אילוצי הפקה ולוח-זמנים גורמים לכך שדברים אלה נכתבים לפני שהסתיימה החקירה בדיווחי ערוץ 1 על נסיבות מינויו של רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה. זה אילוץ שהוא כמעט קשה מנשוא לכתב-עת לענייני תקשורת. לכתוב ולהגיב על פרשה שמשקלה של העיתונות בתוכה חסר תקדים, בלי לדעת את סופה. חמור מכך, כאשר גיליון זה יראה אור יש סיכוי שתוצאות הבדיקה יהיו כבר ידועות, והשלכותיהן הראשונות כבר יורגשו.

ובכל זאת, מתעורר רצון לומר לאנשי ערוץ 1 להפסיק להתבכיין. היה להם סיפור עיתונאי חשוב מאוד והם שידרו אותו, ובכך לקחו על עצמם אחריות לתוצאות החלטתם. החקירה תגלה אם הידיעה המרעישה היתה מבוססת, אם איילה חסון, רפיק חלבי ומוטי קירשנבאום נקטו הליכי בדיקה ואימות מספיקים לפני שהפציצו את המרקע עם הסקופ. יהיו ממצאי החקירה אשר יהיו, על ערוץ 1 להתמלא מחדש ברוח קרב.

בתקופה שחלפה מאז שודרה הידיעה, ניכרה בערוץ 1 נמיכות רוח. אנשיו הפיצו דכדוך וחוסר ביטחון. הלך הרוח הזה הוקרן על המסך. אנשי הערוץ קוננו בפני הצופים על פעולות התגמול שביצעו נגדם כמה מראשי המדינה. צחי הנגבי בישר דווקא בערוץ המתחרה על התפטרותו של בר-און, וכך נהגו גם אריה דרעי, אביגדור ליברמן והרב עובדיה יוסף. במקום להיאבק בשיטת עונשין זו, בחרו אנשי ערוץ 1 לייבב.

יש דרך בדוקה להגיב על סנקציות מעין אלו: להביא למרקע מידע מעניין, גילויים חדשים, תחקירים חושפניים. הצופה ירותק ל"מבט" אם יוגשו בו חדשות מסקרנות, גם אם אנשי שררה אחדים יעדיפו לומר את דבריהם בערוץ 2. ולכן, במקום לעורר את רחמי הצופה, מוטב שכתבי ערוץ 1 ועורכיו ישנסו את מותניהם. ההמלצה הזו יפה לכל תוצאה של החקירה המשטרתית.

גיליון 7, פברואר 1997