השבוע היתה לי שיחה קשה עם אחת הקצינות עמן אני בקשר בדובר צה"ל, דווקא אחת היותר הוגנות ויעילות שם. היא התקשרה להלין על שיחה לא נעימה שהייתה ביני לבין אחת הפקודות שלה יום קודם לכן. בדובר צה"ל מציבים דווקא את החיילות הצעירות שלהם (מדובר בדרך כלל בחיילות, ולא בחיילים), להתמודד ב"חזית" מול העיתונאים כשנדרש מידע בזמן אמת. ומה לעשות, אמרתי לקצינה, קשה לי להישאר נעים כשאני מרגיש ש"מסבנים" אותי.
השיחה התקיימה אפרופו הירי בליל שבת של כוח צה"ל על ישראלי-ערבי תושב זמר. ירי שלקח לצה"ל כיממה להודות שבכלל שהתרחש. לא רק לתקשורת. להבנתי, גם הדיווח של צה"ל לדובר משטרת ישראל התעכב כחצי יממה ויותר. בינתיים, לאורך שעות, המשיכו לשחרר לי בצה"ל מילה אחת: "בודקים".
מה לעזאזל בודקים? היה או לא היה? יריתם או לא יריתם? את התחקיר המלא נבקש אחר כך. בינתיים תנו פרטים ראשוניים, און או אוף רקורד, כדי שנוכל להתקדם אנחנו עם הבדיקה שלנו. במקביל למה שאומרים בשטח, במשפחה, בבית החולים, במשטרה. בינתיים קחו אתם פיקוד על הדיווח, אם כבר הלאמתם אותו מדובר המשטרה.
צה"ל חלק מהאירוע הזה, כן-או-לא? למה ריבונו של עולם צריך לחכות יום שלם כדי שחמ"ל דיווח בדו"צ יאשר כי התקיים? (חמ"ל - אלה שאנחנו מחזיקים אותם שם כדי לתת תשובות על המקום, בדיוק לאירועים כאלה, במיוחד לתקריות כאלה).
אמרתי לקצינה המוערכת הזו שבהתנהלות כגון זו המפסידה הגדולה היא התדמית של צה"ל. שבאופן שבו דובר צה"ל מתנהל הוא גורם לנזק לתדמית צה"ל ושאנחנו פחות ופחות מאמינים לדובר צה"ל, מי שפעם, לא כל כך מזמן, נתנו בו אמון עיוור. אם ככה מרגיש כתב ישראלי, מה יגידו ב-CNN, ב-BBC או רחמנא ליצלן באל-ג'זירה?
דובר צה"ל רן כוכב (צילום: פלאש 90)
הצצה לעמודו הראשון של "הארץ" למחרת מחזקת את תחושות הבטן שלי, אני לא לבד. בעקבות הודאת צה"ל בירי בעיתונאית שירין אבו-עאקלה, מגיש יניב קובוביץ סקירה נרחבת של מקרים בהם הכחשות הדובר הפכו בהמשך להודאות. באירוע של דובר צה"ל לכתבים זרים שבו נמסרה ההודעה בדבר אבו-עאקלה, כותב קובוביץ, התפרץ כתב ה-BBC וטען כי אחת מ"עובדות" הרקע המרכזיות "אינה אמת".
"הארץ" מציין שהיעדר האמון של התקשורת הזרה היא תופעה די נפוצה, "אך לא מדובר רק בכתבים זרים". קובוביץ מזכיר כי על-פי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה בראשית השנה, אמון הציבור בצה"ל הידרדר לשפל של יותר מעשור, ועמד על 78% בציבור היהודי. "ייתכן שלכך תרמו הכחשות שהופכות להודאות מאוחרות, שינויי גרסאות ופעולות להסתרת מידע".
"הארץ" חזר לכמה מהמקרים הבולטים בשנים האחרונות. אני חוזר לאירוע של ליל שבת. למרות בקשותיי, צה"ל טרם העביר לי את התחקיר שנעשה או לא נעשה בעקבות הירי באותו אזרח תושב קו התפר בעמק חפר. בעצם, דובר צה"ל לא נידב כל פרט חוץ ממה שעולה מהודעה סתומה שהוציא במוצאי-שבת, אותה התקשורת אמורה כנראה להדהד עבורו.
כך נותרנו עם גרסה תמוהה ובדיעבדית, לפיה מדובר היה בירי כוח צה"ל לעבר רכב חשוד שנראה אחר-כך נמלט. היא תמוהה מכל כך הרבה בחינות, שהיא מצדיקה כתבה בפני עצמה (ואכן הכתב הצבאי של וואלה, ד״ר אמיר בוחבוט, בכתבה מצוינת עשה זאת למחרת) ונותיר רק את השאלה, מדוע לקח לצה"ל יממה להודות שהתקרית בכלל אירעה? למה הוא צריך לחכות בכלל לשאילתא, ולא יוזם דיווח בעצמו? אם הירי בוצע בחשוד בהברחה, מדוע לא דיווח צה"ל למשטרת ישראל כדי שזו תפתח בחקירה, ולתקשורת כדי שזו תפקח עין על השתלשלות העניינים שהובילה לפציעה אנושה של אזרח ולניסיון ההסתרה שלה בשרשרת הדיווח? האם בדובר צה"ל מקווים שעם חלוף הזמן הסיפור יישכח, ולא יעורר עוד עניין?
במבט מרומו של עולם, זה בוודאי לא אחד המקרים הבולטים של השנה, אבל אני כתב שטח שהפרספקטיבה שלו היא מלמטה למעלה. למשפחה היושבת סביב מיטתו של הפצוע - זה כל עולמה. בכפרו זו שיחת היום. עם זה אני מתמודד ביום-יום. זה גם לא מקרה יחיד. זו התנהלות שהפכה לשגרה מאוסה. אז בכל הכבוד למש"קיות הרגישות, טוב יעשה דובר צה"ל אם יצייד אותן בעובדות, ובזמן, ואז שוב יזכו אך למחמאות ולא לגערות מהכתב הנחוש לברר את שאירע כדי שיוכל לדווח באחריות.
עד אז, אין לדובר-צה"ל להלין אלא על עצמו, על כך שהוא מציב את החיילות הללו בתפקיד המתסכל של חציצה בין העיתונאי לאמת, בזמן אמת.
יואב איתיאל הוא כתב באתר "וואלה"