מהי דמוקרטיה?

נתוני סקר הדמוקרטיה מצביעים על ירידה בתמיכה בנורמות דמוקרטיות בקרב הציבור. לצד הירידה בתמיכה בערכים מסוימים, נרשמה ב-2003 התמיכה הנמוכה ביותר בעשרים השנים האחרונות בטענה ש"דמוקרטיה היא צורת השלטון הטובה ביותר", כאשר רק 77% מקרב האזרחים היהודים בישראל הסכימו עם עמדה זו. הסקר מצא גם שקיים פער תהומי בין מידת התמיכה המוצהרת בעקרון השוויון כערך מופשט לבין הנכונות ליישמו בפועל. ועוד נמצא שישראל מדורגת במקום האחרון (יחד עם פולין) בין 35 מדינות במידת התמיכה של אזרחיה ברעיון שדמוקרטיה הוא דבר רצוי.

לתקשורת שמור תפקיד מרכזי בהנחלת ההגדרות הרווחות והמקובלות בציבור של המושג "דמוקרטיה", בהיותה במה פומבית שבה מתנהל הדיון הציבורי ובו מתעצבים מושגי הדיון. ההקשרים שבהם האזרח הישראלי נתקל במונח "דמוקרטיה" בתקשורת מסייעים לו להבנות לעצמו את הגדרתו של המונח, על הכלול בו והנעדר ממנו גם יחד. מאחר שהדמוקרטיה, כפי שקובע דו"ח "מדד הדמוקרטיה הישראלית", היא תופעה רב-ממדית ולא חד-ממדית, מעניין לבחון אילו ממדים הם העולים בתכיפות רבה יותר בעיסוק התקשורתי בדמוקרטיה, ואילו נזנחים או זוכים להתייחסות מעטה. לצורך כך נערכה בדיקה מקיפה של תדירות השימוש במושג "דמוקרטיה" ושל אופני השימוש בו בתקשורת הישראלית בשלוש השנים האחרונות, תוך התמקדות מיוחדת בשנת 2003, שבה נבדקו כל המקרים שבהם הופיע המונח בעיתונים "הארץ" ו"מעריב" (מסיבות טכניות לא נכלל "ידיעות אחרונות" בבדיקה, אך גם הוא נסרק, באופן פחות שיטתי). ממצאיה של הבדיקה מובאים כאן, תוך דיון במשמעויותיהם האפשריות.

ברמה הכללית ביותר ניתן לדבר על שלוש מסקנות עיקריות הנוגעות לעיסוקה של התקשורת בדמוקרטיה: ראשית, ואולי בסתירה מסוימת לממצאי דו"ח המכון, הדמוקרטיה היא עדיין מושג בעל רייטינג גבוה מאוד, וההתייחסות אליה מאופיינת כמעט תמיד בנימה חיובית. הדבר בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בתכיפות ההופעה של המושג: ב"הארץ" נספרו מאז תחילת השנה ועד ל-10 ביוני 216 התייחסויות למושג "דמוקרטיה" (וזאת אפילו בלי לכלול הטיות שונות של המונח, כגון "דמוקרטיים" וכו'), וב"מעריב" שכיחות ההופעה של המושג גבוהה אף יותר, והוא הוזכר 327 פעמים לאורך אותה תקופה.

הדמוקרטיה היא דגל שהכל מנופפים בו, ולא פעם מנופפים בו מחנות יריבים זה מול זה. כך, למשל, נכתב ב-5.9.2003 "מעריב" כי "כל מי ששלטון החוק יקרים (הטעות במקור) והדמוקרטיה חשובה להם, חייבים לקום כאיש אחד ולהצטרף בנחרצות ובתקיפות למתנגדים לשינויים המוצעים עתה בהרכב הוועדה למינוי שופטים". כאשר מושמעת ביקורת על הדמוקרטיה, לעומת זאת, הרי שהיא מוצגת כהסתייגות נקודתית ולא כערעור על עצם השיטה הדמוקרטית. כך, לדוגמה, נקבע ב"מעריב" ב-4.2.2003 כי "מדינת ישראל, תחת הכותרת של דמוקרטיה, נותנת מיליארדים לאותם ערבים-ישראלים (שנישאו בנישואים פוליגמיים לאזרחיות מדינות אחרות, חלקן עוינות לישראל) בעלי זכות הצבעה וזכויות כמו כל אזרח ישראלי רגיל". כלומר, הביקורת היא על "פירצה" בשיטה הדמוקרטית, ולא על השיטה עצמה. אפשר לומר בביטחון כי בתקשורת, הדמוקרטיה היא ערך חשוב מאוד, וערעור עליה מצריך הנמקות מיוחדות וכוח שכנוע ניכר. הכל מתהדרים בדמוקרטיה, אך האם דיון כזה לא מעקר את המושג מתוכן?

מסקנה שנייה נוגעת למקומות שבהם מופיע המונח "דמוקרטיה". מבין כל האיזכורים של המושג, רובם הגדול הופיעו בעמודי המאמרים והדעות, לעומת מיעוט הופעות בעמודי החדשות. ה"דמוקרטיה" במאמרים הפובליציסטיים מופיעה לעתים קרובות בכותרת או בכותרת המשנה, והמאמר מבטיח התייחסות ערכית אליה או דרכים לשמירה עליה, כפי שניתן לראות בדוגמאות הבאות: "הדמוקרטיה מחייבת בקרה הדדית בין המחוקק לבית-המשפט" ("ידיעות אחרונות". 29.5.2003); "חולשת הדמוקרטיה נובעת מכך שהיא נתפסת כטכניקת ממשל ולא כאורח חיים" ("הארץ". 22.5.2003). כאשר הדמוקרטיה מצליחה בכל זאת "להסתנן" לעמודי החדשות, הדבר קורה לרוב באחת משתי דרכים: אם במאמר פרשנות הנלווה לכתבה חדשותית, שם ההתייחסות דומה לרוב לזו המופיעה בעמודי הדעות ("נראה כי ההשקפה המעדיפה 'דמוקרטיה מתמודדת' על פני 'דמוקרטיה מתגוננת'... קונה לה שורשים בפסיקה", "הארץ", 16.5.2003), ואם במסגרת ציטוט ישיר של אנשים המשתמשים במושג בכתבות העוסקות בעניינים שעל סדר היום ("בתגובה לדברים, אמר אמש דובר ההסתדרות כי 'נתניהו... זהו דיקטטור בחצר הדמוקרטיה'", "הארץ", 16.5.2003). במלים אחרות, ניתן לומר שהדמוקרטיה כפי שהיא מופיעה בעיתונים איננה בחזקת "ניוז", אלא דעה, עמדה או אידיאולוגיה.

מסקנה שלישית, הנובעת במידה רבה מן השנייה, היא כי למרות היחס החיובי לדמוקרטיה והאיזכורים הרבים שלה בתקשורת, לא ניתן לדבר על תפיסה אחת כוללת של המושג שבנוגע אליה קיים קונסנזוס תקשורתי או ציבורי. במידה רבה, הדמוקרטיה היא כאותו פיל שעיוורים ממששים אותו ומגיעים למסקנות סותרות על טיבו. האחד מלטף את החדק ומצהיר כי הדמוקרטיה היא הכרעת הרוב ויציבות הממשל, והשני אוחז בזנב ומכריז כי הדמוקרטיה היא דווקא זכויות המיעוט וחילופי שלטון, ומאחר שגם האחד וגם האחר יודעים כי אל להם להיחשד כאויבי הדמוקרטיה, הרי שכל אחד מהם מנפנף בה בראש חוצות ומצביע על זולתו כעל זה שאינו מבין דמוקרטיה מהי.

בכמה מקרים בעת האחרונה ניתן לראות כיצד המאבק הפוליטי הפך עד מהרה לדו-קרב שנסב כביכול על ערכי הדמוקרטיה. כזה, למשל, היה המאבק בין שר האוצר בנימין נתניהו לבין יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ, על רקע התוכנית הכלכלית החדשה ושביתת המחאה של ההסתדרות. פרץ הציג את זכות השביתה בהקשר לשבירותה, כביכול, של הדמוקרטיה הישראלית ("השביתה הזו היא מאבק על עתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית,. "מעריב", 30.4.2003), ותומכיו בתקשורת החרו החזיקו אחריו ("נתניהו זרק כפפה נגועה למשכן הכנסת, ראוי שהיא תוחזר לו כדי שלא ימשיך לזהם את הדמוקרטיה הישראלית הדוויה", רוביק רוזנטל, "מעריב", 18.5.2003). גם נתניהו גייס את הדמוקרטיה ("נתניהו אינו שולל את זכות השביתה של ההסתדרות ולדעתו מותר לשבות רק אם רוב העובדים, בהליך דמוקרטי, נתנו יד למהלך", "הארץ", 16.5.2003), וגם לו היו תומכים ("החוק לריסון זכות השביתה הוא חוק ראוי המקובל במדינות דמוקרטיות רבות", אמנון לורד, "מעריב", 19.5.2003).

קרבות דומים על הכניסה לתפקיד "מגן הדמוקרטיה" ניתן היה לראות גם בדיון התקשורתי סביב נאומו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין שיצא נגד המהפכה החוקתית. ריבלין ירה ראשון ("הסכנה לדמוקרטיה... היא מבית, מתוך הממסד ודווקא מתוך הממסד האמון לכאורה על קידוש ערכי הדמוקרטיה והגנה עליהם", "הארץ", 23.5.2003), ונשיא בית-המשפט העליון, אהרן ברק, הגיב מיד ("כאשר בית-המשפט מכריז שחוק של הכנסת נוגד את חוקי היסוד... הוא אינו פועל בניגוד לדמוקרטיה. הוא מגשים את הדמוקרטיה במלואה", "הארץ", 23.5.2003). דוגמאות דומות נוספות ניתן היה למצוא לאחרונה, בין השאר, גם בדיון על התביעה לפסול את מועמדותם של עזמי בשארה וברוך מרזל בבחירות לכנסת, ובפרשת הדלפת מסמך הפרקליטות על-ידי עו"ד ליאורה גלט-ברקוביץ'. מעבר לכך שכולם מנכסים לעצמה את הדמוקרטיה, עוררו הסוגיות האלה בשיח התקשורתי את המתח העתיק בין תפיסת הדמוקרטיה כהכרעת הרוב לבין תפיסת הדמוקרטיה כהבטחת זכויות.

מהדוגמאות שהוצגו ניתן להבין כי ברוב המקרים, העיסוק בדמוקרטיה ובחשיבותה עולה בתגובה לאירועים אקטואליים. עם זאת, מעניין לשים לב לכך שלא כל ההיבטים של דמוקרטיה מהותית באים לידי ביטוי באמצעי התקשורת. במדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, חולקה הבדיקה לשלושה היבטים מרכזיים: היבט היציבות, הכולל קונפליקטים פנימיים, יציבות הממשלה ושסעים חברתיים; היבט הזכויות, הכולל זכויות פוליטיות, זכויות אזרחיות, זכויות חברתיות, זכויות כלכליות, שוויון מגדרי ושוויון למיעוטים; וההיבט המוסדי, הכולל שחיתות, ייצוגיות, איזונים ובלמים, השתתפות ואחריותיות. מבדיקת ההקשרים שבהם עלתה הדמוקרטיה על סדר היום התקשורתי, ניתן לראות שלא כל הקטגוריות זכו להתייחסות. אין בכך כדי לומר, כמובן, שהנושאים עצמם לא עלו על סדר היום, אלא שכאשר הם עלו, הם לא הוזכרו כעניינים הנוגעים בדרך כלשהי לטבעה או לטיבה של הדמוקרטיה הישראלית.

מן הבדיקה עולה כי ההתייחסות למרכיבים המוסדיים של הדמוקרטיה - ובמיוחד לאלה העוסקים בעניינים נוהליים כגון חוקי בחירות, דרכים לעיגון מערכת האיזונים והבלמים בין רשויות השלטון השונות ושיעורי הצבעה בבחירות - תופסת מקום מרכזי בדיון על הדמוקרטיה. גם אם הדיון בעניינים אלה עוסק בדמוקרטיה בהקשרה הרחב, הרי שהעילה לקיומו היא, לרוב, חילוקי דעות סביב פסיקות בתי-משפט, מאבקים על חקיקה וכדומה.

אחד ההקשרים הרווחים לשימוש במונח דמוקרטיה הוא לשם הגנה על מוסדות המדינה וכבודם, כפי שניתן, למשל, לראות בציטוט מ"מעריב" (16.5.2003) : "הכנסת היא נשמת אפה של הדמוקרטיה", או בהגנה הקבועה (במיוחד בשיחות עם מאזינים ברדיו) על כבודם של נושאי תפקידים רשמיים. גם נושא השחיתות הפוליטית, המסוקר באופן אינטנסיבי על-ידי התקשורת, מקושר לעתים קרובות לדמוקרטיה ("מעשי השחיתות הרבים בצמרת השלטון עלולים לקרוע לגזרים את רקמת הדמוקרטיה הישראלית", "מעריב", 30.1.2000).

היבט הזכויות זוכה להתייחסות כחלק ממהות הדמוקרטיה, במיוחד ככל שהדבר נוגע לזכויות פוליטיות ולשוויון למיעוטים, וכן בנושא הממוקד של חופש הביטוי, המתקשר לרבות מן הזכויות האחרות. גם בנוגע לזכויות, כפי שכבר צוין, העובדה שקיימת הסכמה על חשיבות הדמוקרטיה אינה מייצרת הסכמה על מהות הדמוקרטיה. החלטת בית-המשפט העליון, שאישרה את התמודדותם של עזמי בשארה, אחמד טיבי וברוך מרזל בבחירות ופסלה את זו של משה פייגלין, הולידה התייחסויות סותרות (מפי אנשי ציבור), כגון: "נעשה צדק וכך אמור להתנהל המשחק הדמוקרטי" ("מעריב", 9.1.2003), לצד: "בית-המשפט השאיר את הקלון על הדמוקרטיה הישראלית" ("מעריב", 9.1.2003). פסילת סרטו של מוחמד בכרי, "ג'נין, ג'נין", הולידה תגובות ביקורתיות בשל הפגיעה בדמוקרטיה ("כל היוצרים ומוסדות התרבות בישראל חייבים לצאת במחאה גדולה". "הארץ". 13.12.2002). כמו גם לגיוס הטיעון הדמוקרטי כדי להצדיק את הפסילה ("רק דמוקרטיה מתאבדת יכולה להתיר או לתת רשיון לסרט הסתה קיצוני שכזה", "מעריב", 27.12.2002). תפיסת "הדמוקרטיה המתגוננת", העולה מן הדוגמה האחרונה, נפוצה מאוד בתקשורת. מאחר שהיא מובאת לרוב כדי להצדיק את שלילתן של חירויות ושל זכויות בנסיבות מיוחדות, יש מקום לשאול אם, לפחות במידה מסוימת, לא נוצר מקביעות אלו הרושם כאילו החירויות והזכויות הנדונות עומדות מול הדמוקרטיה ואף מאיימות עליה.

היבט היציבות עולה על סדר היום התקשורתי במיוחד בתקופות מערכות בחירות, כשתכיפותן הגדלה והולכת מוצגת כאיום על הדמוקרטיה. עם זאת, המאפיין הזה של המשטר הדמוקרטי אינו תופס נתח מרכזי בעיסוק התקשורתי וגם כאשר הוא עולה על הפרק, הדיון נסוב בעיקר על יכולתן של הממשלות לשלוט וליישם מדיניות, ופחות על מצבה של הדמוקרטיה הישראלית. גם הדיון על שיטת הבחירות מתמקד לרוב ביכולת להוציא לפועל מדיניות, ומתעלם ממשמעותו העקרונית, למשל בשאלת הייצוגיות.

השימוש הרווח ביותר במושג דמוקרטיה בתקשורת נעשה דווקא בהקשר למדינות בלתי דמוקרטיות, ובמיוחד מדינות ערב והרשות-הפלסטינית. במידה מסוימת אמנם נובעת התופעה מהעיסוק העיתונאי הנרחב בסוגיה של השלטת משטר דמוקרטי בעיראק של אחרי המלחמה ("אסור לארצות-הברית להיחפז בקביעת משטר דמוקרטי בעיראק", "מעריב", 12.5.2003; "בעיראק רוצים להקים דמוקרטיה, אבל לא יודעים מאיפה להתחיל", "הארץ", 16.4.2003), אבל גם העדר הדמוקרטיה בסוריה, באיראן, ויותר מכל ברשות-הפלסטינית, מעסיק את התקשורת הישראלית לא פחות, וקרוב לוודאי שיותר, ממצבה של הדמוקרטיה המקומית, ומשמש לעתים אמצעי להצדקת מדיניות זהירה כלפיהן.

לצד היסודות המרכיבים את הדמוקרטיה הישראלית, כפי שהם באים לידי ביטוי בתקשורת, כדאי לשים לב גם לקטגוריות שאינן נכנסות להגדרה התקשורתית כלל, או נכנסות אליה לעתים נדירות. נושא זכויות האדם, לדוגמה, אינו מתקשר באופן ישיר לסוגיה הדמוקרטית, עד כדי כך שבפרסום התקשורתי על דו"ח המכון הישראלי לדמוקרטיה היה צריך "מעריב" להסביר באופן מיוחד, כי הסיבה לכך שישראל מצויה בתחתית הרשימה בקטגוריית הזכויות האזרחיות היא "בעיקר בשל המצב הגרוע של זכויות האדם בשטחים" (16.5.2003), עניין שלא נתפס כנראה באופן טבעי כקשור לדמוקרטיה הישראלית. גם נושא השוויון המגדרי, הכלול גם הוא בהיבט הזכויות, אינו עולה כמעט כגורם המשפיע על מידת הדמוקרטיזציה של החברה, פרט למקרים נדירים שבהם העיסוק בשוויון המגדרי מתבצע בהקשר הפוליטי של ייצוג נשים בכנסת ובממשלה. קיומם ומידת חריפותם של שסעים חברתיים וכלכליים, נושא שהתקשורת עוסקת בו תדיר, מוצגים כנושאים המאיימים על החברה, אבל לאו דווקא על הדמוקרטיה.

מאחר שגם הדמוקרטיה, כמו התקשורת, אינה מתקיימת בחלל ריק, טבעי לתהות לא רק כיצד הדמוקרטיה מומשגת, אלא גם מול מה היא עומדת, ואילו מונחים מוצגים כמתחרים לה. שני הנושאים המרכזיים שעלו בהקשרים כאלה בשנים האחרונות הם הביטחון והיהדות. התפיסה, שיש לה אחיזה בחלקים מסוימים של הציבור, שבמצב הבטחוני הנוכחי הדמוקרטיה היא סוג של מותרות, מוזכרת גם בתקשורת, לעתים מתוך הבנה ולעתים מתוך גישה ביקורתית ("דמוקרטיה טובה לימי שלום, בימי אינתיפאדה חשוב הביטחון", "הארץ", 16.4.2002).

המתח הידוע בין הגדרתה של ישראל כמדינה דמוקרטית להגדרתה כמדינה יהודית, ממשיך להתבטא בתקשורת, תוך התייחסות לשינויים החלים בעמדות הציבור ("קודם כל יהודית, אחר-כך דמוקרטית", "הארץ", 16.4.2003; "יש... שוויון כוחות בין אלה שמעדיפים את הדמוקרטיה על היהדות, ולהפך, והתיקו הזה משקף שינוי מהותי שהתחולל פה בשנים האחרונות, כי לפני שנתיים-שלוש, לרוב מוחץ בציבור לא היה ספק שבלית-ברירה יעדיף שלטון דמוקרטי על פני שלטון 'יהודי'", "מעריב", 6.5.2003). הכתבה המצוטטת מ"הארץ" אף מציגה באופן מובהק את העימות בין האופי היהודי לבין האופי הדמוקרטי של ישראל, ובאופן נדיר למדי לא מנסה לפשר בין העמדות אלא מדגישה את "החשש מפני 'יחסים לא מאוזנים' בין 'הרגל היהודית לבין הרגל הדמוקרטית'" שהתעורר בשנים האחרונות על רקע אירועים המאיימים, לכאורה, על הדומיננטיות היהודית, כגון הכרעת בג"ץ בפסק-דין קציר ואירועי אוקטובר 2000.

גיליון 45, יולי 2003