נראה כי משבר הקורונה מאחורינו, אבל השפעותיו על חיינו עדיין מהדהדות. כידוע, במהלך ההתמודדות עם המגיפה נפרץ הסכר בכל הנוגע להגנה על הפרטיות שלנו, במיוחד ביחס למדיניות איסוף הנתונים של השב"כ.

בית המשפט העליון כבר דן בכך ביחס למעקבי השב"כ בזמן הקורונה, כשדרש מהממשלה להשתמש ב"כלי" של השב"כ באופן מסודר באמצעות חקיקה. במילותיו של השופט יצחק עמית: "עלינו לשמור מכל משמר שהאירועים החריגים שעמם אנו מתמודדים בימים אלה לא יותירו אותנו עם מדרון חלקלק של שימוש באמצעים חריגים ופוגעניים ללא הצדקה".

על רקע זה, בית המשפט העליון התכנס לאחרונה לדון בעתירה משמעותית נוספת אשר מעלה לדיון את שאלת חוקיות הסמכויות הנרחבות של השב"כ לאסוף נתונים על אזרחי ישראל.

העתירה, שהוגשה על ידי האגודה לזכויות האזרח, מבקשת לאתגר את היקף הסמכויות של השב"כ, כעולות מסעיף 11 לחוק שירות הביטחון הכללי. לפי אותו סעיף, "ראש הממשלה רשאי לקבוע בכללים כי סוגי מידע המצויים במאגרי מידע של ספק מורשה, שיפורטו בכללים, דרושים לשירות לצורכי מילוי תפקידיו לפי חוק זה, וכי על הספק המורשה להעביר מידע מסוגים אלה לידי השירות".

על פניו, הנתונים שנאספים הם "תמימים" ומהווים מידע יבש, כמו פרטי שיחות טלפון, זמנם ומיקומים. עם זאת, ניתן בקלות רבה להסיק ממידע זה מודיעין משמעותי על אזרחים תמימים

לטענת העותרים אותו סעיף הוביל לאיסוף נתונים מאסיבי וחריג מאוד הפוגע בפרטיות האזרחים. בעתירה נטען שהשב"כ אסף ושמר כמות אדירה של מידע על מרבית אזרחי המדינה.

על פניו, הנתונים שנאספים הם "תמימים" ומהווים מידע יבש, כמו פרטי שיחות טלפון, זמנם ומיקומים. עם זאת, ניתן בקלות רבה להסיק ממידע זה מודיעין משמעותי על אזרחים תמימים. כך למשל נתוני מיקום יכולים לחשוף נוכחות בהפגנות, ולחשוף עמדות פוליטיות. הדבר נכון גם ביחס למיקום המעיד על נטייה מינית ותחומי חיים אחרים המהווים חלק יסודי באוטונומיה של אדם.

פרקטיקות המעקב, שמופעלות לא רק מטעמים ביטחוניים, כוללות ניטור של נתוני התקשורת שלנו, המתקבלים ממפעילי שירותי תקשורת. לאחרונה גם נעשה שינוי חקיקה המקל את הדרישות לקבלת רישיון למתן שירותי תקשורת מסוימים, אשר מאפשרים איסוף נתונים ומגבירים את החשש מזליגה של מידע אישי לידי גופים פרטיים הפועלים מאינטרסים כלכליים.

עיבוד זה של המידע נעשה בחשאיות וללא פיקוח. לפי החוק, הממונים בשב"כ צריכים לספק דו"ח שנתי בנושא לוועדת הכנסת, אך פיקוח זה אינו אפקטיבי, שכן הוא דורש מיומנות טכנית שאין למרבית חברי הכנסת. על כך נוסף חוסר היציבות של הכנסת בשנים האחרונות: מערכת בחירות חמישית בשנתיים, שכלל לא בטוח שתחתום את סבבי הבחירות התכופים.

נדמה שגם המדינה מבינה את הבעייתיות ברוחב הסמכויות שמקנה סעיף 11 והיא ציינה בתגובה לעתירה שמזה זמן רב עובדת מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים לערוך שינוי מקיף בחוק, לרבות סעיף 11. אמנם בתגובת המדינה מצויר האיזון ככזה בין פרטיות לביטחון, אבל זוהי לא התמונה המלאה. ככל שהשב"כ משתמש בסמכויות אלו כפי שמציגה בעתירתה האגודה לזכויות האזרח, מדובר לרוב בניתוח מידע שאין לו ערך ביטחוני ושנעשה ללא תכלית ביטחונית ראויה.

יש לברך על כך שהליכי הצעת תיקון החוק מתקדמים, ועדיין, ישנה חשיבות רבה בעתירה הנוכחית לשם העלאה לתשומת לב הציבור של הכלי והשימוש בו. חשוב לקיים דיון ציבורי רחב באשר לשאלת היקפי המעקבים של גורמי ביטחון שאזרחי המדינה מוכנים לקבל. הממונה על היישומים הביומטריים מתח בעבר ביקורת, מספר פעמים, על איסוף המידע האינטנסיבי של המדינה ושמירתו במאגרי מידע לא חוקיים. כיום נידונה הפרה של רשות נוספת מרשויות המדינה – השב"כ, אשר מוחרג מן החוק האוסר על יצירת מאגרי נתונים.

יש מקום לפיקוח פרלמנטרי הדוק יותר מזה שמתרחש כיום, ובנוסף חשוב להציג בפני הציבור את המצב במלואו. האופן שבו הפיקוח נעשה כיום מעניק חשיבות מכרעת לפרספקטיבה ביטחונית ולא כזו המתמקדת בזכויות הפרט, או באינטרסים חשובים אחרים. טוב יהיה אם יובהרו התקנות והסמכויות של השב"כ בחקיקה ראשית, וכי זו לא תאפשר פרשנות רחבה מדי אשר עלולה להוביל להפרה של זכותנו לפרטיות גם כאשר הדבר לא מקדם בפועל את ביטחוננו.

טל מימרן הוא מנהל תכנית במכון תכלית למדיניות ישראלית. ליאור וינשטיין הוא חוקר במכון תכלית למדיניות ישראלית