ב-20 בספטמבר 1982 דיווח זאב שיף בשער "הארץ" על הטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות שבלבנון בפליטים הפלסטינים שישבו במחנות סברה ושתילה. מעשי הזוועה בוצעו ביומיים שקדמו, ולפרשן הצבאי המחונן של "הארץ" הם נודעו בזמן אמת. הוא מיהר לשתף את קוראיו במידע המרעיש שהגיע אליו וללוות את דיווחו בתובנותיו: מדובר בפשע מלחמה שיכתים לאורך ימים את מדינת ישראל וצבאה, משום שצה"ל ייתפס בדעת הקהל העולמית כאחראי לביצועו בתוקף שליטתו על המרחב הלבנוני שבו שוכנים שני מחנות הפליטים.
הטבח בסברה ושתילה אכן נצרב בתודעת העולם כאירוע העיקרי שחוללה מלחמת לבנון הראשונה. לא כיבוש ביירות, לא הניסיון המגושם לכפות על לבנון ממשלה בחסות כידוני צה"ל, לא רצח בשיר ג'ומאייל, שהוכתר לנשיאות בהשראת ישראל, לא גירוש ערפאת ואנשיו מלבנון. הטבח בסברה ושתילה הוא שנחקק בספר דברי הימים של המזרח התיכון ובזכרון הקהילה הבינלאומית.
המעורבות הישראלית (הבלתי ישירה) ברצח ההמוני במחנות קיבלה האנשה מיידית: שר הביטחון אריאל שרון נתפס כאחראי העליון להסתבכות בלבנון, בכלל זה להתנהלותם הרצחנית של לוחמי הפלנגות בסברה ושתילה. שרון הפך למצורע בזירה הבינלאומית, וגם הציבור בישראל תבע את הענשתו: ועדת חקירה ממלכתית, בראשות נשיא בית-המשפט העליון יצחק כהן, המליצה לו להתפטר, ואם יסרב – קראה לראש הממשלה מנחם בגין להפסיק את כהונתו. למסקנה הזו היה גיבוי עממי רחב, שבא לידי ביטוי מיד לאחר הטבח, בהפגנת ה-400 אלף בתל-אביב.
בשבוע שעבר הותרו לפרסום הפרוטוקולים הסודיים מישיבת הממשלה ב-10 בפברואר 1983, המתעדים את הדיון שקיימה בעקבות דו"ח כהן. שרון מצטייר מבעד לתמלילים כמי שנאבק בכל כוחו לשכנע את עמיתיו להשאירו בתפקידו, לבל תצטייר המדינה כמי שמקבלת על עצמה אחריות כלשהי לטבח. השרים, לעומת זאת, ובהם ראש הממשלה, נשמעים כמי שנחושים בדעתם למלא אחר הנחיות ועדת החקירה, וכמה מהם אף כמי ששמחים לאידו של שר הביטחון.
פרסום הפרוטוקולים מלמד שהעיתונאים של שנות ה-80 קראו נכון את תמונת המציאות וזיהו היטב גם את דקויותיה. לא זו בלבד שהכתבים והפרשנים הצבאיים היו מעודכנים להפליא במתרחש בתוך צה"ל, בעצם ימי המערכה הצבאית בלבנון, אלא שגם הכתבים הפוליטיים והפרשנים המדיניים היו בקיאים היטב ביחסי הכוחות בתוך הממשלה.
התיעוד המסווג, ששוחרר בשבוע שעבר לפרסום, לא גילה מידע מהותי חדש שלא נכתב ושודר באותם ימים. מראשיתה, ואף לפני שפרצה, היתה מלחמת לבנון הראשונה ("מבצע שלום הגליל", בשמה הרשמי) שקופה לעיתונאים שזה היה תחום סיקורם, והם שיתפו את הציבור במידע ובתובנות הנובעים ממנו.
ההערה הזו נכתבת למראה הדרך שבה מסקרת התקשורת בימים האחרונים את התסיסה בשטחים ולנוכח האופנה החדשה של וידויים פומביים בדיעבד מצד ראשי מערכת הביטחון.
הסרט התיעודי "שומרי הסף" אמנם לא זכה באוסקר, אבל על גיבוריו מורעפת תהילה מחודשת בעקבות הכאותיהם על חטא התנהלותם כראשי השב"כ. בעבר נהנו אנשים אלה מהילה של יודעי-כל ומוסמכים-לכל בתוקף תפקידם. עתה הם זוכים בבונוס תדמיתי נוסף: נכונותם לחשוף בדיעבד את צפונות לבם ואת השגותיהם על המדיניות שהם עצמם עיצבו או מימשו. כך ב"שומרי הסף" וכך בסרט התיעודי "שרון והאינתיפאדה השנייה", שיצר רביב דרוקר, ושודר, בשני פרקים, בשבועיים האחרונים בערוץ 10.
כשם שאברהם שלום, עמי אילון, יעקב פרי, כרמי גילון, אבי דיכטר ויובל דיסקין מואילים לדבר מול המצלמה על כשליהם ומצוקתם המוסרית בהיותם ראשי השב"כ, כך גם מתי שטיינברג, מייק הרצוג, אפרים לביא ודב צדקא – כולם קצינים בכירים במילואים, שמילאו תפקידי מפתח במערכת הבטחונית – משוחחים בחופשיות עם דרוקר באולפן ההסרטה של "המקור". מהצופים בגיבורים הללו לא מרפה התהייה: היכן הם היו בזמן אמת? עד כמה אותתו לתקשורת, בעוד ההתרחשויות שעליהן הם מלינים עתה היו בעיצומן?
גם התקשורת אינה פטורה משאלות: עד כמה היא היתה ערנית לחילוקי הדעות בין השב"כ לאמ"ן בתקופת האינתיפאדה השנייה? עד כמה היא הציפה את המחלוקת הזו במלוא היקפה בדיווחיה ונתנה לה את המשקל העיתונאי הראוי? עד כמה התנהלותה הושפעה משיקולים פסבדו-פטריוטיים ברוח המוסכמה "שקט, יורים"?
השאלות הללו מקבלות משנה תוקף השבוע, כאשר מתבוננים בסיקור המתיחות האלימה ההולכת ומצטברת בשטחים. הגרסה הרשמית על נסיבות מותו של העצור הפלסטיני ערפאת ג'ראדאת ("דום לב") התקבלה, בדרך כלל, כפשוטה ללא ערעור. הדיווחים על האירוע הזה – שסיפק את הניצוץ לפרוץ ההתלקחות – נסמכו אך ורק על הודעות השלטונות. לא ניכר מאמץ עיתונאי להשיג מידע מכלי ראשון - מבין כותלי הכלא או חדרי השב"כ.
הערכות המצב על התפתחויותיה של ההתפרצות זהות בכל כלי התקשורת ונשענות, כך נראה, על מקורות רשמיים ("לא צפויה אינתיפאדה"; "המהומות מתרחשות בברכת הרשות הפלסטינית, אלא אם היא תאבד את השליטה עליהן"; "ההפגנות האלימות שוככות").
האם יהיה צורך להמתין חמש ועשר שנים עד שהדיונים הפנימיים בהנהגה הישראלית על משמעות האירועים הנוכחיים בשטחים ודרך ההתמודדות איתם ייוודעו לציבור?