הרבה יותר מקלישאה

העיתונות מחבבת מאמצים של הרגע האחרון. אלה מעניקים נופך דרמטי גם לתהליכים הארוכים, המייגעים והמונוטוניים ביותר – משאים-ומתנים להחלפת שבויים למשל. בעסקה להחזרת גופותיהם של חיילי צה"ל מלבנון עשתה התקשורת הישראלית מאמץ של הרגע האחרון להפיח חיים בחיילים המתים בעזרת גיוס התקווה של הציבור הישראלי כולו כי האפשרות שהם אינם מתים תיתכן. הבוקר מבשרות הכותרות על "מאמץ דרמטי אחרון של אולמרט לשחרור שליט" ("ישראל היום"), שבמסגרתו הגיש ראש הממשלה הישראלי "אולטימטום לחמאס" ("מעריב").

מהו האולטימטום? היענות כעת להצעה האחרונה מטעם ממשלת אולמרט, או המתנה של כמה שנים לפחות עד שאולמרט יסיים את התסבוכת המשפטית שלו וינסה שוב לכהן בראשות הממשלה. קחו זאת או עזבו זאת, כמו שאומרים האמריקאים, ועכשיו גם הישראלים. אך הפער בין הכותרות הראשיות הדרמטיות לעובדות המסתתרות בעומק הידיעות גדול במיוחד הבוקר.

שמעון שיפר מזכיר ב"ידיעות אחרונות" כי למעשה "חמאס התבצר בדרישות שלו ולא זז מהן ולו מילימטר". עמית כהן מדווח ב"מעריב" כי לטענת הזרוע הצבאית של חמאס, אין התקדמות במגעים ואין כוונה להגמיש עמדות. ואילו ברק רביד ואבי יששכרוף מדווחים ב"הארץ" שגם אם יושג הסכם מול חמאס, יישומו יועבר לממשלת נתניהו, שייתכן ותכונן עוד השבוע. אם כך, איזה ערך יש לאולטימטום?

"הטענה שיהיה לחמאס קשה יותר להשיג את מבוקשו מנתניהו, ליברמן ויעלון משהיה לו מאולמרט, ברק ולבני עלולה להיות פרשנות ישראלית פנימית", כותב עפר שלח בטור ספקני המתפרסם ב"מעריב". שלח מסרב לשתף פעולה עם אווירת הרגע האחרון שיוצרים כל הדיווחים המתפרסמים ב"מעריב" סביב טורו, ומעלה אפשרות אחרת: "או שיש באמת משהו לא ידוע או שאהוד אולמרט מבקש, בימים האחרונים לכהונתו, לשכנע אותנו שאכן עשה הכל כדי להחזיר את שליט ופשוט לא עלה בידו". כלומר, האולטימטום של אולמרט מכוון לדעת הקהל בישראל יותר מאשר לצוות המשא-ומתן של חמאס.

עמוס הראל ואבי יששכרוף, המשווים ב"הארץ" את המשא-ומתן ל"סרט מתח לא מוצלח במיוחד", זהירים יותר בפרשנותם. "האם מדובר בספין של הרגע האחרון? ייתכן, אך כל מה שניתן לעשות זה להחזיק אצבעות", הם כותבים בשולי טור הפרשנות שלהם. מקום מרכזי יותר בטור מוקדש לאפשרות כי אין מדובר בספין. "האמירה כי השעות הבאות הן קריטיות", כותבים השניים, "היא הרבה יותר מקלישאה".

מאמץ כן או ספין, העיתונות ממשיכה להעניק מרחב ביטוי עצום למשפחת שליט ותומכיה. הבוקר, למשל, מתפרסם טור מאת יואל שליט בעמ' 2 של "הארץ", עיתון שבדרך כלל נמנע מפרסום מסמכים מעוררי רגש אך נטולי כל ערך חדשותי; ב"ישראל היום" מדווח יורי ילון על קשיש שתרם את מעט הכסף שברשותו למאהל המחאה של משפחת שליט; ואילו ב"ידיעות אחרונות" מוקדשת ידיעה שלמה מאת גואל בנו ל"נוער שליט", חבורת צעירים שהחליטו לנטוש את לימודיהם ולהתגייס למאמץ להחזרת החייל השבוי.

המתנגדים לעסקת שליט שוב נאלצים להסתפק בפירורים. חצי טור פה, ידיעה קטנה שם. צבי זינגר מדווח ב"ידיעות אחרונות" כי מתנגדי העסקה יקימו מחדש את מאהל המחאה מול המאהל של בני משפחת שליט, אלא שהפעם ילוו בעזרה מקצועית. לפי הדיווח, ההורים השכולים ייעזרו בארגון נפגעי הטרור אלמגור "וארגונים דומים". כחלק מהאסטרטגיה התקשורתית החדשה שלהם, יעשו המתנגדים שימוש בגימיקים תקשורתיים, ממש כמו התומכים בעסקה. הם יציגו תצלומים גדולים מהפיגועים שביצעו המועמדים לשחרור ו"מיצג מחאה של דמויות קרטון שייקרא 'הבאים בתור'". נראה, אם כן, כי בימים האחרונים למדו המתנגדים את הלקח והבינו כי עליהם לפעול לפי כללי המשחק התקשורתי. השאלה, האם גם העיתונאים שמסקרים אותם למדו לקח וישמשו פה ראוי לעמדתם, נותרה בינתיים פתוחה.

כמו מטפורה מעולם החי (או התיאטרון)

המאמץ האחרון שנעשה בעניינו של שליט אינו היחיד. העיתונים מדווחים הבוקר על מאמץ אחרון שנעשה גם בזירה פנים-ישראלית – המשא-ומתן על הרכבת הקואליציה. לפי הדיווחים, בנימין נתניהו וציפי לבני נפגשו בימים האחרונים כדי לבדוק אפשרות של רוטציה לא שוויונית בתפקיד ראש הממשלה. ב"ידיעות אחרונות" הופכת הידיעה הזו לכותרת הראשית על השער, אולי בזכות העובדה כי לעיתון מידע שלפיו לא רק מנהיגי המפלגות נפגשו, אלא גם בני זוגם ("בשעת לילה מאוחרת הגיעו בנימין ושרה נתניהו לפגישה בביתם של ציפי לבני ונפתלי שפיצר"). הפגישה נערכה בלילה שבין רביעי לחמישי, אך כתב העיתון יובל קרני מקדיש לה מקום נרחב בדיווחו. מה החשיבות של פגישה הכוללת גם בני זוג? קרני אינו מפרט, ונותר רק להגיע למסקנה כי גם אם מבחינה פוליטית אין לכך כל חשיבות, מבחינה רכילותית זו חדשה מרעישה.

באין מידע רב על הסיכומים בין המנהיגים, נוטים הפרשנים הפוליטיים לאמץ לשון דימוי. ב"ידיעות אחרונות" מדמה סימה קדמון את המשא-ומתן בין נתניהו ללבני למשגל מעולם החי – "שני קיפודים שעושים אהבה", ואילו נחום ברנע משווה את התקווה כי אכן תקום ממשלת אחדות רחבה לתקווה שאליהו הנביא יבקר בערב פסח. ב"ישראל היום" מדמה דן מרגלית את ההתקרבות בין נתניהו ללבני לטפטוף קל תחת גשרים חסומים, ואילו יוסי ורטר ב"הארץ" אינו מסתפק בדימוי אחד ומעניק לקוראיו את האפשרות לבחור בין תפיסת המשא-ומתן בין הליכוד לקדימה כ"אקדח היורה במערכה האחרונה" ובין "הגברת השמנה שקורסת אל מותה בשירה אדירה בסוף האופרה".

האתיקה של אנשי התקשורת על-פי רני רהב

רני רהב, יועץ התקשורת הבכיר וקונסול הכבוד של איי מרשל בישראל, מפרסם הבוקר מאמר בעמודי הדעות של "ידיעות אחרונות" בגנות התפטרות יועצי התקשורת של הנשיא לשעבר משה קצב. "לא נוטשים פצוע", מסביר רהב, וטוען כי "את תאונת התקשורת הקטלנית הזו יכולתם לצפות מראש, מפני שאתם מכירים את הלקוח שלכם. ואם לא צפיתם זאת, אינכם ראויים לעסוק במקצוע שלנו". מהו המקצוע שאליו מתייחס רהב? ייעוץ תקשורתי כמובן.

גם מי שמשנן לעצמו כי בהגדרת תפקידו של רהב כלולה המלה "תקשורת", עדיין יחווה חלחלה קלה כשיקרא בטור הדעה של רהב כי "אנחנו, אנשי התקשורת [...] מחויבים באתיקה". "אנחנו, אנשי התקשורת"? "אתיקה" של אנשי יחסי-ציבור? באותה מידה יכול היה לכתוב כי "אנחנו, אנשי הסגל הדיפלומטי, מחויבים בכללי הפרוטוקול". העצוב הוא שרהב צודק. הוא ושכמותו אכן שותפים מלאים לתעשיית התקשורת העכשווית.

לא רק רהב כותב הבוקר על מסיבת העיתונאים של קצב, כל מדור הדעות של "מעריב" מוקדש לה. קלמן ליבסקינד, העיתונאי היחיד שקצב שיבח בנאומו, מסביר כי בתוך ימים ייאלץ הדיון לעבור מניתוח אישי לבחינת חומר הראיות. שם, כותב ליבסקינד, יהיה מקום להודות כי יש אמת בטענה של קצב שלפיה התקשורת לא פעלה להסרת החיסיון מהמסמך שהגישה הפרקליטות לבג"ץ.

עוזי בנזימן מפרסם בעמודי החדשות של "מעריב" טור על המפגש בין קצב לתקשורת ומשווה את היחס של הנשיא לשעבר לעיתונאים שהזמין אל קריית-מלאכי ליחס שהעניק בעבר לעובדות במשרדו – "הוא כפה את עצמו על העיתונאים כשהוא מאלץ אותם לקבל את תנאיו", כותב בנזימן. גדי גולן, כתב "ישראל היום" בדרום, דן במדור הדעות של העיתון במסיבת העיתונאים של קצב ומנסה להסביר מדוע קצב לא היה משכנע בנאומו. גולן צופה כי בעקבות היחס שקיבלו ממנו העיתונאים, "מופע שלישי לא יהיה, ואם יהיה – אף ערוץ ואף עיתונאי לא ישדר אותו".

מוכר הרהיטים לשעבר כבש מחדש את השלטון

סיקור המערבולת הפוליטית במדגסקר מדגים את התהומות שאליהן צלל סיקור חדשות החוץ בעיתונות. מנהיג האופוזיציה באי מנסה להוביל הפיכה שלטונית, אך נראה כי במדור חדשות החוץ של "מעריב" לא חשבו שדי בהתפתחות מעין זו כדי לרתק את הקורא. במקום להתרכז במעשים הפוליטיים, הכותרת על האירועים פותחת בפיקנטריה. "התקליטן לשעבר כבש את השלטון", נכתב באותיות גדולות מעל לידיעה מאת סוכנויות הידיעות. בתצלום המלווה את הידיעה נראה מנהיג האופוזיציה כשהוא מצמיד מיקרופון לפיו, והכיתוב לתצלום קורא "היי מיסטר די.ג'יי".

העובדה כי אנדריי רג'ואלינה, מנהיג האופוזיציה, אכן עסק בתקליטנות, מוזכרת בידיעה רק במשפט משועבד המופיע בפסקה הרביעית ("שעבד כתקליטן עד הפיכתו לראש עיר"), אך משום מה העורך החליט שמידע זה ראוי להימצא גם בכותרת. אפשר לראות בכך השפעה של מדורי ה"מסביב לעולם" למיניהם, שם הקריטריון המוביל לפרסום ידיעה הוא מידת המוזרות שלה.

אגב, גם בגוף הידיעה מאת סוכנות רויטרס המופיעה ב"הארץ" מוזכרת העובדה כי רג'ואלינה הוא "תקליטן לשעבר", אך הכותרת בעיתון זה דווקא מספרת כי "מדגסקר על סף הפיכה: למרות דרישת האופוזיציה, הנשיא מסרב לפנות מקומו".