ביטחון

"מה יקרה כשגרינלנד תימס" שואלת כותרת במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". בניגוד למקובל בעיתונות, הטקסט עצמו מספק תשובה: מפלס מי הים יעלה ב-6-7 מטר, מה שיציף את מקום מגוריהם של כחצי מיליארד איש. 70% מרזרבות מי השתייה שבכדור הארץ ייעלמו. נשמע כמו איום רציני וקונקרטי, במיוחד כשהקרחונים אכן נמסים בקצב מזורז בשל שינויי האקלים. איום גדול יותר אפילו מטילי נ.ט על יישובי עוטף עזה.

כמה גדול יותר? בערך פי טריליון. וישראל היא עוד אחת המדינות שתחטוף את תוצאות משבר האקלים חזק במיוחד, גם בשל מיקומה הגיאוגרפי וגם בשל שכנותה למדינות בעלות יציבות מעורערת. למרות זאת, האפשרות שטיל נ.ט יפגע בעוטף עזה מקבלת בערך פי טריליון יותר תשומת לב בעיתוני היום מהאפשרות שערי החוף שלנו יוצפו ומי השתייה שלנו יאזלו. האיום הראשון מקבל את כל השערים בכל העיתונים, האיום השני מככב במקרה הטוב בטורים כמו זה שציטטתי ממנו, 300 מילה בעמוד 4 (מילה טובה ל"מקור ראשון", שמפרסם על השער ידיעה סביבתית).

החיים עצמם

דויד פרץ, באר-שבעי, כותב ב"ישראל היום" על רפורמת התחבורה הציבורית: "השבוע התבשרנו שבמסגרת רפורמת 'דרך שווה' שפר עלינו גורלנו כאנשי הפריפריה, וכדי להוזיל את התחבורה לתושבי המרכז - יחורר כיסנו הפריפריאלי פי שניים מהעבר. את גזירת פרעה התחבורה המתיקו אנשי המשרד עם פרס ניחומים והודיעו שמהיום התחבורה הציבורית תהיה חינם לכל אזרחי הזהב מעל גיל 75.

"והנה לכם דוגמה נהדרת איך עובדת ממשלה משובשת שרואה רק את עצמה. מישהו שם בדק בכלל כמה אזרחים מעל גיל 75 יכולים בכלל לנסוע בתחבורה הציבורית?". לפי פרץ, הזקנים במרכז הם בעלי נכסים ואינם זקוקים להטבה, ואילו בפריפריה, תוחלת החיים הנמוכה יותר הופכת את ההטבה ל"גרועה מזכייה במשכורת לכל החיים ביומך האחרון".

"גם ותיקי פריפריה שאיכשהו הצליחו לשבור את הממוצע והגיעו לגיל שאפשר לנסוע בו בחינם, איך ייסעו? האם מישהו במשרד התחבורה חשב לרגע על אותם זקנים שצריכים לחכות בתחנה ללא צל במשך שלוש שעות ולתהות האם האוטובוס של פעם ביום בוטל, מתבטל או שגם וגם? ולאן ייסעו? לשרידי השוק העירוני שלא מונגש למבוגרים? ואיך ייסעו בדחיפות לבית החולים הקרוב, במרחק שלושה אוטובוסים עירוניים ועוד אחד בין־עירוני?".

כתבת השער של "ידיעות אחרונות" היא ראיון שעורך נחום ברנע עם הוריו של רוה דגן, שאובחן כהלום קרב והתאבד. "אני רוצה להבין אתכם עד הסוף, אמרתי. אני יודע שהממשלה לא מתנדבת לספק שירות או לשלם פיצויים לאזרחים. כך ברשות המסים, בביטוח הלאומי, במשרד הביטחון. בעצם, הממשלה נוקטת שיטת מצליח בגרסה הפסיבית שלה: לא נאבקת, לא קיבלת. האזרח אמור לגייס עדים, לאסוף חומר, להשתלט על טפסים מורכבים באינטרנט, להבקיע את חומת הטלפון, על אף שכל החומר הרלוונטי נמצא בממשלה, בהישג-יד. כך היא חוסכת כסף, והפקידים חוסכים עבודה. האם אתם טוענים שאגף השיקום צריך לנהוג אחרת? 'נכים לא מסוגלים להתמודד עם הביורוקרטיה, אמר עמי, האב. 'בוודאי לא פגועי נפש".

כתבת השער של "ממון": "כך הפכו הקורסים לקראת כיתה א' לטרנד לוהט שמגלגל סכומים אדירים ורוכב על החרדות והתחרותיות של ההורים. האם הם בכלל נחוצים, האם הם מצדיקים הוצאה של מאות ואלפי שקלים ומה כל זה אומר על הגדלת הפערים בין משפחות מבוססות למשפחות חסרות אמצעים".

ששונה חן מראיינת בין היתר את חוקרת החינוך ד"ר אלונה פלג: "הסגרים והלמידה מרחוק השפיעו לרעה על רכישת מיומנויות בכל תחומי ההתפתחות. מי שנפגעו הכי הרבה הם ילדים ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, ילדי פריפריה גיאוגרפית וחברתית, עולים חדשים, חרדים, דוברי ערבית וילדים עם צרכים מיוחדים". "הקורונה הקצינה את כל הבעיות, בשנתיים האחרונות הילדים לא זכו לתשתית ראויה ללימוד קריאה וכתיבה, הפערים גדולים מבעבר, ילדים רבים לא מוכנים לכיתה א' והוסיפי לכך שלושה סימני קריאה", אומרת המדריכה הפדגוגית בת חן בודיאנצקי".

"הפתרון צריך להיות בטיפול עומק ותהליכים ארוכי טווח של מערכת החינוך", אומרת פלג, "עד שזה יקרה ההורים חייבים לשאול את עצמם איזה מסר הם מעבירים לילדים כשהם שולחים אותם לקורס. המסר הראשון, הסמוי והחמור הוא: אנחנו לא מאמינים בך שתצליח להסתדר לבד במערכת החדשה. המסר השני - אנחנו לא מאמינים בגננת ובמורה שיוכלו להעביר אותך את תהליכי הלמידה וההסתגלות. אלו המסרים שאתם ההורים רוצים להעביר? חישבו על זה היטב".

ב"ישראל היום" אומר הנאשם בפלילים דוד ביטן, מהמפלגה בראשותו של הנאשם בפלילים בנימין נתניהו, למראיין אמיר אטינגר, כי הוא חושב שראש הממשלה צריך לבחור את שופטי העליון.

מתיחות בדרום

כאמור, כל כותרות העיתונים עוסקות בסגר שהוטל על יישובי הדרום ובמתיחות עם עזה, וכולן התיישנו היום עם תקיפת צה"ל בעזה.

ב"מעריב" הכותרת הראשית היא "הפקודה לנקמה כבר יצאה לדרך". בעיתון היו יכולים היום להתבשם מכותרת צופה פני עתיד, אלמלי הכוונה היתה לפקודה עזתית ולא פקודה ישראלית. "כצפוי", כותב אלון בן דוד בטורו במוסף העיתון, "לכולם יש לפתע פתרונות קסם בנוגע לעזה. אבל בפועל כל ממשלות ישראל רק ממשיכות לנהל את הסכסוך, בלי שום שאיפה להכריע או לעצב מציאות".

ב"ידיעות אחרונות" בינלאומיים: "המתיחות בדרום מתחילה באיראן". לפי יוסי יהושוע, האיראנים עומדים גם מאחורי איומי הג'יהאד האיסלאמי וגם מאחורי המתיחות סביב חיפושי הגז באיזור לבנון. ב"הארץ" הולכים על "הסלמה קרה", שכבר התחממה היום כאמור. ברחוב שוקן יכולים להתנחם בכותרת הדיווח של יניב קובוביץ וג'קי חורי: "הערכה במערכת הביטחון: גובר הסיכוי לסבב לחימה ברצועת עזה".

ב"ישראל היום" ממלכתיים לעילא: "מיותר לקונן על אובדן ההרתעה. ישראל לא רוצה הסלמה, אך לא חוששת ממנה", נכתב בכותרת הראשית המובילה לניתוח של יואב לימור, הפרשן הצבאי שהיית רוצה שהבת שלך תתחתן איתו. אם אתה הרמטכ"ל זאת אומרת (כותרת הטור עצמו: "ההרתעה לא אבדה: עדיף דרום סגור - מסיכון נמהר"). צחוק בצד, במציאות בה הסוגיה הפלסטינית הפכה לוולדמורט של הסוגיות שצפה רק כשהטילים עפים ומותירה מקום רק להתלהמויות מוכוונות צרכים פוליטיים נקודתיים, האמירה של לימור ו"ישראל היום" היא לפחות מסר שקול ואחראי מוכוון צרכים פוליטיים נקודתיים.

צרכים פוליטיים נקודתיים? כל העיתונים מסכימים כי הממשלה מעוניינת בשקט, "בכל מחיר" לפי חלק מהם, וזאת בשל מערכת הבחירות המתקרבת.

מה עוד נכתב על המתיחות בדרום? עינב שיף מסכם במדור ביקורת הטלוויזיה שלו ב"ידיעות אחרונות": "הביקור של הרמטכ"ל באוגדת עזה אתמול תוקשר לציבור באמצעות סרטון שהפיץ דובר צה"ל. רב-אלוף אביב כוכבי, לא אחד שסובל מלשמוע את עצמו, לא אמר שם כלום. והכוונה ב'כלום' היא היא לא למילים ריקות וקלישאות חלולות: הוא פשוט לא מדבר. במקום, כוכבי מאזין לקצינים, צועד איתם ומונצח בשלל פאזות גנרליות. שמישהו יעדכן את משה אדרי: הסרט האילם חוזר".

"ישראל היום"

בראיון המתפרסם במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", אחת השאלות היא "הזכרת את נתניהו. נתניהו הוא דוגמה טובה למנהיג השנוא על ידי חלק מהישראלים. מהן הסיבות לכך, והאם היה לכך תקדים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל". נתניהו הוא מנהיג שנוא? מי שחי על דיאטה של "ישראל היום" מאז הקמתו ב-2007 ודאי נצרך עכשיו לשירותי מד"א, ארגון שמשפחת אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", תרמה לו סכומים גדולים.

בתוך התשובה לאותה שאלה נכתב "היו מנהיגים שעוררו בישראלים רגשות שליליים [...] אבל קשה לחשוב על מנהיג שהצליח לעורר בישראלים רגשות כל כך חזקים, ולאורך כל כך הרבה זמן, כמו בנימין נתניהו". נתניהו עורר רגשות שליליים חזקים? נתניהו שלנו? איך לא ידענו על זה עד 2022?

אחת הסיבות לכך, בהמשך אותה תשובה, היא "ההתנהלות הפוליטית הצינית של נתניהו. הוא לא דיבר על בעיות במערכת המשפט עד שנפתחה נגדו חקירה; הוא לא היסס לנהל משא ומתן קואליציוני עם מנסור עבאס ורגע אחר כך לכנות את ממשלת בנט-לפיד 'ממשלת האחים המוסלמים'. מהבחינה הזאת, הרבה אנשים רואים בנתניהו כפוליטיקאי שמייצג את מה שגורם לרבים לסלוד מהפוליטיקה". איך כל זה קרה מבלי שידענו?

"מה חלקה של התקשורת בליבוי היצרים?", שואל המראיין. כאן כבר נשברתי. 15 שנה שירת "ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל, את בנימין נתניהו, וכעת כתב "ישראל היום" שואל מה חלקה של התקשורת בליבוי היצרים? האם מישהו גזר מהמילון את המילים "צביעות", "מודעות עצמית" ו"גלגול עיניים" רק כדי לשים ללעג את אנשי החינמון?

אחרי שנים ארוכות בהן נשא לא בגאון את התואר "ביביתון", "ישראל היום" חדל השנה להיות עבד נרצע לפוליטיקאי אחד, אבל האם מבטאון הפך סוף סוף לעיתון? ובכן, כדי לחזור בתשובה, כידוע, צריך קודם להכיר בחטא.

במדור של מתי טוכפלד, הכתב הפוליטי של "ישראל היום", נכתב כלאחר יד "נכון לעכשיו המועמד היחיד שנתניהו מסייע לו ומרים טלפונים לפעילים מרכזיים בבקשה לדאוג לו הוא בועז ביסמוט. הקרב הפוליטי  שעורך 'ישראל היום' לשעבר לקח על עצמו בניסיון להיכנס לכנסת לא קל" משום שהוא לא מקבל מימון כמו הח"כים המכהנים.

אין מספיק WTF בעולם. מילא שטוכפלד מתעלם מכך שבניגוד לח"כים מכהנים, ביסמוט כעורך "ישראל היום" זכה לחשיפה תקשורתית ששווה כמה מיליוני שקלים (בערוץ 12), אלא שהוא מתעלם, באותו חוסר אלגנטיות, מכך שביסמוט זכה לתפקידו כעורך "ישראל היום" ולמשבצת בערוץ הפופולרי בישראל, בגלל ששירת את נתניהו ודיקלם את דף המסרים שלו, בעצמו ובאמצעות העיתון שבעריכתו. ושבשל כך הוא זוכה כעת לתמיכה יוצאת הדופן, אליבא דטוכפלד, של נתניהו, תמיכה שנשללת מאותם "ח"כים מכהנים".

הראיון דלעיל מסתיים בשאלה אם שיח שנאה עלול להביא גם לאלימות ממש. המרואיין משיב בחיוב. הדוגמה שהוא מביא היא ההסתערות על גבעת הקפיטול. "כשהשנאה לצד השני מביאה המון להסתער על בית הנבחרים של הדמוקרטיה החשובה בעולם, במטרה לבטל תוצאות של בחירות דמוקרטיות, זה כבר הופך למפחיד".

אני מזמין את הקוראים לעיין בסיקור שהעניקו ב"ישראל היום" לדונלד טראמפ. ההסתערות על גבעת הקפיטול היא זיקוק של הטראמפיזם, והאדלסונים הם התורמים הגדולים ביותר של טראמפ, מי שהזרימו עבורו מאות מיליוני דולרים מהונם הפרטי והיו סמוכים על אוזנו במשך שנות כהונתו. "ישראל היום" תמך בטראמפ והתרפס לפניו בלהט גדול יותר אפילו מזה שהפגין כלפי נתניהו. רק לאחרונה מנתה מרים אדלסון את הראיונות עם טראמפ כפסגת ההישגים העיתונאיים של העיתון.

כדאי שמישהו יתרגם עבור מירי את הראיון שמתפרסם בעיתון שלה. עברית היא כבר יודעת.

רעל השנאה

השורות הקודמות נלקחו מראיון שערך רן פוני במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" עם חוקר התקשורת ד"ר ערן אמסלם מהאוניברסיטה העברית. "אמוציות? כמעט שום דבר שהפוליטיקאים אומרים לא מקרי; רעל השנאה לא מתנקה גם אחרי הבחירות", נכתב בציטוט בכותרת הראיון. "היינו רוצים שהשיח הפוליטי יתמקד באידיאולוגיה ובמדיניות, אבל שיח שנאה עושה משהו אחר לגמרי: הוא מתמקד ביחסים בין קבוצות ואנשים ומחלק את העולם לטובים ולרעים; לגיטימיים ולא לגיטימיים, מוסריים ולא מוסריים", אומר אמסלם, "בהיבט הפוליטי, שנאה מפחיתה את הסיכוי להגיע לפשרה, שהיא דבר הכרחי בפוליטיקה. [...] נוסף על כך, מחקרים מראים שהשנאה בין מחנות פוליטיים מחלחלת גם לחיי היום-יום".

"לשיח הזה יש השלכות על הפוליטיקאים?", שואל פוני ואמסלם משיב: "לא תמיד. פעמים רבות הם יושבים אחרי הבחירות באותה קואליציה עם מי שעד לפני רגע הציגו כאויב המדינה. אבל ברמה הציבורית, ההשלכות של השיח הזה יכולות להיות קשות כי הרעל לא מתנקה מהמערכת כשהבחירות נגמרות".

כמה עמודים לפני כן, עירית לינור, משפריצה מדופלמת של רעל, מקדישה את הטור שלה לקידום התמה לפיה המחלוקות הפוליטיות בישראל הן רק על פני השטח ובמציאות הישראלים כולם ערבים זה לזה ואוהבים זה את זה, והשנאה כלל לא מחלחלת לחיי היום-יום. חוץ כמובן מאצל מצביעי מרצ ויש עתיד שהם חמוצים ושונאי אדם.

אגב, דפוס דומה ניתן למצוא אם משווים בין הכתבה של אמנון לורד ב"ישראל היום" לבין זו של אורי פסובסקי ב"גלובס", שעוסקות שניהם בלהט האידיאולוגי בקרב קיבוצניקים ומגיעים למסקנות שונות. בעוד שפסובסקי מראיין את מי שחקר את הנושא, לורד מסתמך יותר על הרהורים שלו ושל קיבוצניקים שפגש. אולי אפשר למצוא כאן קו חורז נוסף. לורד ולינור הם ביביסטים מובהקים.

כלכלה

עוד ב"ממון" של "ידיעות אחרונות": סבר פלוצקר ממשיך במלחמתו נגד העלאת הריבית, שעלולה לפגוע באנשים עשירים כמו הבוס שלו וקוראים אחרים: אין באמת יוקר מחיה (לא מודדים נכון), אין באמת אינפלציה ויש "משבר משכנתאות בפתח" (לכן אסור לייקר אותן). אני לא יודע כמה עוד אנשים חוץ ממני קוראים את סבר פלוצקר, אבל מעניין אם גם להם מסתחרר הראש מהספינים השקופים של הפרשן חסר הבושה הזה.

סבר פלוצקר (צילום מסך מעובד)

סבר פלוצקר (צילום מסך מעובד)

אצל פלוצקר ציטוטים של מרואיינים, נתונים כלכליים והמציאות עצמה, היא כמו משטח דשא ענק עבור חיית מחמד טעונה. גן עדן רך ומזמין המשתרע לפניו לצרכיו, כשתמיד מישהו אחר משלם, אם באיסוף ואם בדריכה. לפני כחודש הסביר פלוצקר שהחשש מאינפלציה קלוש ותלוש (ולכן אסור להעלות ריבית), לפני שבועיים הסביר שיש אינפלציה אבל היא בגלל התייקרויות לא מוצדקות (ולכן אסור להעלות את הריבית). כעת, כאמור, שוב אין אינפלציה. אותו דבר עם יוקר המחיה, שבא והולך מהטורים של פלוצקר לפי הצורך (בעיקר הולך). היום מגלה פלוצקר באיחור לא אופנתי שיש משבר משכנתאות. אל תדאגו. אם תשאלו אותו, הוא ידע תמיד. את משבר המשכנתאות העולמי הוא פספס בגדול, מה שלא הפריע לו לכתוב שהיה כמעט הראשון לזהות.

אגב, פלוצקר מזכיר בטורו כבדרך אגב כי לפי ארגון הסחר העולמי, המכס בישראל על יבוא שאינו חקלאי נמוך במיוחד ו"ישראל מצטיירת כאחת המדינות המפותחות המובילות בהורדת מכסים. מלאכת החשיפה כבר כמעט הושלמה במלואה" ולכן מחאת יוקר המחיה הנוכחית מתמקדת ביבואנים במקום בחברות המזון הישראליות כפי שהיה ב-2011. זה לא מפריע לנחמיה שטרסלר, עוד גאון כלכלי, לטעון ב"הארץ" שהפתרון לבעיית יוקר המחיה היא הורדת המכסים. לפעמים גם שעון מקולקל יכול לא להראות את השעה אף פעם.

פוליטיקה

במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" טוען עמית סגל שנתניהו הוא הפוליטיקאי החזק בישראל, אבל לא בליכוד, שם הוא מעוניין "לדחוק מהכנסת את הפורץ לשעבר דודו לניאדו במחוז תל-אביב, את החוטף לשעבר יוני ג'ורנו במישור החוף ואת יתר השמות הבעייתיים. [...] אם אתם לא מכירים את השמות, מבחינתו מה טוב". לפי מתי טוכפלד ב"ישראל היום", סגל (שלא עדכן את הרשימה שלו - לניאדו כבר לא במירוץ) לא יודע, או מתעלם, משמות כן מוכרים שנתניהו מנסה לדחוק לתחתית הרשימה: אמסלם, רגב וברקת (המככבים בהקשר זה על שער "ישראל היום"), וגם מאי גולן, דוד ביטן ויולי אדלשטיין.

סימה קדמון לעומת זאת, בטורה בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות", סבורה דווקא כי "הבייס של נתניהו בליכוד שכולל את יריב לוין, דודי אמסלם, גלית דיסטל אטבריאן, אמיר אוחנה, שלמה קרעי ומירי רגב, כנראה יתפוס את מקומו בעשירייה הראשונה". מי צודק? מה זה משנה. ממילא מה שנקרא אצלנו עדיין משום מה "עיתונות" פוליטית, עוסק בניחושים ופליטת תדרוכים, ולא שונה מקריאת מדור הספורט במקרה הטוב והאסטרולוגיה במקרה הפחות טוב.

ב"דה מרקר" מפנה גור מגידו את תשומת הלב למועמד אחר בפריימריז של הליכוד: עו"ד חנוך מילביצקי. "האיש שהוביל קמפיין רפש נגד אשה שהוכתה על-ידי בעלה - רץ לכנסת".

בעיתונים המגזריים, המתחים במפלגת הציונות הדתית מעניינים יותר מאלו שבליכוד. תנחשו איזה פוליטיקאי מעדיפים ב"בשבע", עיתון הציונות החרד"לית, וב"יום ליום", עיתון הש"סניקים:

"שותפות במשבר" היא הכותרת של "בשבע". "במפלגת הציונות הדתית העדיפו לעסוק קודם כל במפקד ובבחירות הפנימיות, אבל קמפיין אגרסיבי שניהל איתמר בן גביר כפה על סמוטריץ' לנהל משא ומתן מוקדם ולהגיש הצעה מרחיקת לכת. הסכמה עדיין אין, והחשש לפיצוץ ולריצה בנפרד עדיין קיים".

ב"יום ליום" כותרת המשנה לראשית קוראת: "על רקע המבוי הסתום במשא ומתן בין עוצמה יהודית, לסמוטריץ', בכירים בעוצמה יהודית: 'כל ויתור מצידנו סמוטריץ' מפרש כחולשה. המשא ומתן לא יימשך הרבה זמן'. מזהירים: 'נערכים לריצה עצמאית'. תוקפים: 'הציונות הדתית כשלה במפקד'. וגם: הסקרים שאמורים להדאיג את סמוטריץ'". הכותרת הראשית עצמה היא "עימות קלאסי", ובחיי שאני לא מבין למה הכוונה.

גם סגל ב"ידיעות אחרונות" מתייחס לעימות. לדבריו, מערכת היחסים בין סמוטריץ' לבן-גביר "עשויה לעצב את פני הממשלה הבאה". לפי סגל, סמוטריץ' שווה פחות מנדטים מבן-גביר, אבל המתינות היחסית שלו היא תעודת הביטוח של בן-גביר מכך שלא יושלך לאופוזיציה בעקבות נטייתו של נתניהו להעדיף שותפות עם המרכז וסלידתם של החרדים האשכנזים מבן-גביר".

ועוד משהו על עמית סגל: הוא מדגיש את משקלו הפוליטי של משה סעדה "כוכב החודש". הוא כמובן לא מזכיר שסעדה היה לכוכב בשל הבימה המורחבת שניתנה בחדשות 12 לראיון שהעניק לסגל, בלי שהעיתונאי הבכיר יגלה לצופים את האספירציות הפוליטיות של המרואיין שלו.

ב"מעריב" מביא בן כספית מכתב פתוח של בנה של אורלי לב, ממנהיגות הקומץ הביביסטי, כמה עשרות אנשים שמחזיקים את שגרת השוחות בשירות היו"ר. הבן כותב על האמא שלו, השקולה והליברלית, שנחטפה בידי בת דמותה, קיצונית המשועבדת למנהיג כת. בין השאר מזכיר הבן אירוע קשה שקרה לאמו, מבלי לפרט, שקדם למהפך שעברה. בטוויטר חשף בעבר רן בר-זיק כי לב היא פושטת רגל. התחלה נהדרת למחקר על שורשי הביביזם. צריך רק להחליט מאיזו דיסציפלינה יבוא החוקר.

ב"מעריב" אומר חיים ביבס, יו"ר מרכז השלטון המקומי, כי נתניהו הוא "אדם נעים ומצחיק".

כותרת אחת

"בשנה האחרונה צמחתי באופן דרמטי" (כותרת ב"מעריב" לראיון עם ח"כ מיקי זוהר").

ענייני תקשורת

רעל. נטע אחיטוב מראיינת ב"הארץ" את הפרסומאי שמואל ורשבסקי. אחיטוב רומזת שיש היבטים שליליים בעבודתו, אפילו שואלת כמה שאלות כלליות ביקורתיות, אבל בשום שלב לא מעמתת אותו חזיתית עם ההשלכות, כמו למשל פרסומות לסיגריות או קידום פוליטיקאים מושחתים כמו שרון ואולמרט. איזה קמפיין הוא כן סירב לקחת? של רפול, כי דיבר לא יפה לפרסומאית שלו.

סאטירה. בעולם הרגיל סאטירה מותחת ביקורת על המציאות באמצעות הקצנה שלה. ב"מעריב" מציג מאיר עוזיאל ניסיון לסאטירה בכיוון ההפוך: לקחת מציאות קיצונית ולהציג אותה בצורה מינורית על מנת לעמעם את הביקורת. כך, עם המציאות של אישום פלילי נגד נתניהו משום שהוא ובני משפחתו נהנו מאספקה שוטפת של טובין בדמות אלכוהול וסיגרים יוקרתיים, בגדי יוקרה, תכשיטים מנקרי עיניים, שימוש חופשי בוילה מאובזרת ועוד ועוד - הוא מתמודד באמצעות סיפור דמיוני על "תיק חדש נגד נתניהו" משום שקיבל משכנו שקית מקלות מלוחים. כל הכבוד עוזיאל. תנו לאיש סיגר.

מאיר עוזיאל (צילום: משה שי)

קרדיט. קודם כתבתי כאן שקלמן ליבסקינד לא נתן קרדיט ל"מקום הכי חם בגיהנום" על חשיפת מאחורי הקלעים של מינוי אורי זכי לניהול מכון הרצל. טעיתי. מתנצל.

עולמות תוכן. אשה שכתבה ספר ומרואיינת ב"ישראל היום" מתוארת כ"עיתונאית, יוצרת תוכן, תסריטאית ושחקנית". אם תוכן הוא לא פרוזה, עיתונות או תסריטאות, מה שנשאר הוא כתיבה פרסומית. זו התפתחות ראויה לציון.

פעם מי שעוסקים ב"תוכן" היו מכונים "עיתונאים" או "סופרים" או "תסריטאים" או, רחמנא ליצלן, "פרסומאים". "תוכן" נכנסה לשימוש כמילה המתארת עיסוק בתוכן כדי לטשטש את הגבולות בין התחומים. זה התחיל מ"תוכן שיווקי", היופימיזם שהונדס כדי לכבס פרסום סמוי, גניבת דעת והרס החוזה של העיתונות עם החברה, ועבר ל"יוצרי תוכן". כי הרי מישהו צריך "לייצר" את ה"תוכן השיווקי".

כעת, באופן מעניין, בסוג של התפתחות אבולוציונית עצמונית, נראה שהמילה "תוכן" מאבדת את משמעותה כתיאור כללי של יצירת טקסטים (בהקשר שלנו), והופכת מזוהה עם פעילות שיווקית. אם תרצו, ניצחון פירוס של התועמלנים: הם כבשו את המילה "תוכן", אבל זו איבדה את משמעותה הממלכתית.