך, אלא אם כן אתה שילוב של אמא תרזה ומתאבד שיעי. גם כשאתה כתב בריאות או ביטחון, קורא חד עין יוכל למצוא עקבות למקורות שלך, וזה בסדר וזה לגיטימי. ועדיין, כתב בכל תחום אחר יכול באופן תיאורטי לכסות את כל התחום שלו בלי שום מגבלה שהיא. בתחום התקשורת, מעצם טיבו, אני מאמין שכל כתב צריך לסקר את כל הספקטרום – חוץ מכלי התקשורת שבו הוא עובד. זה הסדר הטבעי והנכון.

"ב'הארץ' היה אולי מקרה או שניים שבהם התבקשתי לא לסקר עניין שהיה עלול לפגוע באינטרסים של העיתון, אבל בסך-הכל אני יכול באמת לומר שנהניתי מחופש כמעט מלא לסקר את כל הספקטרום. נכנסתי לעימותים מעל דפי העיתון שאני לא בטוח שהמו"ל או העורכים רצו בהם, ובכל זאת אף אחד בשום שלב לא ניסה למנוע ממני לעשות את עבודתי כפי שתפסתי אותה ולא העיר לי אף הערה. לכן אני מאוד מעריך ועדיין רוכש כבוד לפלטפורמה שבה עבדתי ולמי שהוביל אותה באותה עת. האם היה אותו חופש לעמיתים שלי? לא יודע".

לתקן את התקשורת באמצעות התקשורת

דווקא בימים אלה, שבהם כלי התקשורת המרכזיים הופכים מוטים יותר ויותר, מצטמצם תחום סיקור התקשורת. אל כתבי המדיה שפוטרו בשנה האחרונה יש לצרף את התנאים המידרדרים של העיתונאים שעדיין עוסקים בתחום. כמו עמיתיהם מתחומי הרווחה, החינוך והבריאות, גם כתבי התקשורת של ימינו מתבקשים "לעשות יותר עם פחות". לעדכן ללא הרף, לכתוב וגם לצלם, להתמקד בטקסטים שעלות הייצור שלהן נמוכה ופוטנציאל העניין שלהם גבוה.

"דמם של כתבי תקשורת לא כחול יותר מכתבים מתחומים אחרים שפוטרו מכל מיני כלי תקשורת", אומר כרמל, "אבל הוא גם לא סמוק פחות. זה תחום סיקור חיוני. מאוד חשוב שקהל הקוראים והמאזינים יידע איך המערכת הגדולה והלא שקופה הזו שנקראת 'תקשורת' עובדת ומנסה לעצב את דעת הקהל בישראל. אסור שהסיקור הזה ייעלם. סיקור חסר או לקוי של תחום התקשורת יהיה הקדמה לסיקור חסר ולקוי של תחומים נוספים".

"אני מאוד מאמינה בחשיבות של התחום הזה", מוסיפה באלינט. "נכון שכל כתב תחום חושב כך על התחום שלו, אבל בגלל שזה תחום שמסתכל לתוך עצמו, יש לו חשיבות מיוחדת. יש הרבה מאוד בעיות מובנות בתחום התקשורת, שכל הזמן מחפשים להם פתרון בחקיקה או דרך מועצת העיתונות, והאמת המרה היא שלא כל-כך מצליחים לפתור אותן.

"מועצת העיתונות היא גוף מאוד חלש, וכל חקיקה מאיימת על חופש העיתונות. לכן לאמצעים שקובעים נורמות, כמו למשל כתיבה על תקשורת מנקודת מבט ביקורתית, כתיבה תחקירית על תקשורת, יש חשיבות מאוד גדולה".

לתקן את התקשורת באמצעות התקשורת.

"כן, כי בסופו של דבר הרבה מאוד תלוי בדמות של המו"ל. עמוס שוקן הוא מו"ל ערכי, עופר נמרודי הוא מו"ל בעיני מזיק מאוד, ומהבחינה הזו לכתיבה על מדיה דווקא יש כוח השפעה גדול, כסוג של כוח מרסן. כי לעיתונאים ולמו"לים אכפת מה חושבים עליהם.

"בעיני הפיטורים של כתבי המדיה הם נושא הרבה יותר משמעותי ממה שחושבים. זה נראה כאילו קיצצו במשהו שולי, אבל אני חושבת שזה סממן לחולשה האיומה של גופי התקשורת. זה תחום שמשקף את הסטנדרטים המקצועיים, עד כמה אנחנו איתנים כדי לנהל שיח פנימי על העבודה שלנו. פיטורי כתבי מדיה הם לא רק עדות למצב הכלכלי הקשה של העיתונות, אלא גם מאותתים על סכנה אפשרית לשקיעתה של תרבות עיתונאית. שקיפות וביקורת עצמית חיוניות לעיתונות בריאה".