ילדים רצים לתפוס מחסה בעת התקפת קסאם, אתמול בשדרות (צילום: אנה קפלן)
כותרות עיתוני היום מציגות מצב מושהה, המתנה, מציאות בהתהוות, ציפייה להכרעה ובעיקר לאינטרנט. זו של "הארץ" מסכמת היטב את העניין: "הקבינט יכריע היום: להרחיב את המבצע ולהזרים אלפי חיילי מילואים לעזה או להסכים להפסקת אש". זו של "מעריב" קובעת את מרכז הכובד של הדיון בצה"ל, ש"דורש הכרעה". הכותרת ההשוואתית של "ידיעות אחרונות", "קרבות בעזה ובאו"ם", לא מכבדת את תמונות הנופלים המודפסות לידה: בהתנגשות היצרים הזו הפסידה הפטריוטיות הטבלואידית ליצירתיות הטבלואידית.
השיחות נמשכות
הסיקור של המציאות הבטחונית-מדינית היום סובב על שלושה צירים: הפוליטי (קבינט), המדיני (האו"ם, אומות העולם) והצבאי (צה"ל). אתמול התקיים דיון של מועצת הביטחון של האו"ם על מלחמת עזה, היום אמור להתכנס הקבינט, וצה"ל ערוך וממתין להכרעה. ההתרחשות הראשונה, זו שאירעה באו"ם, אינה זוכה לסיקור נרחב, אף שההחלטה היתה להורות לישראל להפסיק את האש; אולי משום שישראל כבר הודיעה כי היא אינה רואה עצמה מחויבת להחלטה (לפי כתבי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות").
"מעריב", בעקבות פרשנו הבכיר בן כספית, מדגיש את הצטרפותו של הנשיא שמעון פרס למעגל הבוחשים בקלחת המדינית. עם היבחרו של פרס לנשיא, נגדשו העיתונים בספקולציות על אופי פעילותו. רוב הספקולנטים, למיטב זכרוני, חזו כי פרס יעצב מחדש את מוסד הנשיאות ואפילו יהפוך אותו למין "ראשות ממשלה" שנייה. כל זה לא קרה, אולם כעת, לפי כספית, "פועל פרס במרץ על מנת לנסות לגבש מתווה להפסקת אש", אולם הפעולה קרובה יותר לדעותיו של ברק, ופחות לאלו של אולמרט (הלהוט פחות אחרי הפסקת אש).
הנקודה השנייה שמדגיש הדיווח של "מעריב" היא המסר המגיע מכיוונו של הצבא, החושש מ"דשדוש" בפאתי עזה אחרי שמיצה "את המטרות וההישגים של שלב ב'". "מעריב" אף קובע, לפי "גורם בטחוני בכיר", כי הצבא הקציב למערכת המדינית 24 שעות לקבלת החלטה. "מעריב" אינו מפרט מה יעשה הצבא בתום האולטימטום: האם הרמטכ"ל יורה לחיילים לקפל את הטנקים ולחזור? "הארץ", בכל מקרה, נדיב יותר עם "הדרג המדיני" ונותן לו "ימים אחדים".
סיכום הדיווח של "מעריב" על המצב: לצד הפסקת הירי, סוגיית הברחות הנשק היא המכשול העיקרי להפסקת אש מצד ישראל, ופתיחת המעברים היא המכשול מצד חמאס. הן מצרים והן חמאס מתנגדים לכוח בינלאומי על ציר פילדלפי. לפי "הארץ" (צבי בראל), סוריה היא זו שהכשילה, כנראה, את היוזמה המצרית ויעצה לחמאס לסרב לה.
עם מי לא מדברים
האם ישראל מנהלת מגעים עם חמאס? סוגיית ההידברות או אי-ההידברות עם חמאס היא אולי הסוגיה המרכזית בבעיית עזה בשנתיים האחרונות, ומספקת כר נרחב להתבטאויות מתלהמות משמאל ומימין, כמו גם לצביעות ודו-פרצופיות. לפי "מעריב", חמאס אינו חלק מהשיחות שנערכות כעת, מאחר שבכיריו מסתתרים בבונקרים ואינם מסוגלים, פיזית, לקחת חלק במשא-ומתן. קביעה זו, בשם "מערכת הביטחון", מובאת בכותרת המשנה של ידיעה העוסקת בעניין, אולם בידיעה עצמה מתוארים דווקא משאים-ומתנים מפורטים שנערכים עם חמאס בתיווך המצרים.
ב"הארץ" אין התלבטות (ובעצם: צביעות, כי הרי הדיבור עם חמאס הוא עובדה מוגמרת כבר חודשים רבים), וחמאס הוא גורם שמדברים איתו: "החמאס דחה היוזמה המצרית ואנשיו מזנבים בכוחות צה"ל". לפי עמוס הראל ואבי יששכרוף, "הולך ומתבהר כי חמאס לא הובס", וכי הוא מחכה לשעות כושר כדי לזנב בצה"ל ולממש את נבואת הדשדוש המפורסמת.
ואגב חמאס, מה עם הארגון האחר שאנחנו לא מדברים איתו? הסיכויים לפתיחת חזית שנייה בלבנון נראים, כרגע, לא גבוהים, והעיתונים מסכימים כי ירי הקטיושות אתמול על נהריה היה, כנראה, אירוע נקודתי. אשר על כן, הסיקור יחסית מתון. "מעריב" בכל זאת אינו מתאפק ומציע כותרות כמו "מחממים את הצפון" ו"בחזרה לקיץ 2006".
ובכל זאת, מה אחרי מות?
שלושה חיילים נפלו אתמול ברצועת עזה, ותמונותיהם מובאות בראש שערי שלושת העיתונים. שלושת העיתונים מקדישים את עמ' 4, מיד אחרי הכפולה הפותחת, שבה מתפרסמים ענייני הכותרת הראשית, לשרטוט דיוקנאות קצרים של הנופלים. ב"הארץ" אלו שלוש בוקסות קטנות יחסית, "מעריב" מקדיש לנושא שתי רצועות צרות של העמוד (שאר העמוד תפוס על-ידי מודעה), ואילו ב"ידיעות אחרונות" אלו החצאים העליונים של עמודים 4 ו-5.
אופי המידע המובא בקטעים האלה מורכב מפרטי ביוגרפיה ודברי הספד, שכל עיתון מעצב לפי האופי והמזג שלו. האם ראוי להקדיש לידיעות מהסוג הזה מקום נרחב יותר, או אולי מצומצם יותר? האם ראוי להטריד את בני המשפחות ברגע הקשה בחייהם, או שאולי מדובר באקט תרפויטי? אילו תמונות ראוי להביא בידיעות מן הסוג הזה? ובקיצור: מהי הדרך ההולמת להגיב עיתונאית על נפילתם של חיילי צה"ל? מאחר ששלל שאלות כבדות משקל הרבה יותר אינן זוכות למענה, או אפילו לדיון, נראה שגם שאלה זו תמשיך לא להישאל (בינתיים אפשר לקרוא את מה שכתב כאן לפני שנתיים אלכס ליבק על עניין משיק: "מרבדי הפנים הצעירות של החללים במלחמה הזו, שניבטות אלינו מעל העמודים הראשיים של העיתונים").
ההתנתקות: עוד פרטים נחשפים
מוסף "הארץ" מציע היום כתבה מרעישה של עקיבא אלדר. אלדר חושף תחקיר פנימי של צה"ל הקובע ש"הערכת המודיעין ערב ההתנתקות נכתבה כדי לרצות את ראש הממשלה", כמאמר ההפניה על שער העיתון. זה חיזוק לגילוי המרעיש של עפר שלח ורביב דרוקר בספר "בומרנג", על הקשר שבין עומק החקירה (של ראש הממשלה דאז שרון) לעומק העקירה (כביטויו של הח"כ צבי הנדל). אלא שהרעש הזה בא באיחור. הנה עוד דוגמה מדוע האיפול התקשורתי וההתגייסות הפטריוטיות של הסיקור העיתונאי אינם פטריוטיים כלל וכלל (וראו בהמשך את דבריו הפטריוטיים של מו"ל "מעריב").
פוליטיקה, יש דבר כזה
הקמפיינים מוקפאים? לא ממש; המלחמה הפוליטית עברה למנהרות.
ריכוז המאמץ נרשם בניסיון לדחות את הבחירות. "מעריב" מדווח כי היועצת המשפטית של הכנסת קבעה, בתגובה לפנייתם של הח"כים גדעון סער ושלי יחימוביץ', כי דרוש רוב של 80 ח"כים לדחיית הבחירות. לפי הסקר המופיע מעל הידיעה, הליכוד מקבל 29 מנדטים, קדימה 27 והעבודה 17. "למרות התמיכה הגורפת של הציבור במבצע 'עופרת יצוקה', הליכוד חוזר השבוע לראש טבלת המנדטים", נכתב שם. "קדימה ממשיכה להיחלש".
אגב, מפלגת אור בראשות ירון ידען לא יישרה קו עם ההקפאה, ורע שכך: המודעה שלה, המתפרסמת היום בפינה השמאלית העליונה של עיתון "הארץ" ומציגה את הדתיים כחמורים, היא דוגמה לתעמולה נחותה, שנראית לי גם כעוברת על חוקי מדינת ישראל.
כתבנו הצבאי
עוד מתוצאות המלחמה: העיתונים, שגם בימים רגילים מהווים שיקוף לא רק של המציאות, אלא גם של הדימוי הטלוויזיוני שלה, מקדישים היום מקום לדיון באישיותם ויכולותיהם של הכתבים הצבאיים: בעז גאון כותב היום ב"סופשבוע" (אתמול הגיע למנויים) דברי ביקורת חריפים במיוחד על רוני דניאל (ומצרף דוגמאות לא מספיק משכנעות), יוסי קליין מגיש ב"השבוע" טור נפלא על הכתב אלון בן-דוד, טור שהוא גם סיכום פרוזאי יפה של הכרוניקה של סיקור המלחמה הזו.
תזכורת: "העיתונאים שסיקרו את המלחמה חשו שמוטלת עליהם אחריות רבה והיו מודעים היטב להשלכות שיש למידע שהם משדרים. רובם התחבטו לא מעט בשאלות אילו היבטים עליהם להדגיש, במיוחד לנוכח העובדה שבזמן שבצה"ל ובציבור הרחב האשימו אותם בביקורתיות יתר כלפי מהלכים צבאיים, הטיחו נגדם מבקרי הטלוויזיה, ביניהם אהוד אשרי וגדעון לוי מ'הארץ', שהם נוקטים גישה פטריוטית ומגויסת לעילא" ("העין השביעית", תמר גוטמן, ספטמבר 2006).
יש מי שפתר את ההתלבטות בשאלת המתח שבין פטריוטיות למקצועיות עיתונאית: מו"ל "מעריב" עופר נמרודי. באופן נדיר, כך לפי דבריו, הוא מפרסם טור בעמ' 5 של העיתון, ובו הוא מוחה על אופי הסיקור ב"מעריב": על ראיון עם מאן דהו שהגדיר את אהוד ברק ואת חיילי צה"ל כפושעי מלחמה, ועל טור של יהונתן גפן, שבו הוא מכנה "את פעילותם ההירואית של חיילי צה"ל" פשע מלחמה.
כזכור, לפני כשנה מינה נמרודי (המגדיר עצמו "פטריוט" כמה פעמים לאורך הטור) שני עורכים ראשיים הנחשבים אנשי שמאל, ורחוקים בדעותיהם מהקו שאיפיין את העיתון בעריכתו של אמנון דנקנר. הטור היום הוא אולי הד למתח הזה. נמרודי כותב כי "לא יצנזר ולא ימנע כל ביקורת", אולם לא ידפיס אותה "בעת קרב". הוא "מתנצל בפני שר הביטחון וחיילי צה"ל". גם ככה שמח (כלומר עצוב) בבית "מעריב", עכשיו נותר לראות אם החיכוך הזה יהיה הפגז שימוטט את הבית (העומד למכירה).