התאנה חנטה פגיה

"אני מאמין שהמלחמה יצרה מנופים שיאפשרו להשלים את החזרת גלעד שליט הביתה יותר מהר מאשר קודם לכן", אומר ראש הממשלה אהוד אולמרט לבן כספית במסגרת ראיון שעוד נחזור אליו בהמשך. ואכן, המלחמה רק נגמרה, וכבר כותרות העיתונים מדווחות כיצד מדינת ישראל קוטפת את פירותיה.

"חלון הזדמנויות לשחרור גלעד", מבשרת הכותרת בשער "ישראל היום", ולפי הדיווח של שלמה צזנה, דניאל סיריוטי ודני ברנר בעמ' 5, ההערה המצוטטת בכותרת העיתון שאובה מדבריהם של "גורמים מדיניים בירושלים". הכתבים מספרים כי "נעשה ניסיון לשנות את רשימת האסירים שדורש החמאס תמורת שחרורו של החייל החטוף", ומצטטים גורם המעריך כי כעת "החמאס לא יכול לבוא בדרישות".

הכבוד לצה"ל. מכה אחת רצינית, זה כל מה שחמאס היה צריך כדי להבין עם מי יש לו כאן עסק, וכמו כלב נזוף ישנה את התנהגותו. אלא שקריאה בעיתונים האחרים הבוקר מלמדת כי המצב אינו חד-משמעי כפי שנראה מבעד לעיתון שמתחייב כל בוקר "לזכור שאנחנו ישראלים".

הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות", למשל, קוראת “למען גלעד: ראש השב"כ בעד שחרור רוצחי חמאס" [שמעון שיפר]. בעיתון זה גם מובלטת קריאתן של מי שמכונות "אלמנות הטרור", שלוש נשים שיקיריהן נרצחו בידי מחבלים, המתגייסות למאמץ ומודיעות כי הן מוכנות שרוצחי בני משפחתן ישוחררו בתמורה לגלעד שליט.

האם המבצע הוביל לשינוי עמדה בחמאס או בישראל? לפי שער "הארץ", האפשרות השנייה היא הנכונה – "אולמרט ושרים בכירים שינו דעתם; תומכים בשחרור רוצחים רבים תמורת שליט" [ברק רביד, עמוס הראל, אבי יששכרוף וג'קי חורי]. בדיווח זה מצוין כי "בישראל מטילים ספק אם החמאס יסכים להוריד באופן משמעותי את דרישותיו". כלומר, בעקבות הניצחון הגדול בעזה דווקא ההנהגה הישראלית היא שמגמישה את עמדותיה.

גם מיה בנגל ואמיר בוחבוט מדווחים ב"מעריב" כי "מצבו של החמאס לאחר מבצע 'עופרת יצוקה' מייצר הזדמנות פז לעסקת החזרתו של גלעד שליט, ויש לנצלה במהרה", אך מיד אחר-כך מגבים השניים את הדיווח ב"הארץ" וכותבים שכיום יש שרים בממשלת ישראל המוכנים להגמיש את הקריטריונים לשחרור אסירים.

כיצד מיישבים את שני ההפכים לכאורה? כיצד מסבירים העיתונים כי נוצר חלון הזדמנויות נדיר, אך הוא נובע דווקא משינוי בעמדה הישראלית? ההסבר נמצא בכותרת המשנה לידיעה ב"מעריב", שם נכתב כי הסיבה להיווצרות חלון ההזדמנויות היא ש"כוח ההרתעה שהשיגה ישראל מאפשר לה להגמיש את עמדתה".

הבילוי המשפחתי המועדף

גם היום, כמו אתמול, תופסת פרסומת לחברת שופרסל כפולה מרכזית בעיתון הנפוץ במדינה [גיתם BBDO]. ראוי להתעכב עליה כיוון שכמו במקרים רבים אחרים, גם הפרסומת הזו כוללת את המובן מאליו התרבותי של קהל היעד שלה.

"יחד חוזרים לשגרה", מבשרת כותרת הפרסומת, הנפרשת לרוחב כפולת העמודים, ותחתיה ניתן לראות תצלום של מה שאמור להיות משפחה ישראלית טיפוסית – אב, אם, סב ושני ילדים – כשכולם מסובים סביב שולחן האוכל לארוחת צהריים משותפת. פשטידות וסלטים, צלחות עמוסות כל טוב, ויין אדום למבוגרים (אולי זה סתם קולה בכוס יין, קשה להאמין שמשפחה ישראלית שותה כך סתם בצהרי היום יין אדום כאילו חיתה בצרפת).

את האשה לא רואים, היא מפנה את ראשה אל עבר הגבר, שמצדו נראה כאילו הוא באמצע סיפור. גם הסב פונה אליו ונראה כמקשיב לדבריו. אולי הגבר מדווח לבני משפחתו על חוויותיו מהמילואים, אולי הוא מספר להם מה אירע באזור הדרום כששמר על הבית שעה שהם שכנו אצל קרובי המשפחה בצפון הרחוק. מכל מקום, העניין בתצלום המשפחתי עולה ממעשיהם של שני הילדים במהלך ארוחת השיבה לשגרה. הם משוחחים בטלפון נייד.

אפילו בפנטזיה האידילית של פרסומאי שופרסל, אפילו כשמנסים שם להציג את הרגע הישראלי המשפחתי מכל, את הארוחה המשותפת סביב שולחן אוכל אחד, לא ניתן להימנע מהאמת הברורה מאליה לכל ישראלי – גם ברגעים אלה, הצעירים מעדיפים לדבר בטלפון הנייד עם חבריהם. לו היתה הפרסומת מציגה את שני הילדים כשהם מאזינים ברוב קשב לסיפור אביהם, המשפחתיות היתה גוברת, אך האמינות של הפרסומת, ועימה השירות שהיא אמורה להציע לחברת שופרסל, היו יורדים לטמיון.

ובינתיים, בפוליטיקה

הזירה הפוליטית-תקשורתית מתחממת הבוקר לשיא חדש, מתקפה ישירה של ראש הממשלה על שר הביטחון במסגרת ראיון ל"מעריב" [בן כספית]. "ברק נכשל יותר מכל ראש ממשלה בתולדות המדינה", קוראת הכותרת הראשית של העיתון, וממנה עולה כי אולמרט גויס סוף-סוף למסע הבחירות של קדימה, לאחר שבימים האחרונים הואשם כי הוא גורם למפלגה יותר נזק מתועלת. אולי בראיון המלא, שיפורסם מחר, נלמד כי תקף גם את המתמודד העיקר של לבני, בנימין נתניהו.

פעמיים כי טוב

כל העיתונים מדווחים על חידוש ההברחות במנהרות שבגבול עזה-מצרים מיד עם תום ההפצצות הישראליות, אך רק ב"הארץ" הידיעה הופכת לכותרת ראשית. מדוע? כותרת הגג, גדולה ואדומה, מגלה: "שליח 'הארץ' מדווח מרפיח המצרית". לא מיותר לשבח את העיתון על ששלח כתב מטעמו [אנשיל פפר] כדי לסקר את ההתפתחויות בגבול מצרים-עזה, והדיווח אכן מקבל נפח שלא ניתן למצוא בעיתונים האחרים, אך הצורך להבליט את הסיקור מביא למצב כמעט אבסורדי שבו הידיעה של פפר מופיעה בשתי גרסאות, האחת בראש עמוד השער, והשנייה בראש עמ' 3, כשחלק מהטקסט משוכפל.

מדוע בכלל לדווח פעמיים על נושא אחד? מה ההבדל בין שתי הידיעות? בעמ' 3 זה אנשיל פפר שמדווח על המנהרות ברפיח. בעמוד השער זה בעיקר "הארץ" שמדווח על כך שאנשיל פפר נשלח לרפיח מטעמו.

שיחדש

מתברר כי הממדים המבהילים שתפסה הצנזורה הצבאית בעת המלחמה בעזה לא הצטמצמו עם תום הקרבות.

נצחיה יעקב מדווח הבוקר ב"ישראל היום" כי ירון עולמי, חבר מועצת עיריית הרצליה, שתיעד את המלחמה בעזה במצלמת וידיאו ביתית והעביר את החומרים לערוץ 2, נשלח ל-21 ימי מאסר בכלא צבאי בעוון עבירת צנזורה.

שרה ליבוביץ'-דר מראיינת במוסף "המגזין" של "מעריב" את חאדר שאהין, העיתונאי הפלסטיני שנעצר על הפרת הוראות הצנזורה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". לאחר שבילה תריסר ימים בכלא יחד עם המפיק שלו, מומחד סירחאן, שוחררו השניים למעצר בית. שאהין מספר על חוויותיו הקשות מהכלא ("אף אחד לא חשב לתת לי כבוד כעיתונאי שבסך-הכל עשה את עבודתו") וטוען באוזנה של ליבוביץ'-דר כי כלל לא הפר את הוראות הצנזורה, וכי דיווח אמנם שטנקים החלו לירות לרצועה, אבל לא מסר שהם מתקדמים אל תוכה. לדבריו, אפשר לראות זאת בפשטות מקלטת הדיווח, אבל במסגרת הראיון אין אישור או הכחשה לכך מהכתבת עצמה.

בהקשר זה מזכירים לכתבת חבריו של שאהין את עבירת הצנזורה לכאורה שביצע רוני דניאל במהלך המלחמה, כשדיווח בערוץ 2 על המועד הצפוי לתחילת הפלישה הקרקעית לעזה. מדוע שאהין נעצר ואילו דניאל עדיין מסתובב חופשי בינינו? גורם בערוץ 2 אומר לליבוביץ'-דר בתגובה כי "במערכת הצבאית היה בלבול והם ביקשו ממנו [מדניאל] לשדר את מה שאמר". אך מדברים שדניאל עצמו אמר בשבוע שעבר בראיון למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" עולה כי הבין בדיעבד שדיווחו סיכן את כוחות צה"ל. "אני מודה ומתוודה שהייתי קרוב ללכת הביתה. חשבתי לעצמי שאם בגלל הידיעה הזו הכוחות שלנו ייחשפו בדרכם, אתפטר", אמר הפרשן של ערוץ 2. גם אם דניאל אכן התבקש לדווח את אשר דיווח, ממקרה זה עולה השאלה כיצד הפרשן הבכיר לא הבין בזמן אמת כי דיווח שכזה עשוי להעמיד את החיילים הישראלים במצב מסוכן.

ענייני תקשורת

"העיר – תל אביב" ממשיך בקול האופוזיציוני שגיבש לעצמו בעת המלחמה האחרונה, הן בטורים האישיים [בן זילכה ויהלי סובול] והן במסגרת כתבות על ההידרדרות המוסרית של אומה שלמה. על אודות הירי אל עבר מתקני האו"ם בעזה סיפק המקומון מידע ודעות שקשה למצוא בכלי תקשורת אחרים. התייחסות לערבים מתים על שער העיתון אולי אינה מוכרת עיתונים, אבל היא מייצרת אג'נדה ייחודית למקומון. על הפער בין מדינת ישראל למדינת תל-אביב אפשר ללמוד גם מהעובדה כי גם מתחרהו של העיר, "טיים-אאוט – תל אביב", הביע עמדות חריפות נגד המלחמה בכל השבועות האחרונים.

ואם כבר מזכירים את "טיים-אאוט – תל אביב", בגיליון הנוכחי כותב חנוך מרמרי על גדעון לוי – האיש, השליחות והתפקיד שהוא ממלא בספירה העיתונאית. הקריאה מומלצת לבעלי כל הדעות הפוליטיות.

במוסף "הערב" של "גלובס" הופיע אמש כתבה מאת מאיה נסטלבאום על העיתון הצרפתי-יהודי "Actualite Juive", הפונה לקהילה היהודית בצרפת, ועל התפקיד שמילא בעת מלחמת עזה האחרונה. נסטלבאום משוחחת עם סרג' בן-עטר, הבעלים והעורך הראשי של העיתון, ששוטח באוזניה בין היתר את דעתו על העיתונות הישראלית בעת המלחמה – "יש חופש מוחלט ומעיזים לפרסם דברים שלא אעז בחיים לפרסם בעיתון שלי. לדוגמה, בארץ מעזים להעביר ביקורת על צה"ל ללא גבולות".

בן-עטר מתייחס גם לתפקידה של התקשורת בעת מלחמה, וליכולת של עיתונו לשקף את המציאות במזרח התיכון באופן שונה מכלי תקשורת צרפתיים אחרים. "כדי לאזן את המידע שמגיע לביתם של חברי הקהילה היהודית", אומר בן-עטר, הוא כותב מאמרי מערכת ש"מגדירים ליהודים את הדברים כנקודת מאחז". עכשיו ברור איך נלחמים בתעמולה האנטי-ישראלית? במקום לספק לקוראים מידע, מספקים להם דעה.