ראש ממשלת הפרשנות הפוליטית

גם הבוקר עוסקות הכותרות הראשיות בהתפתחויות האחרונות במשא-ומתן הקואליציוני. "לפיד: לא אשב עם החרדים", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "הליכוד-ביתנו עשוי לפתוח את ההסכם הקואליציוני עם לבני", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "המו"מ: שעת מבחן", נכתב בכותרת הראשית האנמית ועם זאת לא קורקטית של "ישראל היום".

הכותרת הראשית של "הארץ", כמדי יום שישי מאז שבוטל המוסף הפוליטי של העיתון, אינה חדשותית. "שומר הסף", נכתב בראש השער, מעל תחילת רשימה מאת עפרה אידלמן על נשיא בית-המשפט העליון אשר גרוניס. הכותרת הבכירה בחלקו התחתון של שער העיתון מוקדשת לתוצאות סקר הצופה למפלגתו של יאיר לפיד 31 מנדטים, לו היו מתקיימות היום בחירות. ברם, היום אין בחירות. נכון לעכשיו מועד הבחירות הבאות יהיה רק בעוד כארבע שנים. אולם הסקר הוא סקר ו-31 מנדטים הם בכל זאת 31 מנדטים, כך שקשה לטעון שהכותרת "סקר מעניק 31 מנדטים ללפיד" היא כותרת לא נכונה. קל יותר לטעון שההחלטה להציב אותה במיקום כה בולט בשער גליון "הארץ" אינה נכונה.

מתחת לכותרת על 31 המנדטים ללפיד מודפס קטע מטורו הפוליטי השבועי של יוסי ורטר. הטור המלא מתפרסם בעמ' 3 של העיתון, ומסתיים עם האפשרות שלא יתקיימו בחירות חדשות, כך שלפיד לא יזכה ב-31 מנדטים, אולם הוא יתמנה לשר החוץ וסגנו של ראש הממשלה הבא – שאול מופז. פרשנות הפוליטיקה דומה לפרשנות שמלווה את שידורי ליגת ההיאבקות המקצועית. היא כוללת עושר עצום של להטוטים מילוליים שנועדו להצית את הדמיון ולעזור לקהל לשכוח שהמשחק מכור.

פוליטיקה

א. עיתונאי "מעריב" שוב מוכיחים את עצמאותם. העיתון, שעורכו הראשי ובעליו הוא קרוב משפחתו של התורם הגדול ביותר לנפתלי בנט בבחירות המקדימות במפלגת הבית-היהודי, מקדיש הבוקר את כל שער "מוספשבת" לתצלום תקריב של בנט. "הפוליטיקה החדשה בבית-היהודי מעולם לא התחילה", נכתב על לחיו הימנית של יו"ר הבית-היהודי. "בצל פרשת סלומינסקי נחשפת התנהלות בעייתית של נפתלי בנט. הסיפור המלא, שלב אחר שלב". אלא אם חלה תפנית בעמדתו של בעל הבית והעורך הראשי, הרי שהוא והעובדים תחתיו ראויים לשבח על חופש הביטוי, ועוד יותר מכך – על החופש שניתן לעובדים תחתיו להבליט את הביטוי הזה בשער המוסף הפוליטי של העיתון.

בעמ' 8 של המוסף מתפרסמת רשימה מאת התחקירן קלמן ליבסקינד על מעלליו של בנט בתקופת ההכנה לבחירות המקדימות בבית-היהודי. כותרת הכתבה היא "בנט חקירות בע"מ". בכותרת המשנה נכתב: "לא היה פה עניין של ניקוי אורוות. כשנפתלי בנט שכר את החוקר הפרטי, הרבה לפני שנבחר לראשות המפלגה, אפילו לא היתה אורווה. הסיפור המלא על הפוליטיקה הישנה של מנהיג הבית-היהודי, גילויים חדשים ומטרידים".

עמוס רגב היה שמח בוודאי לפרסם את הרשימה העיתונאית של ליבסקינד בעיתונו, אולם לשם כך על "ישראל היום" להיות קודם כל עיתון אמיתי, שמעסיק עיתונאים אמיתיים ומעודד אותם לעשות עבודה עיתונאית אמיתית.

ב. אלי ציפורי מצטט בטורו שב"גלובס" מהרשימה שפירסם יאיר לפיד בימיה הראשונים של המחאה החברתית, הרשימה הצבועה להפליא שנפתחה בפנייה "אחי העבדים". ציפורי מצביע על העובדה שלפי נתוני ההצבעה למפלגת לפיד, תומכיו הגדולים הם דווקא תושבי היישובים העשירים ביותר בישראל. "לאחיו המיליונרים יש אינטרס מאוד ברור ומאוד חזק שאחיו העבדים ימשיכו להרוויח כמה שפחות כדי שהם ירוויחו כמה שיותר", מציין ציפורי.

ג. "רפול לבגין: 'מה שקרה בסברה ושתילה הוא קטן שבקטנים'", נכתב הבוקר בראש עמ' 10 של "ידיעות אחרונות". אתי אברמוב שולפת את הציטוט הזה מתוך פרוטוקולים של דיוני הממשלה שנערכו לאחר פרסום מסקנות ועדת כהן, וכעת שוחררו לפרסום (בשבוע שעבר שוחררו כמה מהפרוטוקולים, אתמול שוחררו נוספים).

קליק ימני

אתמול סקר עידו קינן באתר זה את ההשלכות של זכות הציבור לחפש בגוגל על איסורי פרסום בתקשורת הישראלית. הבוקר מדווח "ידיעות אחרונות" על ההתפתחויות האחרונות בפרשת "השופט המכה", כפי שהוא מכונה בעיתון. לפי הדיווח, היועץ המשפטי לממשלה אישר לחקור באזהרה את השופט. לדיווח, מאת טובה צימוקי, אדוה כהן ואיתן גליקמן, נלווים ציטוטים מתוך פסקי דין שנתן השופט בעבר למי שנמצאו אשמים במעשי אלימות. שניים מהם אף מודגשים בתחתית העמוד בגופן גדול. הניחו את סמן העכבר על עמוד העיתון. קליק ימני, חפש בגוגל – התוצאה הראשונה היא הנכונה.

מאוחר מדי

"מתי אפשר להתחיל לשפוט את ההיסטוריות של מאורע?", שואל יואב קרני בפתח טורו השבועי במוסף "G" של "גלובס". "בימי ההפשרה הראשונים של יחסי ארצות-הברית עם סין, לפני ארבעים שנה, הנרי קיסינג'ר שאל את ראש ממשלת סין, ג'ו אן לאי, מה דעתו על המהפכה הצרפתית. 'מוקדם מדי להגיד', השיב הקומוניסט הסיני הזקן. זה היה 180 שנה ויותר לאחר התאריך שבו אנחנו רואים את תחילת המהפכה הצרפתית [...] מה אנחנו יודעים על תוצאות המשבר הפיננסי של 2008? מעט מאוד. ארבע שנים באמת מצדיקות זהירות סינית. מוקדם מדי להגיד. מפעם לפעם אנחנו מגלים עד כמה מוקדם".

הסיפור על קיסינג'ר וראש ממשלת סין הוא אורח קבוע בטורי עיתונאים. הנה הוא מופיע בטורו של אראל סג"ל ב"מעריב" מלפני שלושה חודשים. הנה הוא בטור מאת משה ארנס שפורסם בעבר ב"הארץ". הנה מזכיר אותו יצחק לאור ב"הארץ". הנה הוא בטור מאת יואל מרקוס באותו עיתון. הנה הוא מופיע ב"מעריב" בטור מאת חבר-הכנסת הטרי עפר שלח, שפורסם בשנת 2007. הנה הוא בטור אחר של קרני ב"גלובס", מהשנה שעברה (ארכיון "ידיעות אחרונות" אינו נגיש לגולשים ולמנוע החיפוש של גוגל, אך מי מוכן לשים את כספו על כך שיו"ר מפלגת יש-עתיד מעולם לא כלל את הסיפור זה בטוריו?).

לפעמים קיסינג'ר מוחלף בניקסון, לפעמים ג'ו אן לאי מוחלף במאו דזה-דונג, אבל העיקרון נותר על כנו – התפעלות מנקודת המבט המזרחית, מאותה "זהירות סינית", השונה כל-כך מההתמכרות להווה שמאפיינת את תושבי העולם המערבי.

אלא שאפשר כי ההתפעלות של האדם המערבי אינה באמת מבן-שיחו הסיני, אלא רק מהתפיסה שלו את בן-שיחו. לפני כשנתיים פירסם ג'וזף קמפבל, חוקר עיתונות המנוסה בניפוץ סיפורים טובים, כי הסיפור על קיסינג'ר וג'ו אן לאי שגוי. או לפחות הפרשנות המקובלת של הסיפור שגויה.

כן, קיסינג'ר שאל לדעתו על "המהפכה הצרפתית" וראש ממשלת סין השיב "מוקדם מדי", אך הוא התכוון להפגנות הגדולות של מאי 1968 בצרפת, שאירעו ארבע שנים קודם לכן, ולא למהפכה שאירעה 180 שנה קודם לכן. קמפבל מתבסס על עדותו של צ'רלס פרימן, דיפלומט אמריקאי שנכח בשיחה ושימש מתורגמן של ניקסון. רפי מן כתב על כך בבלוג שלו לפני למעלה משנה. "האם הגילוי שהביא מנפץ המיתוסים קמפבל יביא למחיקת הציטוט?", שאל מן באותה הזדמנות, והשיב: "ספק. עובדות היסטוריות לא יחסלו 'אמת פואטית' משובחת כזו".

עבריין מורשע לרגע

הכותרת הראשית של "גלובס", "האימפריה של טדי", מוקדשת למיליארדר הישראלי טדי שגיא, שעשה את הונו מהימורים באינטרנט. טלי ציפורי, שמסקרת עבור "גלובס" מקרוב ובאופן מחמיא את אימפריית ההימורים של טדי שגיא זה כמה שנים, ביקרה בתערוכת הימורים בלונדון ושוחחה עם מנכ"ל חברת ההימורים פלייטק, שבשליטת שגיא.

עוד קודם לראיון עם מנכ"ל חברת ההימורים מקדישים ציפורי ו"גלובס" שלושה עמודים לשרטוט "הדרך לפסגה של אחד היזמים הישראלים המצליחים". מהכתבה אפשר ללמוד כי "שגיא הוא בן-אדם מאוד מחושב. מאוד. פיקח, חד מחשבה, אינטליגנטי, חריף ובעל תפיסה מהירה". ציפורי אף מצטטת את "מקורביו של שגיא", שאומרים לה: "הוא לא יזקוף את הקרדיט לעצמו, אין לו בעיה לקבל טעויות והוא רחוק מלהיות בעל שליטה ריכוזי".

הכתבה על שגיא מורכבת מ-23 תחנות שעבר בדרכו לפסגה, החל מ"איפה הכל התחיל", עבור ב"המיליארד הראשון" וכלה ב"חדוות היצירה". התחנה השנייה בדרכו לפסגה כוללת סיפור לא נעים – כשהיה בן 22 שגיא הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, מתן שוחד ותרמית בקשר לניירות ערך. הוא בילה שישה חודשים בבית-הסוהר. כתבתה של ציפורי ב"גלובס" אינה פוסחת על הפרשה. אי-אפשר לפסוח על הפרשה שהטביעה את חותמה על שגיא. אולם הכותרת שנבחרה בכתבה של "גלובס" לתחנה בחיי שגיא הכוללת מעשים פליליים, הרשעה וישיבה בכלא מצליחה לפסוח על הפרשה. "ברוקר לרגע", נכתב בה.

נכון לשעת כתיבת הטור

עד המדינה במשפט הולילנד, ש"ד (ראשי התיבות של שמו האסור בפרסום), נפטר הבוקר. לזכרו, הנה קטע ממה שכתוב עליו בטורו של מרדכי גילת, המתפרסם הבוקר במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום":

"קרוב ל-80 ימים מוסר עד המדינה במשפט הולילנד את גרסתו המלאה בבית-המשפט, עומד בחקירה נגדית מתישה, ולא נשבר. לא היה כדבר הזה במדינת ישראל, וכנראה גם לא יהיה. בניגוד לכל ההערכות, הקשיש החולני בן ה-76 מצליח להדוף את ההתקפות עליו. יורים לעברו בכל הכלים, מטיחים בו עלבונות, מבלבלים אותו עם תאריכים בפרשה שהחלה לפני 17 שנה, והוא דבק בעדותו המקורית. נכון לעכשיו, איש מפרקליטי הצמרת לא הצליח למוטט אותו".

ענייני תקשורת

"פרנויה היא חלק מהחבילה שכל ראש ממשלה מביא איתו לתפקיד", כותב נחום ברנע בטורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "יש כאלה ששלטו בפרנויות שלהם; יש אחרים שהניחו לפרנויות לשלוט בהם. אמצעי תקשורת גדולים מצויים תחת שליטתו הישירה או העקיפה של נתניהו. כמוהו כברלוסקוני באיטליה (בהבדל דק אחד: ברלוסקוני בנה את אימפריית התקשורת שלו במו ידיו. נתניהו קיבל אותה במתנה). אף על פי כן, הוא משוכנע שהוא קורבן של תקשורת כל-יכולה, תקשורת מפלצתית".

כדאי מאוד לקרוא את כתבת התחקיר הקצרה מאת אייל אברהמי, המתפרסמת בפתח המגזין "G" של "גלובס". במרכזה חברת אינטלקט, המפיצה את "ישראל היום", עיתון הבית של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

בקיץ האחרון הפיקה החברה אירועי מוזיקה פומביים בפארק אריאל שרון (לשעבר מזבלת חירייה). חברת פארק אריאל שרון, חברה ממשלתית המנהלת את המתחם, חתמה עם החברה שמפיצה את "ישראל היום" על הסכם שלפיו ההפקה מתחייבת לרכוש מודעות בשווי של לפחות 200 אלף שקל בעיתון. העיתון אמנם פרש את חסותו על האירוע, ואף סיקר בהרחבה את המיזם המוזיקלי. "חברה ממשלתית בחרה בחברת הפקות שהציעה את 'ישראל היום' כספק המדיה", מדגיש אברהמי, "ואף הקפידה לעגן זאת בהסכם מחייב".

לפי הכתבה, בראש חברת פארק אריאל שרון עומדת אסתי אפלבאום-פולני, לשעבר מנהלת מטה ההסברה של הליכוד, תפקיד שבמהלכו עבדה צמוד לנתניהו. כיום, נוסף לניהול חברת פארק אריאל שרון, משמשת אפלבאום-פולני גם משנה ליושב-ראש רשות השידור, אמיר גילת (שאף הוא כיהן בעבר כיועץ תקשורת של נתניהו, השר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור).

בחברת פארק אריאל שרון הבהירו בתגובה ל"גלובס" כי החברה לא שילמה כסף ל"ישראל היום" וכי ליו"ר אפלבאום-פולני לא היה קשר לבחירת המפיקים. חברת אינטלקט ו"ישראל היום" לא הגיבו ל"גלובס". חוסר התגובה של "ישראל היום" לתחקיר על אודותיו מציין עוד נקודת השקה מצערת בין העיתון של אדלסון לעיתון שבו הוא נלחם בחירוף נפש, "ידיעות אחרונות".

בשבוע שעבר הקדיש עוזי בנזימן רשימה באתר זה לניתוח הפרשנות הפוליטית שפירסם אורי אליצור לקראת הבחירות האחרונות לכנסת. "הקונספציה שבה הוא שבוי משבשת את התנהלותו העיתונאית וגורמת לו להסתבך בקביעות ובתחזיות שגויות שעלולות לקעקע את סמכותו המקצועית", טען בנזימן, וסיפק דוגמאות למכביר. "מה לעשות, הארכיון שומר הכל", כותב הבוקר אליצור ב"מוספשבת" של "מעריב". "גם אני כמו רוב הפרשנים כתבתי שהולכת להיות מערכת בחירות משעממת עם תוצאה ידועה מראש [...] עכשיו אני יכול להגיד שהייתי יוצא צודק אלמלא אותם ארבעה מנדטים שזלגו ברגע האחרון מגוש הימין לזרועותיו של יאיר לפיד, וחוללו שינוי פוליטי גדול יותר ממשקלם החשבונאי. אבל בפועל טעיתי בגדול".

פסקה על ביקורת התקשורת, באדיבות טורו של מתי גולן ב"גלובס": "'יממה לאחר שנוכה מכל חשד פלילי הגיב אמש לראשונה שר החינוך גדעון סער על פרשיית המכתב המזויף בכנס שבו השתתף'. זה פרסום ב'מעריב' של הכתב אריק בנדר. סליחה, אבל מתי בדיוק 'נוכה' (צ"ל כמובן נוקה) סער? האם הוא נחקר? מישהו קבע שהדברים שנכתבו על אודותיו במכתב המזויף נמצאו בלתי נכונים? הפרשה כנראה סבוכה מדי בשביל כתב 'מעריב', והוא לא מבדיל בין זיוף המכתב – לבין תוכנו. האמת היא, כמובן, שסער עצמו לא נוקה משום דבר. כי העובדה שהמכתב מזויף אין פירושה שתוכנו אינו נכון. ואי-אפשר לנקות את סער כאשר הוא עצמו לא מדבר, והמשטרה והפרקליטות לא מגלות כל כוונה לחקור אותו על הנאמר במכתב. וכל עוד סער אינו מכחיש את הדברים המתוארים במכתב, וכל עוד אין ממצאים של חקירה – סער לא נוקה. אדרבה, שתיקתו ממשיכה להכתים ולהחשיד אותו".

בהמשך "גלובס" מתייחסת לילך ויסמן לחלקה, ולחלקם של עיתונאים אחרים, בהצפת סיפור המכתב על השר סער. "היום, לאחר הודעת המשטרה כי המכתב מזויף, ברור לנו יותר מתמיד שעל-פי כל אמות מידה ציבוריות, עיתונאיות ומשפטיות, היה ראוי, צריך וחובה לפרסמו", כותבת ויסמן. "הדבר מתעצם עוד יותר על רקע טענותיהם של מקורבי סער שמאחורי המכתב עומדים יריבים פוליטיים שמטרתם היתה לחסלו. [...] מחובתנו העיתונאית לחשוף, להעלות דברים על סדר היום, למנוע עוולות, לקיים דיונים ציבוריים, לתת במה לדעות מגוונות, ולחשוף מידע ותוכן שנעלם מעיני הציבור. והכל בזהירות הראויה ובמינימום פגיעה בשמו הטוב של האדם. לא חרגנו מכך גם הפעם. עד לרגע זה סער לא דיבר. הדברים שאמר אמש אינם בגדר שבירת שתיקה. ודאי שלא הכחשה. הוא לא אמר שטפלו עליו עלילת שווא, הוא גם לא קרא למצות את הדין עם מי שעשה את המעשה".

מדור המכתבים במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כולל שבעה מכתבים. חמישה מהם עוסקים בטורים שכתבו בגיליון הקודם חנוך דאום, דנה ספקטור ורענן שקד.