כתבה שפורסמה השבוע ב"ניו יורק טיימס", ונכתבה תחת לחץ של חדשות מתפרצות ואירועים בקצב בלתי סביר, נתנה מענה לשאלה שכמעט לא נשאלת: למה נחשב ה"ניו יורק טיימס" לעיתון הרציני והחשוב בעולם.

ברשימה ארוכה למדי, שנכתבה באופן ישיר על ידי ארבעה עיתונאים ותרמו לה ארבעה עיתונאים ועיתונאיות נוספים, שירטט ה"ניו יורק טיימס" את הימים הראשונים שעברו על הפלטפורמה החברתית הפופולארית "טוויטר" אחרי שהאיש העשיר בעולם, אילון מאסק, רכש את כל מניותיה והפך לבעלים היחיד שלה.

קצב האירועים היה, כאמור, מסחרר, אך הכתבה הצליחה לשרטט תמונה כוללת, מלאת פרטים, עם שמות, תאריכים, ציטוטים ישירים ועקיפים ותכנים עיתונאיים מהמעלה הראשונה. תמונה שנתנה מושג למה שקרה במשרדי טוויטר מאז קיבל מאסק בעלות על החברה.

אבל מה שצד את תשומת ליבי במיוחד היה שכמעט בכל פיסקה, לכל פיסת מידע שלא הייתה מבוססת על דברים שפורסמו בפומבי, או על ציטוט ישיר של אדם עם שם ותואר, תמיד נוסף עוד חצי משפט בנוסח: "מבוסס על מסמך שנצפה על ידי העיתון", או: "נאמר על ידי שלושה אנשים", או: "מבוסס על הקלטה שאנשי ה'טיימס' האזינו לה". כל פריט מידע. כל אינפורמציה, כל מהלך - תועד והקוראים ידעו שהוא מבוסס על יותר ממקור אחד.

ואז חשבתי, כמה פעמים ראיתי, אם בכלל, כתבה עיתונאית בעברית שמשתמשת בפרקטיקות האלה?

בתחילה זה עובר בלי ששמים לב, אבל בהמשך הקריאה זה תופס את העין. העיתון לא רק טוען שהוא מדקדק בכלל האתיקה העיתונאית הבסיסי ביותר: "להקפיד על דיוק, אמינות ושלמות המידע" (כך בסעיף 3 בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות בישראל), אלא מוסיף וחושף בפני הקוראים עוד שכבה של אינפורמציה חשובה. על כמה מקורות מתבסס פריט המידע שמובא בכתבה. כמה אנשים אישרו, מי היה בלופ של אותה פרקטיקה עיתונאית שנקראית הצלבת מקורות.

לאורך הכתבה ישנם 28 איזכורים כאלה. רוב המידע הלא מיוחס התבסס על לפחות שלושה אנשים שונים, או על מסמכים שהעיתונאים עצמם צפו בהם או האזינו להם. חלק מהמידע התבסס על הרבה יותר מכך. זוהי עבודה עיתונאית רצינית, וההחלטה לפרוס חלק מאחורי הקלעים של עשיית הכתבה לציבור הקוראות והקוראים גם הוא ראוי להערכה ומחזק את האמינות של העיתון ושל האינפורמציה שהוא מביא. למעשה זו אמורה להיות עבודה עיתונאית שגרתית.

ואז חשבתי, כמה פעמים ראיתי, אם בכלל, כתבה עיתונאית בעברית שמשתמשת בפרקטיקות האלה? כמה פעמים נאמר לנו בתחקיר עיתונאי שגרתי (לא מדובר בתחקיר שנמשך חודשים, אלא בכתבה שמכסה אירועים שוטפים) על כמה מקורות התבסס המידע ועם כמה מקורות הצליב העיתונאי את מה שהוא מעביר לקוראים? ובאיזו קלות עיתונאים בישראל מצטטים "בכירים" או "מקורבים", או אנשים "בסביבתו של", או רק מוסרים פריט מידע בלי לייחס אותו לשום דבר ולאף אחד.

כמה פעמים דברים שנאמרו בנחרצות, התבררו כעבור זמן כהפוכים לגמרי? כמה פעמים לקחו איזשהם עיתונאים אחריות על כך שאינפורמציה שמסרו לציבור התבררה כלא נכונה, או לא מדויקת?

הצלבת מקורות, בדיקת עובדות, קריאת מסמכים, שמיעת הקלטות אינם מעידים על חולשה עיתונאית, אלא על חוזקה. למרות העלייה באמון בתקשורת, כפי שעולה מהדו"ח האחרון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, עדיין 41% מהציבור בישראל צורך את החדשות שלו ברשתות החברתיות. הנתון הזה צריך להדאיג כל מי שעיתונות מקצועית ואמינה חשובה לו.

כלי התקשורת בישראל וחדרי החדשות שלהם צריכים לשאוף ולאמץ פרקטיקות עיתונאיות כמו אלו של ה"ניו יורק טיימס". אמינות, בדיקת עובדות והצלבת מקורות חייבים להיות בבסיס כל פרסום עיתונאי שרוצה שיתייחסו אליו ברצינות.