מה הפך את עדותה של הדס קליין במשפט המו"לים למהממת כל כך? הרי את הכל ידענו. ידענו כמה בנימין נתניהו נהנתן. ידענו כמה הוא חמדן. ידענו כמה שרה תובענית. ידענו כמה חסרי בושה שני הלז. ידענו שנתניהו יהיר, חושב שמגיע לו הכל, חסר כל כבוד לזולת. ידענו. ידענו גם שזה עניין של זמן עד שיהיה ברור שלנאשם עומדת רק חזקת החפות, שלא נושמת מאחיזתו הלוחצת. אם את הכל ידענו, מדוע קליין, עוזרת אישית של שני מיליארדרים, הפכה בעינינו לדמות כל כך משמעותית – לא רק במשפט אלא במציאות הישראלית?

חלק מהעניין היא ההכרה המחלחלת שבעקבות העדות הזאת הנאשם מספר אחת לא יצא חף מפשע. אבל יש כאן דבר מה מעבר לתחושת ההקלה. את האפקט שיש להדס קליין צריך להבין על רקע עדותו של העד שקדם לה, שבמשך עשרות ישיבות מילא את חלל בית המשפט במילותיו ושפתו; על רקע התבהלה והאימה שכונן עד המדינה שלמה (מומו) פילבר, איש אמונו הקרוב של נתניהו, מנהל הקמפיין שלו ומי שנתניהו מינה להיות יד-ימינו במשרד התקשורת.

הפילבריזם, מצידו, מעניין וחשוב כל-כך משום שהוא חושף נקודות תורפה ביחס של "האדם הסביר" לאמת, לחוק ולשפה; וגם ביחס של אנשים שאינם סבירים בהכרח לאמת, לחוק, לשפה, ובהכרח גם למשפט המו"לים.

הפסקה. צופפתי פה מספר קביעות דחוסות, שאולי כדאי להתיר מעט כדי להבין טוב יותר את אפקט קליין ואת הפילבריזם. הדרך שאעשה זאת היא להבהיר, או להזכיר, שחיינו מלאים דואליות שנוכחות במשפט המו"לים.

הפילבור מפחיד כי הוא חושף משהו בעייתי על המצב הנוכחי. הוא צומח לא רק על רקע טיבה העמום של השפה וחוסר סופיותו של החוק, אלא על רקע העובדה העגומה שהמציאות של האדם הסביר מלאת סתירות והשפה מכסה אך בקושי על מציאות חייו

אני מרשה לעצמי להזכיר זאת גם כי למיטב ידיעתי אף אחד לא דיבר עליהן עד כה. כך בעוד שיש אמת חיצונית ואובייקטיבית, עובדות הן גם עניין חברתי שנוצר בתהליך היסטורי. השפה מבקשת להעביר תוכן והיא מכוננת אותנו, אבל היא תמיד מעוגנת בהסכמות והבנות לא מילוליות שמתפתחות יחד עם השפה בתהליך היסטורי. אף כי לרוב איננו מודעים לכך, גם אנחנו שותפים בתהליך כינונה המתמיד של השפה.

החוק מצדו גם הוא בעל כפל פנים – יש בו צד פורמלי, מילות החוק, ויש את רוח החוק, קרי, המטרות החברתיות שהחוק ביקש להגשים כשנוסח. האדם המאמין, הדתי, מכיר זאת היטב, גם אם הוא לא ניסח זאת לעצמו בצורה הזאת. הוא יודע שיש טקסט כתוב שאומר לו מה עליו לעשות, והוא יודע היטב שהוא מתבקש לתת גם את פנימיותו. לא את החיצוני, אלא הפנימי, ואת הפנימי – הטקסט לא יכול לנסח עד הסוף.

אף כי היא ושכמותה אולי לא חשבה על כך באופן הבא, אנשים כמו הדס קליין מתייחסים לעובדות כיצירה שמטרתה לבטא את העולם החיצוני ואת האמת האובייקטיבית. מבחינתם השפה היא יצירה אינטר-סובייקטיבית שנשענת על רצון אותנטי לתאר את המציאות באופן שהולם ככל הניתן את מה שיש בה, מעבר לתודעה והאינטרס העצמי של מי שמדבר.

בכלל זה, בתוך השפה, ובאמצעות עובדות, המדבר מנסה להצביע על יחסי כוחות בין אנשים בהתאם לאפקט שלהם, ולא בהתאם לנוחות של הדובר.

עבור אנשים כמו הדס קליין, מתנה היא משהו שניתן בין חברים וידידים מתוך רצון חופשי לשמח את המקבל ולא כדי להשיג משהו ממנו, ואילו שוחד הוא מתת שניתן כדי להשפיע על עובד ציבור. גם כשהיא אומרת לשרה נתניהו "אני מתה עלייך", היא יודעת שזה לא נכון, והיא יודעת להגיד שזה לא נכון כאשר היא מוסרת עדות בבית משפט. לא רק כי היא לא מתה פיסית על שרה נתניהו, אלא כי היא, הדס, לא חשה אל שרה רגשות עמוקים כמו שמבטא הביטוי.

היא יודעת שכשהיא אומרת דבר כזה היא לא אומרת אמת, אלא מדברת בצורה מניפולטיבית. היא יודעת שהיא עושה זאת בין השאר כי שרה נתניהו רגילה שמדברים אליה ככה. לכן העדות של קליין כל כך ברורה. היא מדברת בניסיון להגיד דברים בהלימה למציאות שנמצאת מחוץ לתודעתה ולאינטרסים שלה, גם אם זה לא נוח לה. זה לא אומר שהיא בהכרח מדייקת, אבל זה אומר שהיא מנסה לבטא במילותיה את מה שמנסה לעשות כל אדם שעובד עם השפה בצורה כזאת. להגיד את האמת ככל שהוא מסוגל להשיגה.

שרה נתניהו מגיעה לדיון בתביעת הדיבה שהגישה יחד עם בעלה נגד אהוד אולמרט, שכינה אותם חולי נפש, 12.6.22 (צילום: אבשלום ששוני)

פילבר, בשונה מקליין, נמנה על אלה המתייחסים לעובדות כיצירה שמטרתה ועניינה הם יחסי הכוחות שמכוננים את העולם החברתי, ובכלל זה, השפה והחוק. עובדות אינן נבחנות בהתאם להלימה שלהם עם המציאות, וזו לא המטרה של השפה. המטרה היא ללוש את העובדות והמלים כך שאפשר יהיה להגיע לקידום האינטרס העצמי אגב עיגונו בטקסט. מבחינתו – וכמובן מבחינת בנימין נתניהו הקודם לו בזמן ובחשיבות – השפה היא לא פחות ולא יותר מסך כל הניסיונות לתאר את המציאות בהתאם לאינטרסים של מי שקובע אותה, קרי, החזק.

עובדות הן חלק מתהליך כוחני של הבניית מציאות שהקשר בינה לבין המציאות אובייקטיבית מקרי בלבד. כך, לדוגמה, עבור נתניהו המילה "חברים" נזילה ביותר כי לכולם יש אינטרס, רצון חופשי הוא פיקציה ליברלית כך שאף אחד לא נותן לאחד אחר משהו מרצונו החופשי במובן העמוק של המונח, לא ברור מדוע שמישהו ירצה לשמח מישהו אחר אם הוא לא רוצה להשיג ממנו משהו, וכדומה.

בעולם כזה, שוחד חייב להיות מוגדר בצורה מאוד מובחנת ממתנות, והוא אינטראקציה מאוד ספציפית. הוא מעטפות כסף שעובד ציבור לוקח עבור פגיעה ברורה ומוחשית באינטרס הציבורי; לדוגמה, כדי להטות מכרז לרכישת צוללות.

המפלבר שולט לגמרי בשפה. שפתו הייחודית נובעת מכך שהוא סיגל לעצמו דרך לדבר בצורה שתאפשר לו להעביר את רעיונותיו החתרניים בלי שישמעו כאלה

היחס הזה לשפה, והביטויים המילוליים שלו, הוא הפילבריזם. פילבור הוא שימוש במילות החוק באופן החותר תחת מטרתו ורוחו, וזאת כדי להצדיק משהו שנחשב אסור באותה שפה, ולכל הפחות להראות שהוא לגיטימי. הוא ניזון מכך שהשפה נשענת על מוסכמות, ופרשנות החוק אפשרית רק כל עוד אנחנו מסכימים על משמעות המלים. כוחו של הפילבור בכך שהוא דוחה את המשמעות המקובלת של המלים, שכן הוא דוחה את הנורמטיביות של יחסי הכוחות וההיסטוריה שמכוננים ועומדים בבסיס השפה.

המפלבר עושה בשפה מעשים ייחודיים ומקוריים, כמו האופן בו הדו-לשוני משתמש בה. הוא אידיוט-גאון, שכן הוא קולט את השפה על דקויותיה והקונוטציות שלה, אך משתמש בהן בצורה שמשבשת למעשה את צורת התקשורת המקובלת. בשונה מהאידיוט הקלאסי, שמדבר בשפה שאינה שפת אמו, המפלבר שולט לגמרי בשפה. שפתו הייחודית נובעת מכך שהוא סיגל לעצמו דרך לדבר בצורה שתאפשר לו להעביר את רעיונותיו החתרניים בלי שישמעו כאלה. בהתאם, הפילבור כולל דיבור עם הידיים וברמזים, או שזירת מלים משפה אחרת, כך שהמאזין המפלבר מבין מסר גם בלי שנאמר לו משהו מפורש.

לדוגמה, לאחרונה העיד מפקד כלא גלבוע, פרדי בן שטרית, בוועדת חקירה שעניינה בדיקת מחדל בריחת האסירים מהכלא שהיה תחת פיקודו. בין השאר נשאל בן שטרית על סוהרת שאמרה כי היא רואה את האסירים, בעוד שבפועל לא ראתה אותם. בן שטרית ביקש, בתגובה, "להסתכל על התמונה באופן רחב יותר". התמונה הרחבה שבן שטרית ביקש להראות ולראות היא יחסי הכוחות. בן שטרית כאילו אמר: "מה ציפיתם מסוהרת שמקבלת שכר כל כך נמוך? שתשמור על אסירים? שתגיד את האמת? אתם רציניים? לא באמת ציפיתם. זה לא האמת של השפה".

גונדר משנה פרדי בן-שטרית, לשעבר מפקד כלא גלבוע, מעיד בפני ועדת החקירה את תקרית בריחת האסירים, 26.6.22 (צילום: פלאש90)

זו התמונה הרחבה לפי בן שטרית. העובדה שיש אמת שנוגעת לעולם החיצוני – קרי: שהסוהרת לא הסתכלה, לא ראתה, אבל דיווחה שכן ראתה – פחות חשובה. לא לשם כך הרי שאלתם מדוע הסוהרת אמרה את מה שאמרה. שאלתם כדי להטיל עליה אחריות. שאלתם כדי להאשימה. אבל היא לא אשמה ולא אחראית, כך שהתשובה לשאלה שלכם היא: תסתכלו על התמונה הרחבה. והתמונה הרחבה אכן רחבה מאוד בעולמו של המפלבר, שהרי כל יחסי העוצמה מוטלים על הכף בכל אקט לשוני.

הפילבור הוא תמונת התשליל של "הפרשנות התכליתית" של אהרן ברק. אם השפה של ברק נועדה להרחיב את שלטון החוק, הפילבור נועד לצמצמו. הוא התגוננות מפני "המהפכה החוקתית" והליברליזציה הנישאת עמה באמצעים לשוניים. הפילבור הוא גם ההפך מ-accountability. זוהי התחמקות עמוקה מאחריות. אם הפוליטיקאי הנוכל לא לוקח אחריות על מעשיו, המפלבר לא לוקח אחריות אפילו על מילותיו.

אבל מעבר לכל זאת, מה מניע את הפילבור? בבסיסו עומד הצורך לקדם סדר יום מנוגד לזה הרווח החברה, אך מבלי להפסיק להיראות לגיטימי כשסדר היום הנוכחי עודנו שריר. המפלבר דוחה את המובן מאליו ואת המשמעויות המקובלות של המלים, אך מכיוון שהשפה התפתחה על-ידי אנשים ורעיונות שהמפלבר דוחה, אין לו שפה חלופית והוא משתמש באותן מלים, כך שהוא מפתח דיבור בו למלים משמעות פורמליסטית ללא התכלית החברתית המקורית שלה.

הפילבור מפחיד ומאיים כי הוא חושף משהו מאוד בעייתי על המצב הנוכחי. שהרי הפילבור צומח לא רק על רקע טיבה העמום של השפה וחוסר סופיותו של החוק, אלא על רקע העובדה העגומה שהמציאות של האדם הסביר מלאת סתירות, וכי השפה המשמשת אותו מכסה אך בקושי על מציאות חייו הקשה. הוא צומח על רקע העובדה שבדמוקרטיה מודרנית לדמוס (דלת העם) אין כמעט קרטוס (עוצמה), ועל רקע העובדה ש"השוק" אולי חופשי, אבל לא אנחנו, האנשים הרגילים, הנתונים לכוחותיו של אותו "שוק".

הפילבור הוא גם השחיתות הכי גדולה שמתגלה במשפט המו"לים, ולה אחראי מי שבשפה הפילברית הוא גדול המו"לים. לא, זה לא נוני מוזס וגם לא שאול אלוביץ'

הפילבור גם נשען על סתירות נקודתיות יותר, כמו העובדה ש"התחרות" בעידן הניאו-ליברלי היא דבר מלאכותי, וכי ללא מעורבות מדינתית מסיבית לא תהיה תחרות ולא יהיה שוק ולא חופש. באופן דומה, אנחנו אחראים ונושאים באחריות, אבל כמו הסוהרת השקרנית, במציאות של ימינו אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר כמו שצריך. את כל זה גם השפה שלנו מכסה ומסתירה, ומהחומרים הקונקרטיים האלה ניזון המפלבר.

ואז באה הדס קליין, והזכירה לנו שבתוך הבוקה והמבולקה הזאת יש אמת, ואפשר גם להגיד אותה. מבחינה הזאת, העדות שלה בפרשת 1000 רלבנטית מאוד גם לתיק 2000 ולתיק 4000. שהרי הפילבור הוא גם השחיתות הכי גדולה שמתגלה במשפט המו"לים, ולה אחראי מי שבשפה הפילברית הוא גדול המו"לים. לא, זה לא נוני מוזס וגם לא שאול אלוביץ'. זהו בנימין נתניהו. ולכן משפט נתניהו הוא באמת ובתמים משפט המו"לים.

אחרי שהתביעה תבין טוב יותר את הפילבור, ואחרי שתחשוב היטב מה עליה לעשות עם העדים והחקירה והתמודדות עם האופן בו מתנהל המשפט – ולו כדי לצמצם מבוכות נוספות בהמשך – מטרתה תהיה להראות שנתניהו היה גדול המו"לים גם בשפה הרגילה בה מדבר שלטון החוק. זאת האמת, וחרף העדות הבעייתית של פילבר, תודות לעדות המוחצת של קליין יש לתביעה כבר מספיק חומר וכלים כדי להוכיח אותה בבית-המשפט.