מר טלוויזיה יצא לדרכים. חיים יבין יצא לשטחים, הפעם לא מלווה בשובל ארוך של עוזרים, תחקירנים, צוות צילום מנופח ומאבטחים, כמקובל בערוץ הממלכתי, אלא רק עם מצלמה קטנה, צלם־במאי משנה ועוד תחקירן. והוא גילה להפתעתו, שמה שרואים כשהולכים לבד, לא רואים מאחורי השריון המוכר והמוגן של הממלכתיות. ב"ארץ המתנחלים" הוא גילה את הסכסוך הישראלי–פלסטיני המדמם, שעליו הוא מדווח כבר עשרות שנים מהאולפן הממוזג. הוא לא גילה סקופים. כל מי שמסתובב כאן בשנים האחרונות, או צורך תקשורת לסוגיה, מכיר את הסיפורים ואת התמונות, אם הוא רק מוכן לראות אותם ולהקשיב להם. למען האמת, התדהמה שהוא גילה מפעם לפעם, לנוכח עוול זה או אחר, מביכה משהו. היכן הוא היה בשנים האחרונות, אפשר לשאול. האם הוא צפה בכתבות שהוא עצמו שידר את הפתיחים שלהן מדי ערב? ובכל זאת, כשחיים יבין מביא את הדברים, הם נראים אחרת. כי מי לא יודע, שאישיותו של אומר הדברים חשובה לעתים הרבה יותר מהדברים שהוא אומר.
חיים יבין איננו אורח שהזדמן לסלון שלנו במקרה. כבר עשרות שנים הוא שייך למשפחה. הוא חתן פרס ישראל לטלוויזיה ורחוק מלהיות אידיאולוג סהרורי. הוא אחד מעמודי התווך של הקונסנזוס. הוא מגדיר אותו ומסמל אותו כבר שנים רבות. נזהר שלא להרגיז איש, השאלות שלו תמיד אדיבות, לעולם אינו יוצא מהכלים. בעבר עשה כמה סרטים וסדרות תיעודיים מצוינים, שמעולם לא חרגו מגבולות ההסכמה הרחבים ביותר. עכשיו – יש אומרים על סף סיום הקריירה שלו – הוא יוצא מהארון ומגלה שיש לו דעה. הוא כועס. למעשה, הוא מגלה עכשיו, כבר שנים רבות הוא מחזיק בדעה הזאת, שהכיבוש משחית והופך את כולנו לקלגסים אטומי רגש, אבל מעולם לא חש צורך לחשוף אותה ברבים. אמון על "מסמך נקדי" הידוע, האוסר על עובדי רשות־השידור הממלכתית להביע את דעתם, שמר חיים יבין תמיד על אותה ארשת מכובדת ורצינית, גם כאשר, כנראה, קרביו התהפכו. עכשיו הוא חש משוחרר מהעכבות האלה. בחודש האחרון הוא רץ מאולפן לאולפן, בחולצה עגולת צווארון, בלי עניבה, התווכח עם מתנגדיו והגן בלהט על הסדרה שלו ועל זכותו להביע את עמדתו בערוץ 2, ובד בבד להמשיך ולהגיש את מהדורת "מבט" בערוץ הראשון. הוא הדגיש את ההבדל שבין מדווח ממלכתי לבעל טור אישי, היוצא למסע אישי ומצהיר על כך מראש, כך שממילא הוא אינו מוליך שולל איש.
אלא שההבחנה בין דעה למידע – הבחנה שעושה, בהקשר דומה, אמנון אברמוביץ' במשל "האתרוג" שלו – בעייתית ביותר, בלשון המעטה. הרי כל ידיעה חדשותית בכל נושא שהוא היא הבעת דעה. וגם אם יותר קשה לשים עליה את האצבע, היא אפקטיבית לא פחות, ואולי הרבה יותר. שידור כתבה חדשותית למהדרין על מתנחלים המתגוררים בקרוואן על ראש הר קירח, בנוף עוצר נשימה, ילדיהם הרכים משחקים בנדנדה מאולתרת, עיניהם ספוגות קדושה ואמונה בצדקת דרכם, כולם נופת צופים של אחדות, והם מדברים במלים רכות יותר או פחות על נכונותם לעשות הכל כדי להישאר במקומם, גם אם הגיעו לשם שלא כדין, וגם אם השלטונות סייעו להם בכך – בשידור כתבה כזאת אפשר להביע דעה גם בלי להוסיף מלת פרשנות אחת. גם דיווח חדשותי למהדרין על מתנחלים המתכננים פעולות מחאה חריפות נגד ההתנתקות, כולל חסימות כבישים ושיבוש החיים במדינה, כאשר הם מוצגים כאידיאליסטים נחושים, ואילו הכתב מסתפק בהבאת הדברים כמות שהם בלא לעמת אותם שוב ושוב עם העובדה שמדובר בהפרות חוק בוטות, הוא הבעת עמדה.
"מסמך נקדי" המפורסם נכתב בעידן תקשורתי שונה לחלוטין, שבו האומה כולה נשאה עיניה ואוזניה לגוף תקשורתי אחד וממנו שאבה את כל המידע שלה. הוא נכתב מתוך תפיסה פטרנליסטית שראתה בכל הצופים והמאזינים מסה של פתאים מאמינים לכל דבר, ואם רק יופיע הקריין ויצווה עליהם לצאת לרחובות ולהפיל את השלטון, הם ייצאו בהמוניהם ויסתערו על קריית הממשלה. אלא שנערים ונערות היינו וגם בגרנו, ולמדנו דבר אחד או שניים על עיצוב דעת קהל. היום גם דודו טופז לא היה מצליח להוציא את המוני בית ישראל בפיג'מות למרפסות ברגע נתון, כפי שעשה בימיו הטובים. חוץ מזה, היום יש כבר כל־כך הרבה גופי תקשורת בעלי אג'נדות לרוב, מיעוטן גלויות ומרביתן סמויות וממילא הרבה יותר בעייתיות, עד שיש צורך ב"מדריך לקורא/צופה/מאזין" בנבכי ההיסטוריה והאינטרסים של כל בעלים של כל גוף תקשורתי או של העובדים בו. אז אפשר להירגע. או לא.
▪ ▪ ▪
דעה אינה מחלה שצריך לעשות כל מאמץ כדי להיפטר ממנה. וגם מגישי טלוויזיה ורדיו ממלכתיים ואחרים זכאים להחזיק בדעות, גם אם הן חורגות מגבולות ההסכמה הלאומית. אדרבה, אנשים המצהירים על עצמם שהם חסרי השקפת עולם, במציאות הסבוכה כל־כך של חיינו, ומתגאים שהם "רק מביאים את העובדות כמות שהן", מעוררים חשד גדול פי כמה. ברוח המשפט הידוע והמוכר: "אני מדבר מתוך העובדות. אתה מדבר מתוך השקפת העולם שלך". כאילו יש בכלל "עובדות כמות שהן". גם הצופה והמאזין בבית ובמכונית מעדיף, דומתני, לראות למול עיניו אדם בשר ודם, תלת־ממדי ומורכב, ולא רובוט מדקלם פתיחים.
אין כנראה חכם כבעל ניסיון. מעולם לא הסתרתי את העובדה שנולדתי בקיבוץ יד־חנה, "הקיבוץ הקומוניסטי היחיד בישראל". המקום, ככל מקום ילדות, עיצב את חיי ואת השקפת עולמי בסוגיות רבות, שלא מיתרגמות בקלות לתגובות פרטניות על עניינים שעל סדר־היום בכל רגע נתון. ככל שבגרתי עיצבתי השקפת עולם משלי, שגם אם יש בה יסודות שעליהם גדלתי, היא רחוקה מהם. בקיצור, היא שלי, והיא מורכבת ורבת פנים. יש לי דעות בענייני הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בענייני חברה וכלכלה, בענייני סביבה ומעמד האשה. שנים רבות שילמתי מחיר מקצועי לא מבוטל על הפרק הזה בביוגרפיה שלי. תמיד נמצאו מי שחשבו שהם יודעים מה דעתי בכל נושא ועניין, ושאין להפקיד בידי כלי רב־עוצמה כל־כך כמו מיקרופון, שמא חס וחלילה אנצל אותו כדי להעביר את הקהל שלי על דעתו. לימור ליבנת, בראשית דרכה הפוליטית, כתבה ב"העולם הזה" שצריך לנתק את חוט המיקרופון של ה"שמו"צניקית" (ההבדלים בין התנועות השמאליות האלה לא היו נהירים לה עדיין). לימים חזרה בה, והדבר לא פגע ביכולתנו לקיים יחסים מקצועיים טובים במשך שנים. עם אורי דן, שקרא להעמיד אותי, "הקומוניסטית הקטנה מיד־חנה", אל קיר הקלון של האומה, לא טרחתי ליישר את ההדורים. זה היה מתחת לכבודי.
לאחר שיצאתי מהארון וכתבתי ספר על ילדותי בקיבוץ, נדמה שניטל העוקץ מהמלעיזים. אבל תמיד נמצאו אורי דנים למיניהם, שקראו לטהר את המסך והמיקרופון מנוכחותי. למזלי, תמיד נמצאו גם מנהלים ועמיתים שהתייחסו אל הרקורד המקצועי שלי ואף התייצבו להגנתי במלחמות המתישות. האם השקפת עולמי השפיעה על עבודתי? בלי ספק, כפי שהיא משפיעה על כל כתב, שדר ועורך. האם פירוש הדבר שניצלתי את הבימה הזאת כדי להפיץ אותה ברבים? הייתי רוצה לקוות שלא. אדרבה, דווקא בגלל הפרסום סביב הביוגרפיה שלי מצאתי את עצמי מקפידה שבעתיים ומתנסחת בזהירות פי כמה וכמה ממה שהרשה לעצמו, למשל, בן־זוגי לתוכנית "הכל דיבורים", חיים זיסוביץ', שהביוגרפיה שלו רחוקה מאוד משלי, או שמרשים לעצמם שדרים אחרים. לא אחת עודד אותי חיים להתנסח בצורה חריפה ונוקבת יותר, ולו רק לצורכי הדרמה בשידור, אך אני העדפתי את מידת הזהירות. אגב, גם אותו שידוך בין הקיבוצניקית השמאלנית למתנחל הדתי, שנועד מלכתחילה להיות קרב תרנגולים רדיופוני, העמיד אתגר מעניין לכל הדעות הקדומות והסטריאוטיפים.
▪ ▪ ▪
מבחנו של חיים יבין אינו ביכולתו להמשיך לשדר את "מבט" בפרצוף פוקר. עובדה, כבר שנים הוא עושה את זה ואיש לא חשד בו. מבחנו, ככל מראיין אחר, הוא בנכונותו להקשיב ולנהל ראיון הגון. נציג המתנחלים, או כל אורח אחר המוזמן לאולפן, נבחן ביכולתו לתת תשובות לשאלות, יהיה השואל אשר יהיה. אדרבה, למפגש בין שני אנשים בעלי עמדה, ולא בין בעל עמדה ל"כתב זר" שלא אכפת לו דבר אלא רק לעבור את הראיון בשלום, יש פוטנציאל לעניין רב יותר. לא מידת הסימפטיה וההזדהות מחייבת, אלא מידת ההגינות כלפי שותפים להשקפת העולם וכלפי החולקים עליה. זה המבחן היחיד. וזה לא מעט.
במקום לצאת למסע אישי נגדי, שיציג תמונה הפוכה על המתרחש בשטחים, יצאו המתנגדים ל"ארץ המתנחלים" למסע נגדה עוד לפני שראו ולו פריים אחד. הם הציפו את הנהלת "טלעד" והרשות השנייה במכתבים ובטלפונים נזעמים, ואפילו לפני אולפני הערוץ הראשון הפגינו, בדרישה להדיח את יבין. אגב, הם לא יוצאים להפגנות כאשר יעקב אחימאיר, גם הוא איש רשות־השידור הממלכתית, מביע את עמדותיו הפוליטיות ב"מעריב", או כאשר דן מרגלית, מגיש "ערב חדש" בטלוויזיה החינוכית, מביע את דעותיו ב"מעריב" ובכל בימה אחרת. דרישות המפגינים נדחו, אבל הוסכם שבתום הסדרה תשודר תוכנית באולפן, "כדי להציג תמונה מאוזנת"; פתרון ממלכתי מוכר לעייפה: יזמינו לאולפן את נציגי כל הזרמים והדעות בציבור (היהודי, כמובן), ושוב נשמע את אותן הצעקות, אותן הסיסמאות המוכרות והשחוקות, ואת האני־לא־הפרעתי־לך־אתה־אל־תפריע־לי. ובא לציון גואל.
גיליון 57, יולי 2005