(צילום: פלאש 90)
"בלא חדווה, בחוסר אמון הדדי בין חבריה וללא הסכמה על יעד ממשי או אמצעים להשגתו, מתגלגלת ההנהגה הישראלית אל מה שנראה כמהלך קרקעי בלתי נמנע", כותב היום עפר שלח בעמ' 3 של "מעריב". בוקר טוב, שנה טובה, ברוכים הבאים לעזה. זיקוקי השנה האזרחית טבעו בבוץ העזתי ונדחקו אל השער האחורי, אם בכלל. ב"ידיעות אחרונות", מעל לידיעת כיתוב התמונה הבלתי נמנעת ("השיקו ברחבי העולם מיליוני כוסות שמפניה והתנשקו" על רקע זיקוקים בסידני), מודפסת כותרת גדולה המכריזה :"אלה החיים".
מה הם, באמת, החיים? האם נגלה סוף-סוף הסוד? כותרת המשנה מגלה טפח: "קרן פלס מתחתנת עם איש עסקים שפגשה במקרה". האם בידיעה עצמה על חתונתם של הזמרת ואיש העסקים נגלים גם טפחיים? לא ממש. אבל יש כאן ללא ספק מטפורה לסיקור התקשורתי של מלחמת עזה. אלה החיים, בהם הכל קורה במקרה גם כשהוא מתוכנן שנה מראש. כך נשקפת המלחמה מבעד לעיני הכתבים והפרשנים ונותני הכותרות: פעולה מתוכננת ומכוונת ואקראית ורנדומלית, שאין מאחוריה שיקולים פוליטיים והיא טבולה בהם עד צוואר, שאסור להפסיקה עד להשגת המטרות (שאין איש מסכים על אופיין) ויש להפסיקה תיכף ומיד, כי כולם צודקים וכולם טועים ולציון לא בא ולא יבוא גואל.
ובעצם, הרי המשפט הזה, "קרן פלס מתחתנת עם איש עסקים שפגשה במקרה", הוא נטול כל היגיון. האין כל החתונות נולדות מפגישה שהיא "מקרית" (וכי מה הם "בליינד-דייט", "שידוך", מבט על הבר או כל פגישה ראשונה בין אדם לאדם)? ולכן אולי אין להאשים את העיתונאים על הסיקור המזוגזג, ולעיתונאים אין להאשים את הפוליטיקאים על ההתנהלות המסובסבת, כי לא רק חתונות, גם מלחמות מתחילות מפגישה מקרית, וגם מהן, כך התברר השבוע בפעם המיליון, משחרר רק המוות.
שלגיה ושבעת הגמדים
"שלשום ישב אהוד ברק עם שבעה עיתונאים. הוא סיפר להם שהוא מתדיין עם שר החוץ הצרפתי על יוזמה צרפתית להפסקת אש ל-48 שעות. זאת היתה תקלה", כך נפתח היום טורו של נחום ברנע המופיע על שער "ידיעות אחרונות". תסמכו על ברנע שייקח אתכם אל תוכו של האירוע הפוליטי המרכזי של השבוע, ולא רק יכתוב עליו במרומז (כמו כספית אתמול).
הפגישה הזו של שר הביטחון שלשום קבעה במידה רבה את הסיקור העיתונאי של המלחמה אתמול והיום. זה היה גם האות לחיסולה הסופי של ה"השעיה" – השעיית הקמפיין שהכריזו עליה הפוליטיקאים, והעיתונאים החרו החזיקו אחריהם. הקביעה של ברנע, כי "זה [המבוכה סביב ההודעות הסותרות על מו"מ להפסקת אש] קורה לא רק בגלל חוסר נימוס או הרגלים רעים או העדר אמון, אלא גם בגלל מאבק הבחירות", הפכה לבון-טון.
במהלך היומיים-שלושה הראשונים של המבצע מיעטו העיתונאים והפוליטיקאים "לדבר פוליטיקה", אבל היוזמה המוזרה של שר הביטחון, שלקח על עצמו פתאום גם את תפקיד שר החוץ, שלפה את הפקק (הדולף והמחורר) הקורקטי של "כולנו עומדים מאחורי צה"ל והממשלה" והביאה לשטף כותרות ופרשנויות שחשפו (או הומצאו ממוח קודח) את המגמות והספינים הפוליטיים העומדים מאחורי פעולות המלחמה ואי-הלוחמה.
שרת החוץ ציפי לבני מבקרת גן ילדים שנפגע מרקטת גראד, אתמול בבאר-שבע (צילום: לע"מ)
יו"ר הליכוד בנימין נתניהו מבקר במקלט, אתמול באשקלון (צילום: מיכל פתאל)
ואם בעיתונות כספיתית עסקינן, מי לנו גדול מבן כספית, שקובע בנחרצות כי "המערכה נגד חמאס מתגמדת אל מול הדרמה הפוליטית הניטשת בין שניים מבכירי השרים המעורבים בה: שר הביטחון אהוד ברק ושרת החוץ ציפי לבני, בקרב השמצות, האשמות וקרדיטים חסר תקדים, הניטש ביניהם מאז השבוע שעבר, ועד עצם הרגעים הללו".
אהוד ברק, האיש שבשבועות האחרונים ממלא את תפקיד הכלב השחור של הסיקור הפוליטי (כמי שהתרסקותה ההיסטורית של מפלגת העבודה תהיה רשומה על שמו), היה אמור להיות המרוויח הפוליטי הגדול של מבצע "עופרת יצוקה". ואכן, לפי יוסי ורטר ועיתון "הארץ", זה בדיוק מה שקרה. "בתום השבוע הראשון למלחמה נגד החמאס, התוצאות הפוליטיות ברורות", כותב ורטר. "מפלגת העבודה, בראשות שר הביטחון ברק, מתחזקת בצורה משמעותית". לפי סקר "הארץ", "הפופולריות של אהוד ברק מזנקת ב-19% והעבודה עולה ל-16 מנדטים".
אבל הממצא הזה לאו דווקא משתקף בדיווחי העיתונים עצמם; תמונת המצב הפוכה, על-פי מה שנראה בטורים כמו אלו של ברנע, הקובע כי ההכחשה של צה"ל והשב"כ את הכרזת שר הביטחון היתה חסרת תקדים, ובכותרות ראשיות כמו אלו של "ידיעות אחרונות": "אולמרט נזף בברק: פעלת מאחורי גבי".
אז מה נסגר עם הבוץ?
אז מה נסגר, צה"ל נכנס או לא נכנס? מדיניות השתיקה והאלם שכופה הרמטכ"ל אשכנזי על פקודיו מביאה לכך שהספקולציות הפרשניות על מהלכים צבאיים נעשות דלילות למדי. אולם ייתכן גם כי המציאות עצמה, כאמור לעיל, לא ממש בטוחה בעצמה. "שישה ימים אחרי תחילתו של 'מבצע עופרת' יצוקה בעזה", כותבים כתבי "מעריב" בידיעה הראשית של העיתון היום, "ישראל מדברת בשני קולות: צה"ל השלים את היערכותו לקראת פעילות קרקעית ברצועה, והדרג המדיני מדגיש כי המבצע לא יסתיים לפני שיושגו מטרותיו, אך במקביל נמשכים הדיונים על הפסקת אש".
צה"ל נערך על גבול עזה, היום (צילום: יוסי זמיר)
כותרת הידיעה היא "משחק כפול", והלוגו המתלווה אליה מסתיים בסימן שאלה: "מבצע או הפוגה?". באותו עיתון עפר שלח, כאמור, סבור כי מבצע קרקעי הוא בלתי נמנע. רפי מן קורא לכיבוש ציר פילדלפי במקום כניסה לעזה, בן-דרור ימיני מלין על כך שישראל לא הציעה לחמאס הפסקת אש לפני יומיים (הלוגו של הטור הוא "בעד הפסקת אש", אבל ימיני מקטר רק על הפספוס בניצול דעת הקהל, וסובר שממילא חמאס לא היה מסכים להפסקת אש). מאמר המערכת של "הארץ" משחק גם הוא משחק כפול, וקורא "לתת הזדמנות לגורמים בינלאומיים" המתווכים בנסיונות להפסקת האש, אולם קובע כי "נראה שרק כיבוש מחודש של הרצועה ושהייה מתמשכת בשטח יבטיחו מידה של ביטחון לתושבי הדרום".
האם מזג האוויר יעכב את המבצע? לפי ספואת כחלות, כתב "מעריב" בעזה, לא בטוח. "ממקומי בטבורה של עזה", הוא כותב היום, "אני יכול לאשר לכם: למרות קשיי מזג האוויר, אין למטוסי חיל האוויר כל קושי, ביום ובלילה, להמשיך בגיחות התקיפה, שאותן אני שומע אפילו בזמן כתיבת שורות אלה, סמוך לשעת חצות".
פשעי מלחמה ישראליים וישראלים שונאי ישראל
במוסף "סופשבוע" של "מעריב" ממטיר הטור הפותח של יהונתן גפן אש וגופרית על הפעילות הצבאית הישראלית. מדובר בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, הוא קובע חד-משמעית. משפט אחד בכל הטור מסגיר מוטיבציה בעייתית משהו לגישתו של גפן: "עדיין לא נולד כוח שינצח טרור מרושע", הוא כותב. אפשר להתווכח עם תיאוריות פציפיסטיות או רדיקליות, אבל אין שום דרך לעסוק באופן רציונלי באידיאולוגיה של ייאוש.
לעומת גפן, כותב ארי שביט טור נגדי חריף בעמודי הדעות של "הארץ". הכותרת הבנאלית אך המשמעותית היא "מלחמת מגן". שביט מצדיק בכל עוז את היציאה למלחמה, וכותב בחריפות נגד "ישראלים שונאי ישראל שמתארים את מבצע 'עופרת יצוקה' כפשע מלחמה". שביט אינו חוסך במחמאות ובשבחים לצה"ל, לפוליטיקאים ולעם ישראל, ואפילו לאהוד אולמרט! (ואפילו לישראלים שונאי ישראל הוא סולח: "אין מקום לשנוא את הישראלים שונאי ישראל. בסופו של דבר, עמדתם פתטית. בצדקנות שלהם אין צדק, ובמוסרנות שלהם אין מוסר").
עם העמדה של שביט אפשר להסכים, ואפשר גם לא להסכים; מאחוריה עומד היגיון, ולא רגש ייאוש בלבד. ניתן רק לקוות ששביט לא יחזור על הזגזגנות שלקה בה בכתיבתו הפובליציסטית בזמן מלחמת לבנון השנייה.
פרס הממזר הציני
פרס הממזר הציני ניתן במלחמה האחרונה לחברות מסחריות שונות ובראשן בנק לאומי, שהפיץ סטיקר פטריוטי ממותג בצבעי הבנק ("ישראל חזקה, אנחנו ננצח"). מלחמה, כמו תוכנית ריאליטי מצליחה, היא הפקה יקרה ומושקעת שמושכת המון רייטינג ומעוררת רגשות הזדהות גדולים אצל חלק גדול מקהל הצרכנים. הפרסומאים של בנק לאומי זיהו את הפוטנציאל, והיכו באופן מהיר ונקודתי. במלחמה הנוכחית ניתן (בינתיים, עד שיצוץ ממזר ציני עוד יותר) להעניק את הפרס לעיתון "ישראל היום", שמפרסם על השער כי "מהיום סטיקר מיוחד יצורף לגליונות 'ישראל היום'". הסטיקר, "ישראל היום חזקה יותר מתמיד", כולל את שם העיתון, את הלוגו שלו ואת הצבע השולט בו (לא צהוב, אדום). גועל נפש.
וידיעה תקשורתית אחת
"מאז תחילת מבצע 'עופרת יצוקה' הפכו החיים בתחנת הרדיו גלי-צה"ל לסיוט", מדווח אמיר בוחבוט ב"מעריב". לא, לא גייסו את טובי שדרנינו. הללו סובלים מקללות ואבנים שמטיחים בהם ועליהם ערביי יפו.
חייל צה"ל ליד גבול עזה, היום (צילום: יוסי זמיר)