תנו ליהרג בשקט. תנו להיקלע לתאונה, לפיגוע, לאסון, בלי שדמי יימרח על העמודים הראשונים, יצבע את המהדורות המרכזיות. כל חיי לא מצאתם בי עניין מיוחד, גם אם ביקשתי מעט מתשומת לבכם. אנא השאירו זאת כך גם במותי. אל תמתגו את נשימותי האחרונות, אל תתמקדו בכתמי האודם שנותרו על הקרקע אחרי שפינו את שרידי, בפדים, במזרקים, בצינורות שקופים. הניחו לנעל היתומה, לבגד המחורר, לתיק הקרוע. לא תלמדו מזה כלום, לא עלי ולא על עצמכם.
אל תהללו את הצוותים שלכם, שעוסקים בליקוט חלקי גופתי. הם עושים את מלאכתם, גם אם נוראה, כמו כל צוות חילוץ, הצלה, שיטור ורפואה. איסוף אברי המפוזרים בשטח אינו מלאכת קודש, אף אם עסקו בכך לילות כימים. הביאו את שק הניילון השחור המכיל את השיירים שנותרו ממני לפתולוגים ולא לחכמי דת, ואת זיהוי החפצים השאירו למשטרה.
אל תחטטו ברגעי מותי המזעזע, אל תפלשו בהזדמנות זו לחיי. הניחו לאלבומי התמונות שלי. אל תציקו לסביבה בשאלה איזה מין שכן הייתי, אל תבנו פרופיל שלי על-פי תיאוריהם הסתמיים. ברור שהייתי אדם שקט, הרי לא הטחתי חפצים בקיר. ברור שאהבתי לעזור, במיוחד בפתיחת דלת המעלית לגברת עם הסלים.
אל תתחבו מיקרופון לפיו של מי שיוגדר כידידי כדי שיאמר עלי מלים טובות. אני לא ממש סובל אותו ואין לו מושג מי אני, כלומר מי הייתי. היזהרו מאנשים שפורחים בהלוויות, אל תיעתרו לחוטפי מצלמות ולזוללי מיקרופונים. הניחו לי להיעלם בשקט, כפי שחייתי בשקט.
תנו לקרובים לי להתאבל עלי בדרכם. מותי הוא רק שלהם. האסון, הכאב, האובדן, הוא לא שלכם. אל תחפשו פשר, אל תבנו תיאוריות. אוי לכם אם תעסקו בשאלות של שכר ועונש. אל תשאלו למה. למה דווקא הוא? למה דווקא עכשיו?
אל תדברו אלי בנוכח, בגוף שני. אני לא יכול לענות. אל תכתבו לי מכתבים, אין לאן לשלוח אותם. אל תצטטו קטע משיר, אני לא עץ השדה. למותי אין כל משמעות. חסרוני יתפוגג עם הזמן. מעכשיו אני גוף שלישי, נסתר, בלתי נוכח בעליל. אני לא יושב בשמים ולא משקיף משם על טקס קבורתי. וגם אם מישהו אומר זאת בכאבו המר, זה לא שווה ציטוט. דברו עלי, אם יש על מה. לא איתי. שתקו עלי, הזילו דמעה. די בכך.
אל תחפשו צירופי מקרים, אל תבדקו אם יום מותי הוא במקרה יום הולדתי ואם כך הזדמן, אל תסיקו מכך שום מסקנה. נסו להתאפק מלעסוק בקלישאה בדבר החגיגה שהסתיימה באסון. תמיד יש חגיגות ותמיד, למרבה הצער, גם אסונות, והם אינם מובדלים זה מזה.
הניחו לאוהבי לכאוב את כאבם. אל תתקרבו לילדי, גם אם אינם קטינים. אל תספרו עד כמה אחסר להם. ותרו על המשפט המאוס "הוא לא יזכה לעמוד בחופתם" ועל המשפטים הדומים לו. זה אכזרי, קיטשי, בנאלי. אל תרקדו על קברי. אהובי אינם חומרי טעם וריח בסיפור שלכם – ואפילו אני לא.
אל תקרינו קטעי וידיאו ישנים שבהם אני נראה רוקד, שר, משתטה, צוחק. גם אם ביקרתי בבית-הכנסת כשבני עלו לתורה, זו לא סיבה לתת לכך פרסום מאוחר ושרירותי בנסיבות שאין לי שליטה בהן. שלא תעזו להשתמש בתצלום שיהפוך אותי למה שמעולם לא הייתי. במשפט שאמרתי או שלא אמרתי, שיגייס אותי – בהעדר יכולתי למחות – לשירותכם.
אל תפיצו שהצטיינתי בכל. אל תייחסו לי תכונות נעלות. אל תספרו מה התכוונתי לעשות אילו כל זה לא היה קורה. הניחו לטיול שתיכננתי, לספר שרציתי לכתוב, לדברים שלא הספקתי לעשות. זה לא עניינכם.
אל תחפשו מקרים קודמים שבהם כמעט היכה בי הגורל – או מצבים שבהם אכן היכה. אל תעשו עניין מזה שברגע האחרון שיניתי תוכנית כלשהי, והשינוי הפעוט הזה עלה לי בחיי. ייתכן ששינויי תוכנית קודמים הצילו את חיי, עם או בלי שהייתי אני מודע לכך – ובטח לא אתם.
אל תספרו איזה אבא נפלא הייתי. אין לכם מושג. אל תסתמכו על ה-sms האחרון ששלפתם מן הנייד המרוסק שלי. שלא תעזו לצטט ממנו את המסר "מביא פיצות לכולם". לא כתבתי אותו למען הנצח ואין לו כל משמעות. כתבתי אותו כי הכריחו אותי לעבור בפיצרייה, כי התעקשו שהפעם תורי. אל תכתבו "היציאה שממנה לא חזר". המלים האחרונות הן בהכרח נבובות, שוות לא יותר ממה שהן. אם מותי הוא פתאומי ולא הספקתי להיפרד, מלותי האחרונות אינן חשובות יותר מאלה שלפניהן.
אוי לכם אם תפרטו את מה ואת מי "כל-כך אהבתי". אהבותי יקרות לי מכדי שתסחרו בהן. שלא תעזו לכתוב "הוא לא יזכה לראות את בתו מקבלת את התואר". אל תאמינו לכל מי שאומר שאהב אותי. אל תגידו שאהבתי לעזור. אני לא מאמין לכם. רק המתים, מתברר, אהבו לעזור. החיים דואגים בעיקר לעצמם. אל תכתבו שארוני עטוף באהבה.
אל תגעו בחלומותי. במה שכל-כך רציתי להיות. שלא תעזו לכתוב "הוא כל-כך רצה ילדים, נכדים, נינים". התאפקו מלצטט מי מיקירי שאומר "לא קולט את זה. אני מחכה שהוא ייכנס כל רגע". אל תמרחו כותרת "בלעדיו".
אל תכתבו שמותי הוא תוצאה של טעות אנוש. אל תדרשו בשמי חקירה ממלכתית או אחרת. אל תטילו את דמי על איזה מחדל. אל תקימו ועדות. אל תגידו ליקוי מאורות. אל תבדקו מי לא ביטל את חופשתו בגלל מותי, מי המשיך לחגוג, מי לא בא להלוויה. אל תספרו איך התקבלה הבשורה המרה על-ידי כל אחד מאלה שהידפקו על דלתם. אל תספרו על הבת שטיילה בדרום אמריקה ואיך הפרסום תפס אותה בדיוק כשעמדה לצאת לג'ונגל. הניחו למלה חיבוק. חבקו זה את זה. אותי כבר לא צריך.
אל תתפללו בשבילי. אל תביאו את ארוני, אנחנו כבר נסתדר. אל תגידו "הביתה". אל תקרבו אותי באופן רטרואקטיבי לאדמה הזאת, לרוחניות שהיא אפופה בה. מותי לא הופך אותי למאמין יותר, להפך. אל תגידו שהייתי איש המעשה ואיש הרוח. אל תגידו "איש ערכי". חפשו ערכים בעצמכם ובאנשים החיים סביבכם.
תנו למות בארץ הזאת.