קשה לעמוד מול סיפור עסיסי כל-כך. תינוק בן קצת יותר משנה, שאמו מסרה אותו לאימוץ כשהיה בן ימים אחדים, אך אחרי כחודשיים התחרטה - במסגרת החוק, המאפשר חרטה והסתגלות לשני הצדדים, המאמצים והמוותרים שירותי הרווחה דנו בבקשתה ולא התלהבו מהרעיון להחזיר לה את התינוק, אך כאשר התערב בעניין אבי התינוק, שעד אז לא ידע כלל שיש לו תינוק, וגם הוא ביקש להחזיר לו את בנו, והרי הוא כלל לא ויתר עליו, בדקו שירותי האימוץ את שני ההורים הביולוגים והחליטו שיש להם מה שמוגדר מסוגלוּת הורית ויש להחזיר להם את התינוק.ההורים המאמצים ערערו, ומאז מתנהל העניין בבית-הדין למשפחה ובבתי-המשפט הכלליים.
כדרכה של מערכת המשפט, ההליכים נמשכים כבר כמעט שנה, ונכון לשעת כתיבת שורות אלה, סופם עדיין רחוק. לא צריך להמתין לסיומה המשפטי של הטלנובלה, שזכתה לכותרות עסיסיות נוסח "משפט שלמה" ו"אם נגד אם", כדי לסכם, שלא היה כמעט סעיף בחוק ובתקנוני האתיקה שלא הופר בסיקור הסיפור הזה בתקשורת.
הכל מתחיל בעצם פרסום הסיפור. כפי שידוע לכל כתב מתחיל לענייני משפט, בית-הדין למשפחה אסור באיסור חמור בסיקור. חל עליו צו איסור פרסום גורף, וכדברי כתבת ותיקה, "אפילו למסדרונות בית-הדין הזה אסור לנו להיכנס, כדי שלא נראה את האנשים המתדיינים שם בשעתם הקשה". ולא בכדי.
בניגוד למקרים רבים אחרים שבהם הביטוי נשחק שלא כדין עקב אינפלציה בשימוש, במקרים הללו אכן מדובר בדיני נפשות הרי גורל. בדרך-כלל מעורבים בהם קטינים וחסרי ישע, וחשוב מאוד שהדיונים בגורלם יתנהלו בלא לחצים ובלא השפעות מבחוץ. גם הצדדים המתדיינים, המנצחים והמפסידים, זקוקים לזמן ולמרחב תומכים כדי להתמודד עם תוצאות כל הליך שמתקיים שם.
איור: אפרת בלוססקי
כמו בתיקים רבים אחרים המתנהלים בבית-הדין הזה, יש בהם סיפורים עסיסיים הרבה יותר מהסיפור שלפנינו, אך למזלם הגדול של הנוגעים בדבר הם אינם מגיעים לתקשורת. גם הסיפור הנוכחי היה ידוע לכתבי משפט ורווחה אחדים, וכולם נמנעו מלפרסמו. עד שהם הופתעו לראותו בערוץ 1 בכתבה של הכתב לענייני רווחה, רועי כץ. בכתבה הובאה עמדתם של ההורים המאמצים וכן משפט של מנכ"ל המועצה לשלום הילד, שדיבר באופן כללי על הצורך להתחשב בצורכי הילד, ולא בצורכי ההורים. עמדתם של ההורים הביולוגים לא הובאה כלל. רועי כץ מודה שבגלל החשאיות המרובה הוא לא הצליח להגיע אל המשפחה הביולוגית. כץ אומר שלא עסק כלל בהיבט המשפטי, אלא העביר את הסיפור למערכת, וזו טיפלה בכל ההיבטים הללו, כולל ייעוץ משפטי.
ב"ידיעות אחרונות", שכאמור היו מודעים לסיפור, הרחיבו את העיסוק בו למחרת וגם הביאו חצי ציטוט מפי פרקליטי האם הביולוגית. השופטת חנה ריש-רוטשילד הביעה זעם על הפרת צו איסור הפרסום, אך מאחר שהדבר נעשה, הכשירה אותו בדיעבד, או מכל מקום לא נקטה צעדים נגד מפירי החוק. אולי השופטת, המורגלת בעבודה הרחק מהזרקורים, לא הבינה את הסיטואציה שנקלעה אליה. ביומיים-שלושה הראשונים מילאו ההורים המאמצים את התקשורת. זעקותיהם חדרו ללבבות, תמונותיהם המטושטשות, פחות או יותר, ובייחוד תמונתו המטושטשת של התינוק בחדרו המלא צעצועים ומוצצים, לא הותירו קורא או צופה אדיש.
תיאוריה של האם על הלילות בלי שינה שעברו עליה בשנה האחרונה, כיצד קמה לטפל בתינוק בכל פעם שהוא התעורר, כיצד האכילה אותו וניקתה אותו הרמיזה שאין לבני הזוג ילדים נוספים, והם כבר אינם צעירים, בעוד שכל חייה של האם הביולוגית הצעירה עוד לפניה ועדויות בני משפחה, חברים ושכנים - אלה יצרו, במשך שעות ארוכות של שידורים וכתבות לאין ספור, תמונה נטולת ספקות. סיפור מהסרטים. צעירה רווקה לא יציבה כל-כך מוותרת על התינוק, ואחר-כך מתחרטת תוך התעלמות מטובת התינוק.
אלא שכמו תמיד, דימויים כאלה לא נוצרים מאליהם. בדיקה לא מעמיקה יותר מדי מעלה, שמי שהיה לו אינטרס מובהק לצאת אל התקשורת היו ההורים המאמצים, ככל הנראה משום שחשו שהקייס המשפטי שלהם חומק מבין אצבעותיהם.
בעזרת פרקליטים וקרוב משפחה שמבין בתקשורת ונטל לידיו את הטיפול בה, לא התקשו לבנות את הדימוי המשפחתי החם, שמן הסתם אינו מופרך כלל. לעומתם, האם הביולוגית לא מיהרה להיחשף, גם לא עם הטשטוש המתבקש. פרקליטיה נדרשו להילחם קרב מאסף. גם הופעתה של האם הביולוגית, בסופו של דבר, לא שיפרה את מצבה הציבורי. היא סיפרה שגילתה את דבר ההריון רק בחודש השמיני, מה שעורר מיד שאלות על מידת התמצאותה בהוויות החיים, וממילא גם על מסוגלותה להיות אם. גם יחסיה עם אבי התינוק עלו לדיונים בתקשורת ובשיחות סלון לרוב. בקיצור, היא נתפסה כיצור מפוקפק שאינו מגיע לקרסוליהם של המאמצים. בקרב על דעת הקהל לא היה לה שום סיכוי.
גם על תפקידם של הפרקליטים משני הצדדים כמקדמי יחסי-ציבור יש מה לומר. כאשר נמסר לבית-המשפט המחוזי מידע על ההורים המאמצים שלא היה ידוע קודם לכן, החליטה השופטת, סביונה רוטלוי, מומחית נודעת לזכויות ילדים, להוציא את הפרקליטים מהאולם. היא כנראה ידעה מה יקרה, גם אם תתרה בהם שוב ושוב שאסור להם להדליף את המידע. אבל זה לא הפריע לפרקליטה של האם הביולוגית להתייצב מיד מול המצלמות ולהכריז, שהמידע החדש - שאת טיבו הוא, כאמור, לא ידע - יטה את הכף לטובת ההורים הביולוגים, ואולי אף ישכנע את ההורים המאמצים לוותר מכל וכל על הערעור שלהם. אולי. אבל מה בדיוק היה תפקידו של הפרקליט כאן? אחר כך התברר שמדובר, כנראה, במחלת כליות המחייבת דיאליזה. האומנם היא פוגעת ביכולתו להיות אב טוב? ולמה זה צריך לעניין אותנו?
בינתיים יצא הסיפור מכל שליטה והיגיון, שלא לדבר על טעם טוב. העיתונים לא הסתפקו בדיווחים ובשברי הדלפות. הם ליוו את התינוק לפעוטון וראיינו את הגננת, בלי טשטוש פנים, וגם כתמי הטשטוש של התינוק עצמו ושל הוריו הביולוגים והמאמצים קטנו והלכו מיום ליום. אבל בכך לא היה די.
העיתונים הפכו את הסיפור העדין והרגיש הזה לחגיגה סרת טעם במיוחד. מיני ידוענים התבקשו להביע דעתם. פנינה רוזנבלום, שיש לה כידוע עניין אישי באימוצים, הצטרפה להפגנה למען האם המאמצת, ודודו טופז הכריז שיש לו רעיון מבריק לפתור את הבעיה שטובי המשפטנים ואנשי הרווחה המקצועיים מתחבטים בה כבר חודשים. אם רק ייתנו לו, הכל יהיה בסדר. כמו בתוכניות הבידור שלו. מרגלית צנעני, נתי רביץ, מני פאר, עירית לינור וסמדר שיר - כולם נידבו את דעתם, היכן צריך התינוק לגדול. ולא נשכח את הרבנים, שגם להם היתה עמדה לאחר שהתגלה שהאם הביולוגית אינה יהודיה על פי ההלכה, רחמנא ליצלן. "אין מה לעשות, זה סיפור ענקי", אמרו להצדקתם העורכים והכתבים. קודם חושפים סיפור שאסור היה לחשוף, ואחר-כך אומרים, אין מה לעשות, הקהל דורש.
ההפגנות נגד האם הביולוגית עוררו אי נוחות מבחינה נוספת. התערבות הקהל, בלהט משיחי שכזה, בעניין שאין פרטי ממנו - מפחידה, בייחוד אם נזכור שבישראל אין סודות, וכל מי שמאוד רוצה לדעת את זהותה של האם הביולוגית, לא יתקשה לעשות זאת. הצגתה כצעירה חסרת אחריות, משום שהתלבטה בסוגיית האמהות ולא היתה בטוחה אם היא מוכנה ובשלה לקראתה, מזכירה את הוויכוחים על זכותן של נשים להפלות מלאכותיות. והרי בין אם הדבר מוצא חן בעיני מישהו ובין אם לאו, סוגיית ההורות ומבנה המשפחה כבר מזמן אינה מובנת מאליה, ואין כמעט מי שלא מתחבט בה בשלב זה או אחר בחייו.
לא רבים מרחיקים לכת כמו במקרה שלפנינו, אבל אין בהתלבטויות הללו כדי לחרוץ דין ולקבוע מי יהיה הורה טוב ומי לא. מרבית המקרים של התעללות בילדים מתרחשים במשפחות תקניות לכל דבר ועניין, ואיש לא יוצא לרחובות למען הילדים האלה.
זכויות ילדים בכלל, והליכי האימוץ בישראל בפרט, הם נושא חשוב לעיסוק ציבורי ותקשורתי. תפקודו של השירות למען הילד, כמוסד המעביר תינוקות לאימוץ ובה בעת גם כגורם שאמור לפקח על האימוצים, הוא נושא ראוי שבראויים. בימים כתיקונם קשה לעניין בו מישהו. כתבי רווחה שמנסים לעסוק בו נתקלים בדרך-כלל בקיר אטום, לא רק מצד הגורמים עצמם אלא גם מצד המערכות שלהם, שנושאי רווחה לא ממש בראש מעייניהם. מתי בפעם האחרונה התעורר עניין תקשורתי שכזה כאשר הופסקו תקציבים למשפחות אומנה ולמוסדות לילדים חוסים, וילדים רכים נאלצו לחזור הביתה להורים בלתי כשירים ולנסיבות כלכליות חמורות בגלל קשיים של המערכת שאמורה להגן עליהם בתנאים של קיצוצים גורפים? הרי המדינה מכריזה חזור והכרז, שצריך להפריט את כל המוסדות לטיפול בילדים, כי המדינה לא צריכה ולא מסוגלת לנהל מוסדות כאלה כמו שצריך. הנה, ילדים כמצרך עובר לסוחר או לסחורה אידיאולוגית. ואיש לא פוצה פה ומצפצף.
הכתבים שטיפלו בסיפור התינוק אומרים, שהעלו על סדר-היום נושא חשוב. נכון. השאלה היא באיזה מחיר, והיכן מקומו של התינוק בסיפור הזה.
ימים ארוכים מילאה הסיסמה "טובת הילד" את האוויר ואת עמודי העיתונים. אך מי שמתעניין בטובת הילד היה צריך לדעת, שמה שחשוב לו יותר מכל הוא שההחלטה בעניינו תתקבל בחרדת קודש, בשקט ובקור רוח, בלי הפגנות ברחובות. האחרונה שחשבה על כך היתה התקשורת עצמה. היא רצתה צילומים מטושטשים פחות ופחות, היא רצתה אם מול אם, טלנובלה מבית היוצר של ערוץ "ויוה", או כמו שאמר הדובר הנואש של משרד הרווחה, "מחר יכריזו על תוכנית ’המרוץ לילד’, ושם ייקבע גורלו".
גיליון 51, יולי 2004