נשיא המדינה שמעון פרס וראש עיריית ירושלים ניר ברקת מלווים תלמידים, היום בירושלים (צילום: אביר סולטן)
נשיא המדינה שמעון פרס וראש עיריית ירושלים ניר ברקת, היום, בבית-ספר לבנות במזרח ירושלים (צילום: אביר סולטן)
התלמידים חוזרים לבית-הספר, לא חשוב כמה
חודש חדש. הסתיו הגיע. שנת הלימודים נפתחה, והיא כובשת את שערי העיתונים. לבולטות הגדולה ביותר זכה האירוע הפדגוגי ב"ישראל היום", שהכותרת הראשית שלו היא "לקום, יש בית-ספר!". גם "הארץ" מקדיש את הכותרת הראשית לשנת הלימודים החדשה ("שנת הלימודים נפתחת: 1.48 מיליון תלמידים חוזרים הבוקר לבתי-הספר"), אולם התמונה המצורפת אינה של ילד מקרי עם ילקוט, אלא של אסצ'אלו סמה, ילד ממוצא אתיופי, "שיחל הבוקר את לימודיו בכיתה א' בבית-הספר מורשה בפתח-תקווה".
כזכור, "הארץ" הדגיש מאוד בימים האחרונים את האפליה של תלמידים יוצאי אתיופיה בפתח-תקווה. גם הידיעה המרכזית היום, של אור קשתי,אינה הממבו-ג'מבו הרגיל של כל אחד בספטמבר, אלא מוקדשת ברובה לקליטת התלמידים יוצאי אתיופיה בבתי-הספר של פתח-תקווה. לפי קשתי, המשבר הגיע לסיומו אתמול, אחרי שהושג הסכם בין בתי-הספר למשרד החינוך ולפיו בתי-הספר "יקבלו 48 תלמידים-עולים ללא כל הליכי מיון". הכותרת הראשית על שער מוסף "24 שעות" היא "גזענים? אנחנו?", ומפנה לראיון של משה רונן עם שניים ממנהלי בתי-הספר שהואשמו בגזענות.
על הפער הזה, שבין עמדת מנהלי בתי-הספר ובין זו של שר החינוך, כפי שהובא בעיקר ב"הארץ", כתב היום ב"העין השביעית" חנוך מרמרי. לפי הסקירה שהוא מספק, ייתכן שהשבחים שחילקתי כאן לסיקור התוקפני של "הארץ" (שהיום, אחרי טפטופים פה ושם, מצטרפים אליו גם "ידיעות אחרונות" ו"מעריב") לא היו במקומם. ייתכן שהיה מקם לטיפול עדין בסוגיה מורכבת ביותר, וייתכן ששכרם של התלמידים שיתקבלו ללא מיון ייצא בהפסדם. מצד שני, ייתכן שהבוטות של הסיקור היתה בכל זאת המאיץ המתאים לטיפול כלשהו בבעיה.
שליש משער "מעריב" מוקדש לתמונתו של ילד מקרי עם ילקוט, המדגמן את הכותרת שבחר העיתון, "שלום כיתה א". כותרת המשנה חולקת על הכותרת הראשית של "הארץ". לפי "מעריב", את שנת הלימודים יחלו 1,502,600 תלמידים, ולא 1.48 מיליון. להיכן נעלמו 22,600 תלמידים? ב"ידיעות אחרונות" הכותרת על השער היא הקטנה ביותר, רצועה צרה בראש העמוד הקוראת, "בוקר טוב, כיתה א'" (אבל יש טקסט חתום על-ידי שר החינוך. כדוגמנים באחת הכפולות בתוך העיתון נבחרו ילדים של קציני צה"ל).
המספר של "ידיעות אחרונות" גדול משל "הארץ" ושל "מעריב" - "יותר מ-1,600,000" - אבל השיאנים לא נמצאים בעיתונים: בגלי-צה"להמספר הוא 1,870,203, וב-ynet המספר הוא 1,887,969. מה ההייררכיה הזו אומרת? זו נקודה אזוטרית שכדאי לפתח, ולו בשל הסמליות הטמונה בה (ב"ישראל היום", אגב, מסתפקים במספר 1,500,000).
מדונה, אשכנזי, הירשזון, בניזרי, העיתונאים ואנחנו
מהו הסיפור שהצליח לדחוק את פתיחת שנת הלימודים מהכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות"? אלמלא ראווי סולטני, התשובה היתה מן הסתם – ביקורה של הזמרת מדונה. אלא שסולטני, סטודנט ערבי ישראלי, בן 23 מטירה, טרף את הקלפים עת נתפס כשהוא אוסף מידע על הרמטכ"ל גבי אשכנזי (הם התאמנו באותו חדר כושר בכפר-סבא), כך לפי כתב האישום שהוגש אתמול. לטענת הפרקליטות, סולטני גויס על-ידי החיזבאללה, והמידע שאסף היה אמור לסייע בתכנון התנקשות באשכנזי כנקמה על חיסולו של בכיר החיזבאללה עימאד מורנייה.
אביו של החשוד, המשמש גם פרקליטו, טוען כי סוכני החיזבאללה שגייסו אותו לכאורה כשהיה במחנה קיץ במרוקו כנציג של תנועת בל"ד (תנועתו של עזמי בשארה) ניצלו את תמימותו, וכי הוא רברבן המתפאר בדברים שלא עשה (כך למשל טוען האב כי הבן לא דרך זה שנה בחדר הכושר האמור). ב"מעריב" נכתב כי האב הפרקליט היה גם עורך-דינו של בשארה.
העיתונים כולם קושרים את המקרה למחדל קודם שבו חייל מיחידת האבטחה של משרדי הרמטכ"ל בקריה נתפס כשגנב נשק ופרטי כרטיס אשראי מחדרו של אשכנזי, ומתריעים על כשלי השמירה על בטחונו של הרמטכ"ל. ב"ידיעות אחרונות" כותב אלכס פישמן בגנות תנועת בל"ד ומתריע מפני "עלייה מהותית בהיקף הפעילות של חיזבאללה בקרב ערביי ישראל".
שלמה בניזרי, לשעבר חבר-כנסת, שר הבריאות ושר העבודה והרווחה, נכנס הבוקר למכונית בדרכו לריצוי עונש מאסר על עבירות שוחד (צילום: קובי גדעון)
הזמרת מדונה נכנסת למכונית, אתמול בלילה לאחר שנפגשה עם יו"ר האופוזיציה ציפי לבני (צילום: רוני שיצר)
הנושא האחר המופיע על שערי כל העיתונים, בבולטות כזו או אחרת, הוא מעלליה של הזמרת מדונה בביקורה בישראל, יממה לפני הופעתה בפארק הירקון. האם העובדה שזמרת פופ – פופולרית ככל שתהא – זוכה לסיקור הנרחב שמקבלת מדונה בעיתונים שלנו אינה מעוררת מבוכה בעורכים ("לקינוח הזמינו מלבי ים תיכוני, סורבה מלון ואננס וגלידת ריבה בחלב", כותבים שלושת כתבי "ידיעות אחרונות" שגויסו לכתיבת האייטם היומי על מדונה)? אולי. אבל מה הם יכולים לעשות? הרי האייטם הוא פגישתה של מדונה עם יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, ועוד מדווחים שהזמרת עתידה להיפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו.
אם שני פוליטיקאים בכירים כל-כך, שאמורים להיות עסוקים עד מעל לראש בענייני מדינה, מוצאים זמן ועניין בפגישה עם הזמרת, שלאו דווקא מציעה פתרון ל"משבר הערכים" ששר החינוך כותב עליו, מה לנו כי נלין על שיקול הדעת של העיתונאים? (שלא לדבר על כמה מהפוליטיקאים שלנו שהם גנבים ולוקחי שוחד, כמו אברהם הירשזון ושלמה בניזרי, שכניסתם הבוקר לכלא משמשת היום נושא לכותרת הראשית של "מעריב").
כמו במקרה הסקנדל השבדי, נראה כי ההתלהמות העיתונאית היא רק הד קלוש להתלהמות של הפוליטיקאים. וכיוון שהתבטאויותיהם של העיתונאים שלנו ושל הפוליטיקאים שלנו הן לעתים קרובות מדי בוטות, תוקפניות ומתלהמות, וכיוון שבפוליטיקאים שלנו אנחנו בחרנו והעיתונאים משקפים את המציאות שאנו יוצרים, ייתכן שאנחנו נמצאים בבעיה חמורה באמת.
נגד הנראטיב, מעבר למקגאפין; התעשיות משתנות
"יותר מכל רציתי להעביר את התחושה שהעולם השתנה, ואין לנו את היכולת להתייחס לשינוי הזה, להבין אותו ולהתמודד עימו", אומר הבמאי האמריקאי ג'ים ג'רמוש לאורי קליין, בראיון המתפרסם על שער מוסף "גלריה". "בסרטים שלי העלילה היא תמיד משנית", אומר הבמאי. "מה שמעניין אותי בהם הוא הדמויות וכיצד הן מתבוננות בעולם סביבן". זו אמירה שאכן מסייעת להבנת סרטיו של ג'רמוש.
"שאלת יחסו של הבמאי האמריקאי בן ה-56 לנראטיב הקולנועי היא השאלה הראשונה המתבקשת בעקבות הצפייה בסרטו החדש, 'גבולות השליטה', שיעלה בסוף השבוע על האקרנים בישראל", כותב קליין בפתח הראיון, וקובע כי ג'רמוש "מעולם עוד לא ביים סרט שחתר באופן כה קיצוני וכה רדיקלי נגד הנראטיב הקולנועי המסורתי".
כדי ליהנות מהסרט, כותב קליין, "צריך 'להיכנס לראש שלו' וללכת עימו. מי שמצפים לסרט שההתרחשויות שבו מצטברות לסיפור שמתקדם מסיבה לתוצאה, כדרכו של הנראטיב הקולנועי הקלאסי, יתאכזבו ואולי אף יכעסו; מי שמוכנים לקבל את דרכו של ג'רמוש לספר סיפור, ייהנו מחוויה קולנועית ייחודית ביותר". הנה עוד ציטוט: "ג'רמוש צוחק כשאני אומר לו שבסרטו החדש הוא הלך אל מעבר ל'מקגאפין', אותו מושג משועשע שטבע אלפרד היצ'קוק ומתייחס לסיבה, הבלתי חשובה לרוב, מדוע הרעים בסרטיו של היצ'קוק דולקים בעקבות הטובים. 'כן, הלכתי אל מעבר ל'מקגאפין'', הוא אומר, 'הסרט כולו הוא 'מקגאפין' אחד גדול'".
אחד המשפטים האחרונים שאומר ג'רמוש לקליין הוא: "אני פועל כיום במציאות שבה מושגים כגון קולנוע נסיוני או אוונגרדי נדחקו יותר ויותר לשוליים לא מפני שהיחס לקולנוע כאמנות השתנה, אלא מפני שהקולנוע כתעשייה השתנה באופן מהותי כל-כך".
בעמוד השני של "גלריה" מתפרסם מאמר של רותה קופפר לכבוד עלייתה של העונה החמישית של סדרת הטלוויזיה "האוס". קופפר מביאה נתונים שלפיהם "האוס" היא סדרת הטלוויזיה הנצפית בעולם, וטוענת כי "הנתונים של 'האוס', המועמדת שוב לפרס האמי כדרמה הטובה ביותר (לאחר ששחקניה זכו כבר בשלושה פרסי אמי, נוסף לשני פרסי גלובוס), מלמדים כי הצפייה בטלוויזיה נהפכה בשנים האחרונות איכותית יותר. לשם ההשוואה, בתחום הטלנובלה צפו כרבע מהצופים של סדרת בית-החולים.
"[...] אחת מנקודות המפנה בטלוויזיה, שבזכותן 'האוס' היא הסדרה האמריקאית הנצפית ביותר (בשעה שסדרת המקור הנצפית ביותר בישראל היא 'האח הגדול'), היא הסדרה 'שלושים ומשהו' [...] שעלתה לשידור לפני 22 שנה ברשת ABC ותיארה בעצם את חיי יוצריה. 'חשבנו שאם נעלה משהו שמדבר רק אלינו ואל החברים שלנו, אף אחד לא יצפה בזה, יבטלו את הסדרה עד מהרה ונחזור לעשות סרטי קולנוע', אמרו ל'שיקגו טריביון'. כיום, עם צאתו של מארז ה-DVD (לאחר עיכוב גדול שנגרם בשל ענייני זכויות יוצרים על השירים בסדרה), ברור כי 'שלושים ומשהו' בת ארבע העונות היתה להיט ואבן דרך תרבותית.
"היוצרים הלכו נגד רצונן של רשתות הטלוויזיה האמריקאיות אז, שהתבססו על סדרות בית-חולים ומשטרה [...] כאשר עלתה לאוויר, מיליונים צפו עדיין באופרות סבון ליליות כמו 'דאלאס', וניצנים של טלוויזיה איכותית החלו עם סדרות כמו 'בלוז לכחולי המדים' ו'מקום אחר' [...] מאז 1987, אז עלתה הסדרה ההיא, הטלוויזיה התפתחה מאוד [...] ערוץ שואוטיים מעלה סדרה חדשה ששמה 'המלה שמתחילה בס'' [...] הסדרה מצטרפת ליצירות טלוויזיוניות אחרות שמשודרות בערוץ – המנסה להציג אלטרנטיבה לערוץ HBO היוקרתי – כולן כתובות ומצולמות כסרט קולנוע בהמשכים, ביניהן 'דקסטר', 'העשב של השכן' ו'האחות ג'קי'.
"הטלוויזיה יכולה להיות ראויה רק כשהיא משוחררת מכבלי הפרסום – כך אמר דייוויד סיימון, יוצר 'הסמויה', בפסטיבל הבינלאומי לטלוויזיה של אדינבורו בשבוע שעבר. לדברי סיימון, 'כשהטלוויזיה הצליחה לשחרר עצמה מהמבנה הכלכלי של פרסום, התאפשרה אמנסיפציה של הסיפור. עד שהיתה טלוויזיה בכבלים, המפרסמים נהפכו חשובים יותר מהתוכנית עצמה. המטרה היתה להביא כמה שיותר צופים למסך, ופירוש הדבר היה להפוך את התכנים לטיפשיים יותר'".
ידיעה והכחשה
אחת הכותרות הראשיות על שער "ידיעות אחרונות" טוענת כי המועמד של שר המשפטים יעקב נאמן לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא נועם סולברג, "שופט בן 47, מתנחל דתי". "כך מסרו אתמול כמה אישים ששוחחו עם השר נאמן", כותבת טובה צימוקי, המביאה גם שמות מועמדים אחרים: עו"ד יהודה ויינשטיין, עו"ד ענבל רובינשטיין ופרופ' זוהר גושן. בינתיים כבר יצאה הכחשה מלשכתו של נאמן, שמפרסם האתר "מחלקה ראשונה": "לשכת שר המשפטים מסרה כי הנושא אינו נמצא על סדר יומו של השר. השר נאמן הדגיש כי מדובר בלא יותר מאשר 'ספקולציות של אנשים בעלי אינטרס פוליטי'".
הסלמה של גל אלימות אמיתי, ודעיכתו של אחד מומצא
העיתונים מדווחים על הסלמה בהפגנות החרדים בירושלים. לראשונה השתמשו בשוטרים בכדורים חיים, בירי אזהרה באוויר. זאת לאחר שניידת שהגיעה לזירת רצח פלילי בשכונת גאולה (מטפל רצח חוסה בהוסטל) הוקפה בחרדים שניסו למנוע ממנה לפנות את הגופה. נטען גם כי הניידת דרסה את אחד המפגינים.
אתמול הותקפה מלכה אדרי, בת 77, ליד קניון בבת-ים, עת נער ניסה לחטוף ממנה את ארנקה. אדרי התנגדה, והנער היכה אותה בפניה במקל. מצבה בינוני. "האלימות ממשיכה להשתולל ברחובות", כותב ניר גונטז'בלשונו הצבעונית בפתח הדיווח ב"ידיעות אחרונות". הדיווח מובא על פני שליש מעמ' 20. ב"מעריב", שהכריז בתרועה רמה לפני כשבועיים בלבדעל פתיחת קמפיין נגד האלימות המשתוללת, הידיעה הזו כלל אינה מופיעה. לעומת זאת מופיעה ידיעת עמוד על מדונה.
ענייני תקשורת
ב"גלובס" כותב גד פרץ על סוגיית ניטרליות הרשת, לאור ההנחיות של משרד התקשורת.
החינמון "ישראל היום" הכיל היום, נדמה לי שבפעם הראשונה, אינסרט פרסומי (לפירמה של מוצרי חשמל). עוד ב"ישראל היום": אתמול נעדר מדור הרכילות, כשהסיבה לפי אתר וואלה היא השעייתה של הכותבת טלי מזרחי דהאן, לאחר שהציעה לאנשי יחסי-ציבור להמליץ ללקוחותיהם לשכור את הלהקה שבה חבר בעלה. היום מופיע המדור כרגיל על שערו האחורי של העיתון, אולם הוא אינו חתום.