עלו בגורל: הסקר האחרון לפני הבחירות

והמספרים הזוכים: 3, 2, 2. אלו ההפרשים בין מפלגות קדימה והליכוד, ואלו הכותרות הראשיות של העיתונים היום. "קרב צמוד" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות" וחלק מזו של "הארץ". "מעריב" מסתפק בכותרת ויזואלית: איור של ארבעת ראשי המפלגות הגדולות ומעליהם ציון מספר המנדטים.

עכשיו תקראו שוב את הפסקה הקודמת ותוסיפו את המלים "על-פי הסקרים". ועכשיו תוסיפו לטווח הטעות של הסקרים גם את העובדה – שהם עצמם מצהירים עליה – כי יש עשרות אחוזים של קולות צפים. קולות שהסקרים אפילו אינם מתיימרים לנחש. האם ראוי שניחושים מושכלים (כך מכנה אותם היום סבר פלוצקר) בדמות סקרים, שרק לאחרונה נכשלו באופן מחפיר (בבחירות ליו"ר קדימה), יככבו כידיעות החדשותיות הראשיות של העיתונים? "רצוי לפרש את ממצאיו של הסקר המתפרסם כאן בזהירות מופלגת", כותב פלוצקר בטור המתפרסם בין שלושה אחרים על שער "ידיעות אחרונות", המוקדש כולו לערעור על אמינותם של סקרים. ניתן להתווכח על הגבולות המדויקים של "זהירות מופלגת", אבל דומה שהבולטות והבומבסטיות שבהן מגיש "ידיעות אחרונות" (וכאמור, לא רק הוא) את תוצאות הסקר שערך אינן נופלות בתוך גבולות גזרה של זהירות כלשהי.

"בבחירות 2009 נרשמת תופעה של שינוי הצבעה בתוך ימים ואפילו שעות", ממשיך פלוצקר ומתכוון, כמובן, להצבעה וירטואלית בסקרים (שכן, למיטב ידיעתי, עדיין לא נערכו בחירות ממש). צורת ההתייחסות הזו אינה מקרית: העיתונים בנו את הנראטיב של מערכת הבחירות הזו על-פי הסקרים. כך העטירו זר של קוצים על ראשו של אהוד ברק והספידו את מפלגת העבודה, כך הכתירו את בנימין נתניהו כמנצח הגדול של הבחירות, וכך סימנו את אביגדור ליברמן כהפתעה הגדולה שלהן. כך עכשיו קובע עיתון "הארץ" בכותרת המשנה לראשית על השער כי "מערכת הבחירות יוצאת מהתרדמת", ומיה בנגל קובעת בשער "מעריב" כי "המשחק נפתח". למה? מה קרה? כי כך נכתב בסקרים.

האם לא צריך לקיים סקרים? האם עדיף לשלוח כתב לשוק מחנה-יהודה כדי ללמוד על הלך הרוחות בקרב המצביעים? לפי הצלחתם של הסקרים עד כה, התשובה על שאלה זו אינה ברורה כפי שניתן היה לחשוב. אלא שזו אינה השאלה. השאלה היא אם ניחושי הסקרים צריכים להוות – כפי שהם אכן מהווים – עמוד השדרה (ובעצם, גם רובו של הבשר) של סיקור הבחירות.

אנשי הקמפיין

העמוד הפותח של "ידיעות אחרונות", שהושקעו בו מאמצים של לא פחות משישה כתבים, מציע תמונת מצב של מערכת הבחירות נכון להיום (כלומר לאתמול). לפי "ידיעות אחרונות", על תמונת מצב כזו לכלול שרטוט של מהלכי הקמפיין הצפויים מצד המפלגות ושל האסטרטגיה שלהן במאבק מול מפלגות יריבות. לפי "ידיעות אחרונות", תמונת מצב כזו לא תכלול את היחס שבין המפלגות לאלו העתידים לבחור בהן, או בדיקה של התוכניות המהותיות, או אפילו הפוליטיות, של המפלגות ביום שאחרי הבחירות (ולא שבעיתונים האחרים המצב הרבה יותר טוב).

תופעת ליברמן

ב"ידיעות אחרונות" מצטרף אמנון אברמוביץ', במאמר שכותרתו "תופעת ליברמן" ותמציתו מופיעה על שער העיתון, לדברים שכתב נחום ברנע על האיש לפני כמה ימים: "[...] אחד התעתועים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית. הוא כבר עבר בין כמה וכמה משרדי ממשלה בלי לעשות דבר, בלי להותיר חותם, אף רפורמה, אפס שינויים". אברמוביץ' מציג ביוגרפיה של חילופי תפקידים מהירים שלא הותירו שום חותם (קצת בדומה לביוגרפיה של לבני, כפי ששורטטה על-ידי כמה פרשנים בשבועות האחרונים).

"הסיסמה של ליברמן, 'בלי נאמנות אין אזרחות', שווה תחקיר", הוא כותב, ספק ברצינות. זה אכן מצחיק, או לפחות מגוחך: יותר ויותר עיתונאים מקדישים את טוריהם על הבחירות לדרבון התקשורת לבצע תחקירים. איפה הוא, באמת, העיתונאי הזה, שכולם כותבים אליו ועליו, ושיודע גם לעשות עבודה עיתונאית ולא רק לכתוב את דעתו בעיתון (או במקרה של ארי שביט, את דעתם של אחרים)?

ליברמן היה ל"תופעה", למי שעלול ליהפך ל"אחת המבוכות הגדולות של כנסת ישראל", כדברי אברמוביץ', לא משום שהעיתונאים חפרו והפכו בדמותו, ערכו עליו תחקירים ועשו את כל המאמצים לברר לאשורן את דעותיו האמיתיות. יוצא דופן הוא  "הארץ", שמלווה את ליברמן כבר זמן רב. היום מוקדשת הכתבה הראשית של "הארץ" להתלוות של יותם פלדמן למסע הבחירות של מנהיג ישראל-ביתנו בבתי-ספר תיכוניים (ראוי לציון הביטוי "מיתוס של קץ הירואי", עיין שם).

ויש כבר, כמובן, מי שטוענים ל"תופעת ליברמן" מהצד ההפוך. לא כפוליטיקאי מפוקפק שהתקשורת הזניחה את הטיפול בו, אלא כפוליטיקאי אמיץ שהתקשורת מתנכלת לו. כך חנוך דאום במאמר בעמ' 2 של "ידיעות אחרונות" מתלונן שהעיתונאים אינם מנסים לבדוק לעומק את המצע של מפלגת ישראל-ביתנו ומתייחסים לאמירותיו של ליברמן בשטחיות. קשה לקבל תלונה כזו לטובת מי שבונה את תדמיתו על הופעות שלוחות רסן בשפת רחוב בריונית ומבסס את דמותו הרעיונית על אמירות פסקניות וחד-ממדיות. זו אינה הדרך הבדוקה לעודד את התקשורת לעיין בדקויות המצע שלך.

מה שלא מפריע לדאום להאשים את התקשורת גם בהתגייסות "לעצור את ליברמן". מעקב אחרי הנכתב בעיתונים בשבועות האחרונים לא העלה התגייסות המונית כזו, אלא להפך: ליברמן, כאמור, הוא עדיין בגדר חידה. בקיצור, במקום "תופעת ליברמן ההפוכה", ניתן לקבוע כי קיימת כאן "תופעת דאום": עיתונאים – בדרך כלל מהזן הפרשני ולא התחקירי – שממהרים להצטרף לצד המנצח, ומאחורי גבו להאשים את עמיתיהם בביצועים כושלים.

מרוב ספינות לא רואים את הים

העיתונים מתייחסים היום לספינות המנסות לשבור את המצור הימי על עזה. כרגע מדובר בספינה לבנונית שעצרה ישראל וספינה איראנית שעצרה מצרים, ואולי בעוד ספינה – לא לגמרי ברור, כפי שתראו מיד.

ב"מעריב" מוזכרת רק הספינה הלבנונית. ב"הארץ" הסיפור הוא על ספינה ששלטונות יוון מעכבים בדרכה לאיראן. הסיבה: היא נושאת חומרים לייצור טילים. לפי "ידיעות אחרונות", בכותרת ענק בעמ' 6: "איראן מנסה להכניס נשק לרצועה – ומהר". תורף הידיעה של אלכס פישמן מלמד על מתיחות קשה בין מצרים לאיראן, המאיימת לנתק יחסים אם קאהיר לא תיתן לספינה לעבור. פישמן כותב כי על-פי טענת האיראנים, הספינה נושאת ציוד הומניטרי, אולם המצרים והישראלים חוששים כי במחסניה מוסתר גם ציוד צבאי. בידיעה מוזכרת גם ספינה אחרת שנעצרה לפני זמן מה. בידיעה של איתמר אייכנר באותו עמוד מצוין בפירוש כי הקפריסאים בדקו את הספינה הנוכחית ומצאו עליה נשק. האם זו אותה ספינה? בידיעה אחרת באותו עמוד נכתב כי חיילי השייטת שתפסו את הספינה הלבנונית אכן לא מצאו בה דבר לבד מציוד הומניטרי (שהועבר לעזה, על-פי הכתבים).

אולמרט טורס

היום ייחקר ראש הממשלה, כנראה בפעם האחרונה בהיותו ראש ממשלה. על שער "הארץ"' הפניה לעוד כתבה של גידי וייץ על חקירות אולמרט. הפעם, "כך תיעדה העוזרת האישית את טיסות אולמרט ברחבי העולם" (במוסף "הארץ"). יפה שווייץ ממשיך במרדף אף שהנושא הפסיק להיות "סקסי".

קול המוזיקה

בעמוד האחורי של "ידיעות אחרונות" כותב רז שכניק על ערוץ המוזיקה 24, שהזמין פוליטיקאים מכל מפלגה להרכיב רשימת השמעה (פלייליסט) בת 12 שירים לפי טעמם. "מהצצה ברשימות שבחרו המפלגות", כותב שכניק, "המסקנה היא בלתי נמנעת: מיינסטרים חזק. לא משנה אם אתה ימני, שמאלני, דתי או ערבי: כולם מרכז".

ענייני תקשורת

הקוורטט", מדור המאמרים החדש של מוסף "השבוע" של "הארץ", אינו מופיע היום. האם נמוג לחלוטין? מוטב שכך. רמת המאמרים שהתפרסמו בו עד היום התאימה, בדרך כלל, לעמוד האחורי של מקומון, ולא של העיתון המתיימר להיות הטוב במדינה.