במהלך הדיונים הקדחתניים בוועדת חוקה של הכנסת, הזכיר לא פעם יו"ר הוועדה ח"כ שמחה רוטמן את פסק דין "קול העם" המפורסם כסיבה נוספת לנחיצותה של ה"רפורמה" במערכת המשפט. שני עיתונים עמדו במוקד פסק הדין, הביטאונים של המפלגה הקומוניסטית בארץ: "קול העם" שראה אור לראשונה בעברית בשנת 1938 בתל-אביב, ו"אל-איתיחאד" שראה אור לראשונה בערבית ב-1944 בחיפה.
פסק דין זה נחשב לאחד מאבני היסוד שביססו את זהותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ושהבטיחו את חופש הביטוי והעיתונות בארץ. אלא שבחינה מעמיקה של הפרשה ושל היחס לו זכו שני העיתונים, חושפת גם את המגבלות המהותיות של המרחב הדמוקרטי הישראלי, אותו מרחב שפועלים כיום לצמצם לטובת הרחבת המרחב היהודי.
פרשת "קול העם" שיקפה את היחס השונה לערבים ויהודים, במדינה שבה הערבי והערבית תלויים ביהודי ובעברית כדי לזכות בשוויון. זאת בעוד שכדי שיתקיים מרחב דמוקרטי שלם נדרש קיום שוויוני של שתי השפות - הערבית והעברית - זו לצד זו.
ב-22 במרץ 1953 הורה שר הפנים ישראל רוקח להוציא צו סגירה למשך עשרה ימים לעיתון "קול העם". לאחר כשלושה שבועות, הורה רוקח להוציא צו סגירה נוסף, לעיתון "אל-איתיחאד", הפעם למשך 15 ימים. העילה היתה מאמר שפורסם ב"קול העם" ויומיים לאחר מכן בגרסה הערבית ב"אל־איתיחאד", שבו הואשמה ממשלת בן־גוריון בכך שהיא מתכננת לשלוח חיילים להילחם נגד ברית המועצות. שר הפנים נימק את החלטתו בכך שהמאמר מהווה "סכנה לשלום הציבור".
מערכת העיתון עתרה לבית משפט העליון כנגד הצו, ולאחר דיונים שארכו מספר חודשים החליטו השופטים לבטל את הצווים. שופטי בג"צ קבעו במהלך נועז כי לחופש הביטוי יש ערך חוקתי, למרות היעדרה של חקיקה מפורשת, כשהם מתבססים על מגילת העצמאות שהבטיחה חירות לאזרחי מדינת ישראל. בעקבות זאת קבעו השופטים כי כאשר יש התנגשות בין הזכות לחופש הביטוי לבין "סכנה לשלום הציבור", יש לאפשר את מימוש הזכות לחופש הביטוי ולכן בהחלטתו חרג השר מסמכויותיו.
מהי התנגדות
למרות הניצחון לדמוקרטיה ולחופש הביטוי, בפרשה גלום גם צד בעייתי: היחס השונה שקיבלו שני העיתונים - העברי והערבי. זאת למרות שהכתבה ב"אל-איתיחאד" היתה תרגום של הכתבה שפורסמה קודם לכן ב"קול העם", ולמרות שהשיוך המוסדי של שני העיתונים היה זהה.
היחס הלא-שוויוני בא לידי ביטוי כבר בכך שצו הסגירה כנגד "אל-איתיחאד" היה לזמן ממושך יותר מזה של הצו שהוצא כנגד "קול העם", אבל לא הסתכם בכך. גם בבית המשפט, אף שעורכי הדין של "קול העם" הצליחו להפריך את טענות המדינה, לא הוחלה החלטה זו אוטומטית גם על עיתון "אל-איתיחאד". יתר על כך, השופטים אף קיבלו את טענת היועץ המשפטי לממשלה שהכתבה בגרסתה הערבית בלבד מעודדת סרבנות, וכך לכאורה התנהלו שני דיונים במסגרת עתירה אחת - דיון בעניין "קול העם" ודיון בעניין "אל-איתיחאד". כתוצאה מכך, ובניגוד לדיון בנוגע ל"קול העם", השופטים ראו לנכון לדון בתוכן של הכתבה עצמה שהתפרסמה ב"אל-איתיחאד".
גם מן הדיון עצמו משתקפים חוסר הבנה מהותי וחשד עמוק כלפי השפה הערבית. כך למשל, כאשר השופטים דנו בשימוש במילה "התנגדות" (מֻקַאוַמַה), הם פירשו אותה בעיניים ביטחוניות - כהתנגדות אלימה דווקא (ולא לפי משמעותה הפשוטה, "התנגדות" או "מאבק"). דינמיקה לשונית זו שבה מילים ערביות נצבעות בצבעים דמוניים באופן אוטומטי בשיח פנים-יהודי מוכרת גם מאירועים קרובים יותר.
ניתן להיזכר למשל במקרה שהתרחש בשנה שעברה באוניברסיטת בן־גוריון: הסטודנטית וואטן מאדי הועמדה בפני ועדת משמעת בעקבות נאומה בעצרת לציון הנכבה שהתקיימה בקמפוס, מפני שהקריאה שיר של מחמוד דרוויש ובו המילה "שוהדא". על אף שבהקשרה בשירו של דרוויש משמעות המילה היא פשוט "חללים"״, היא פורשה על ידי האוניברסיטה כ"מחבלים מתאבדים".
דמוקרטיה יהודית
לפי שופטי בית המשפט העליון לדורותיהם, לפסק דין "קול העם" חשיבות היסטורית ראשונה במעלה משום שהיה תקדים שסיפק את התשתית החוקתית הראשונה לערכים דמוקרטיים בכלל ולחופש הביטוי והעיתונות בפרט. אלא שפסק הדין הניח גם תשתית חוקתית ראשונה לעליונות יהודית ועברית, ובפרט לעליונות של השפה העברית על פני שפות אחרות. במילים אחרות, דמוקרטיה ליהודים.
אמנם, אלמלי שני העיתונים, הערבי והיהודי, ועורכי הדין שלהם, ערבים ויהודים, היו פועלים יחדיו, סביר להניח שכלל לא היתה מתאפשרת הגנה משפטית על העיתון הערבי והוא לא היה נכלל בתקדים המשפטי החשוב. ואכן, למרות היחס השונה לשני העיתונים במסגרת העתירה, ביטולם של שני צווי הסגירה עוגן בפסק הדין, כך שלכאורה התקיים כאן שוויון בפני החוק בין העיתון הערבי לעיתון היהודי.
מאידך גיסא, כאשר שופטי בג"ץ נשענו על מגילת העצמאות כמקור לערכי הדמוקרטיה - אף שהמילה "דמוקרטיה" כלל איננה מופיעה במגילה - נפתח גם פתח לקיבוע המעמד החוקתי של היהדות - מילה שדווקא נמצאת בה במפורש. התוצאה היא קיבוע מעמדה של מדינת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית", כלומר עיצוב המרחב הדמוקרטי ככזה שכפוף להיגיון של דמוקרטיה יהודית. לכך נוספת מגבלה מהותית נוספת - קיבוע כללי של המאבק לשיוויון בין יהודים לערבים כמאבק שמתנהל באולמות בתי המשפט.
מאז המשפט ועד היום, רשמה לזכותה הדינמיקה של פעולה משותפת - ערבית-עברית - הצלחות נוספות. הדוגמה הבולטת לכך היא עמותת סיכוי-אופוק – עמותה הפועלת לקדם שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים במדינת ישראל. לזכות העמותה נרשמו הצלחות מרשימות, כמו למשל אימוץ הערבית לצד העברית בנמל התעופה בן־גוריון. דוגמה נוספת היא הדיון בוועדת המשמעת של אוניברסיטת בן-גוריון בעניינה של וואטן מאדי, שאת המאבק המשפטי לטובתה הובילו יחד עורכי דין ערבים ויהודים בתמיכתם של אקדמאים ערבים ויהודים.
למרות הצלחות אלו ואחרות, פרשת "קול העם" מדגימה גם את המגבלה המהותית של המרחב הדמוקרטי היהודי-ערבי - הוא בנוי על כפיפות של הערבים ליהודים ושל השפה הערבית לשפה העברית. למעשה, פסק הדין הוא חרב פיפיות - מצד אחד הוא מגן על זכויותיהם של כלל האזרחים לרבות האזרחים הערבים, אך מנגד הוא פרץ את הדרך להנחת התשתית הראשונה לעליונות יהודית כמה עשורים לפני חקיקת "חוק הלאום".
ג'ווארה בדר הוא כותב בפרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית