אין צדק באקלים

"מערב אירופה, שפעלה יותר מכל אזור אחר להפחתת השימוש באנרגיה מזהמת, חוטפת את העונש כמו כולם. אין צדק באקלים", כותב נחום ברנע בטורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", אחרי ביקור בפריז הלוהטת.

אכן, אין צדק. אבל אירופה היא בוודאי לא קורבן תמים. ערש הלידה של המהפכה התעשייתית היא אחראית מרכזית, יחד עם ארצות-הברית כמובן, לזיהום העצום של כדור הארץ שחולל את משבר האקלים. קורבנות תמימים אפשר למצוא אולי באיים באוקיאנוס השקט, שייעלמו בלי שתושביהם תרמו כמעט מאומה להיווצרותו של המשבר. קורבנות פחות תמימים אפשר למצוא במדינות בתאוצת התפתחות כמו הודו, שנדרשות בשנים האחרונות לצמצם את הפליטות המזהמות בדיוק כשהגיעה שעתן להדביק פערים מהמערב.

אירופה אמנם פועלת בשנים האחרונות להפחתת השימוש באנרגיה מזהמת, כמו שברנע כותב, אבל היא עושה זאת רק אחרי שתרמה השפעה מכרעת למשבר שממנו היא סובלת. וכמובן, לא רק אירופה סובלת ממשבר האקלים. למעשה, בשנים האחרונות התחוללו יותר ויותר בצורות, שטפונות, סופות ושאר תופעות טבע קיצוניות בתדירות ובעוצמה חריגות, אולם אלה פגעו לא פעם באזורים פחות מפותחים מיבשת אירופה ועל כן לא זכו כמעט לתשומת לב תקשורתית.

הנה מה שאומר ד"ר אבנר גרוס, חוקר שינויי אקלים במחלקה לגיאוגרפיה ובבית-הספר לקיימות ושינויי אקלים באוניברסיטת בן-גוריון, בשיחה עם איתי אילנאי שמתפרסמת כמה עמודים אחרי המדור של ברנע: "בדרום-אפריקה היו הצפות לפני כמה חודשים, כשירדה כמות גשם של שנה שלמה ביומיים. מאות הרוגים, מבנים שקרסו, אבל אירוע קיצוני שכמעט ולא קיבל במה בתקשורת. בהודו היה גל חום קיצוני של כמעט חודשיים, כאשר במשך כל הזמן הזה הטמפרטורות לא ירדו ונגעו ב־50 מעלות. זה שיתק את המדינה. היה שם ממש 'סגר חום', כמו סגר בקורונה.

"בקניה וסומליה יש בצורות כבר ארבע שנים רצופות. והנה מגיע גל חום אחד בבריטניה וצרפת, ומדברים על זה. שוב אנחנו טועים ומראים שאכפת לנו מהמדינות העשירות. אני מנסה לכתוב הרבה בטוויטר כשיש אירוע קיצוני בהודו, אבל כשאתה כותב על הודו בגל חום אתה מקבל מאה לייקים, וכשאתה כותב על בריטניה אתה מקבל 500".

כמו שצייצן נהנה לראות 500 לייקים, גם כלי תקשורת מרכזי מבין שכעת, אחרי שבימים האחרונים אכן נשברו שיאי החום בערים אירופיות מרכזיות, המוכרות היטב לישראלים, אפשר להפנות את המבט אל משבר האקלים. אולם מה התקשורת רואה? וכיצד היא מדווחת על כך?

דרור גורני כתב השבוע כאן באתר "העין השביעית" על הסיקור השטחי, המטופש והמסוכן של חדשות 12 וחדשות 13 (ובמידה מסוימת גם חדשות כאן 11) את גל החום באירופה. "מהדורת חדשות אחראית לא רק שהיתה נותנת הקשר ומזכירה את משבר האקלים, אלא גם מסבירה שלא מדובר בחדשות חוץ. הדיווחים על גל החום באירופה רלבנטיים להחריד לצופים כאן בישראל, שמתחממת בקצב כפול מהממוצע העולמי וצפויה לחוות כבר בשנים הקרובות גלי חום של כ-50 מעלות", כתב גורני.

עדי וולפסון החרה החזיק אחריו והדגיש כי בסיקור גל החום באירופה, "הכתבות לא חיברו בדרך כלל בין ההתרחשויות המבהילות לבין הפעולות הגלובליות, הלאומיות והיומיומיות שנצטרך לנקוט כדי למתן את המשבר. הן גם לא ציינו מה שכולנו – ממשלות, קהילות ויחידים – יכולנו לעשות ולא עשינו".

הבוקר אפשר למצוא בגליונות עיתוני סוף השבוע מנעד רחב לסיקור גל החום האחרון. החל בהתעלמות גמורה, עבור בזלזול על גבול ההכחשה, ועד לקריאה דחופה לפעולה. ב"ישראל היום" של ד"ר מרים אדלסון, טייקונית הימורים ומהנשים העשירות בעולם, אין הבוקר מלה אחת על משבר האקלים והשלכותיו האחרונות. תעירו אותה כשמקאו, מקום מושבם של בתי-הקזינו המניבים שלה, תשקע בים סין הדרומי.

ב"מעריב" של אלי עזור, איל תקשורת מקומי ובעל מניות בתאגיד אנרגיה מזהמת שמאיצה את התחממות כדור הארץ, המלה הראשונה והאחרונה על משבר האקלים מגיעה בעמוד 32, במסגרת המדור של שמואל רוזנר. זו לא מילת אזהרה, וגם לא קריאה לפעולה. ההפך הוא הנכון.

"נניח שגל החום באירופה נגרם, בין השאר, מהתחממות כדור הארץ מעשה ידי אדם. לא בטוח, אבל נניח שכן", פותח רוזנר את טורו בספקנות שהיתה יכולה להיות בריאה בעולם שבו לא היתה להתחממות כדור הארץ השלכות קטלניות על גורל האנושות. "ונניח שכדי למנוע גלים כאלה בעתיד יש לבלום במהירות את השימוש של בני אדם בדלקים מסוגים מסוימים, שאחראים להתחממות", ממשיך רוזנר, "ונניח שהאירופים רוצים להתקדם ולעשות משהו בעניין הזה. נניח שכל זה נכון – האם יש להם מה לעשות?".

לספקנות ולייאוש מוסיף רוזנר גם תחזית פסימית: האירופים, כמו האמריקאים, יצטיידו במזגנים שרק יגבירו את צריכת האנרגיה. כי זה מה שבני אדם עושים: רואים את הבעיה המיידית שמולם ומטפלים בה ולא במה שאולי יקרה בעוד עשור.

"שיא החום. ביג דיל. אם לונדון היתה ערוכה לחום כמו אילת, או כמו פיניקס, אריזונה, לא היתה לתושביה בעיה מיוחדת להתמודד עם החום", כותב רוזנר, ככל הנראה ברצינות. בהמשך הוא עובר לממצאי סקרי דעת קהל שהראו כי אמריקאים מעטים בלבד מוכנים לשלם יותר על אנרגיה כדי לתרום למיתון התחממות כדור הארץ.

"כשבריטניה לוהטת כמו מדבר סהרה, כבר אין ספק בקיומו של משבר האקלים", נכתב בשער מוסף "יומן" של "מקור ראשון" (ספרו לרוזנר). "השאלה אם עדיין אפשר לעשות משהו". כאן באתר "העין השביעית" כתב יונתן אייקנבאום, מנהל גרינפיס ישראל, כי זו הטקטיקה של תאגידי האנרגיה, שהחליפה את הכחשת האקלים המסורתית.

חרף ההבלטה בשער מוסף "מקור ראשון", שאף הוא שייך לאדלסון, הנושא נדחק לעמוד 18 מתוך 24, ובמערכת העיתון נדרשים להזעיק כוח עזר, בדמות שליח חדשות 12 לאירופה אלעד שמחיוף, כדי לעמוד במשימת הדיווח.

"גל החום שהיכה באירופה הקדים את התחזיות בשנים רבות", כותב שמחיוף. "אלה היו אמורות להיות השנים שבהן האנושות תנסה לתקן את המצב, להפחית את פליטת הגזים המזהמים, לשקם יערות שנכרתו. שנים שבהן העולם יישם ביחד תוכנית לבלימת שינוי האקלים. שרר ויכוח אם התוכנית שאפתנית מספיק, ובתום ועידת האקלים בגלזגו בשנה שעברה היו שהתאכזבו משום שציפו לצעדים דרמטיים יותר. כל זה נראה עכשיו כמעט לא רלבנטי. החוקרים חוששים שפרק הזמן אזל".

לצד הדיווח של שמחיוף מתפרסם תרגום של דיווח מה"וושינגטון פוסט" מאת ויליאם בות וקרלה אדם, המתארים אף הם את שגרת חייהם של לונדונים ב-40 מעלות צלזיוס.

בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" אין זכר לאסון האקלימי שפקד בימים האחרונים את אירופה. המו"ל הנאשם בשוחד ארנון (נוני) מוזס אינו בעל מניות בחברות אנרגיה, אך הוכיח בעשורים האחרונים חיבור הדוק למוקדי הכוח בישראל, שלהם אין כל אינטרס לשנות את הגישה שחוללה את משבר האקלים מלכתחילה (לבד מעתיד ילדיהם).

בעמוד 22 של "המוסף לשבת" כותב איתי אילנאי על גל החום, ומראיין לא רק את ד"ר גרוס שהוזכר לעיל אלא גם את חוקרת האקלים פרופ' הדס סערוני ואת פרופ' ואלריו לוקריני, מנהל מרכז המתימטיקה לחקר כדור הארץ באוניברסיטת רידינג הבריטית.

"אנשים מתרגשים מאירועי קיצון", אומרת פרופ' סערוני. "הבעיה היא ששוכחים שאירועי קיצון הם לא אירוע בודד, הם חלק מתהליך. התפקיד שלנו הוא להצביע על כך שאירועים יוצאי דופן כמו גל החום באירופה, הם לא דבר מקרי. כדי להתמודד איתם צריך קודם להכניס את האג'נדה הסביבתית בדלת של מקבלי המדיניות, לגרום גם לאנשים ברחוב לאמץ אורח חיים יותר מקיים וסביבתי".

"כשמשווים את שיא הטמפרטורה שנמדדה השבוע באנגליה לעומת השיא הקודם, מדובר בהבדל של מעלה וחצי צלזיוס. הזינוק הוא מדהים", מסביר פרופ' לוקריני. "זה כמו שיא העולם לקפיצה לרוחק של בוב בימון, מאולימפיאדת מקסיקו ב-1968. בימון קפץ למרחק של 8.90 מטר וניפץ את השיא הקודם ב-55 סנטימטר. זה שינוי ענקי".

"40 מעלות באנגליה זה אומר 50 מעלות בישראל", מתריע ד"ר גרוס. "זה לא מופרך שבקיץ הזה או בקיץ הבא יהיו לנו פה שלושה ימים ברצף שנוגעים ב-50 מעלות. תחשוב על תרחיש אימים, שבמהלך גל חום של 50 מעלות שנמשך ארבעה ימים החשמל קורס באזורים מסוימים בארץ. מה אתה עושה במקרה כזה? האם ישראל ערוכה לזה? אני לא בטוח".

התוצאה היא כתבת מגזין ראויה, שמתחבאת בירכתי המוסף הפחות נקרא של "ידיעות אחרונות". לא בדיוק צלצול בפעמוני האזעקה.

"מה שצריך להדאיג אותנו זה ההשלכות של משבר האקלים על כדור הארץ כולו", מוסיף וכותב ברנע במדורו שב"מוסף לשבת". "בהיעדר תמיכה ציבורית, הפוליטיקאים מעדיפים להדחיק את הבעיה או להסתפק במס שפתיים. זה נכון בדיקטטורות ונכון בדמוקרטיות. צורכי הטווח הקצר מנצחים את צורכי הטווח הארוך".

גם כאן ברנע מדייק ומטייח במקביל. היעדר תמיכה ציבורית היא אכן בעיה קריטית, אבל חשוב לזכור ולהזכיר שלא רק הציבור הרחב אינו שש לתמוך בתשלום מחיר אישי כדי לנסות לצמצם את השלכות משבר האקלים. בכירי המשק, התעשיינים, היבואנים, המפרסמים הגדולים, גם הם לא מעניקים לפוליטיקאים תמיכה למהלכים הנחוצים להתמודד עם המשבר. וכפי שלמדנו רק לאחרונה מהמשך העדויות במשפט המו"לים, כלפי אלה אוזנם של הפוליטיקאים כרויה במיוחד.

ב"גלובס" של אלונה בר-און וענת אגמון, שם כותבת שני אשכנזי באופן קבוע על משבר האקלים, מתפרסמת כתבה פרי עטה המסכמת את כהונתה של תמר זנדברג כשרה להגנת הסביבה. "בתום כהונתה הקצרה, הדעות בנוגע לחותם שהותירה בתפקיד חלוקות", כותבת אשכנזי, "רפורמות ושינויים גדולים שהובטחו נותרו ללא התקדמות משמעותית, נושאי סביבה מסורתיים כמו זיהום אוויר, כימיקלים ופסולת לא הוצבו בעדיפות עליונה, והממשלה גם ביצעה מהלכים שמחלישים את כוחו של המשרד".

אצלנו באתר "העין השביעית" סיכם אייל עופר את כהונת זנדברג והגיע למסקנות דומות (ב"מעריב" מדווח קלמן ליבסקינד, בעקבות תומר מיכלזון ב"מקום הכי חם בגיהנום", על הנסיבות מעוררות התמיהה של מינוי בן זוגה של זנדברג, אורי זכי, ליו"ר מרכז הרצל).

ב"הארץ" של עמוס שוקן, העיתון היחיד שמתייחס למשבר בדחיפות הראויה דרך קבע, מדווחת לי ירון בהרחבה בעמוד 13 על מינהלת האקלים, שאת הקמתה מזכירה אשכנזי ב"גלובס" תחת רשימת ההישגים של זנדברג. תמונת המציאות של המינהלת כפי שהיא משתקפת מהכתבה של ירון אינה מעודדת. לצד כתבה זו מתפרסם דיווח, אף הוא מאת ירון, תחת הכותרת "1,600 בני אדם מתו בספרד ובפורטוגל כתוצאה מגל החום". זהו הדיווח החדשותי היחיד בעיתוני הבוקר על תוצאות גל החום האחרון באירופה.

ב"דה-מרקר" מספק גיא רולניק את ההקשר להבנת הסיקור הלקוי של רוב התקשורת בישראל את משבר האקלים.

"הנתח שמקדישה הטלוויזיה המסחרית בישראל, השולטת היום בסדר היום הציבורי, למשבר האקלים הוא אפסי", הוא כותב, "הבוסים של שני הערוצים המרכזיים אינם מכחישי שינויי אקלים, אלא מדחיקי ומתעלמי שינויי אקלים. לא מפני שזה נושא חדש, גם לא מפני שזה נושא מורכב, אלא מהסיבה הרגילה: עיסוק בשינויי אקלים וסביבה מצריך דיון במדיניות ציבורית, כלכלית, חברתית – וזה הדבר האחרון שערוצי הטלוויזיה רוצים לעסוק בו. מירוצי סוסים פוליטיים, קרבות בוץ ימין-שמאל, קיטוב, שנאה, סלבריטיז. זה הדנ"א של 90% מהשידורים של ערוצי הטלוויזיה הישראליים, וה-10% הנותרים טובעים בים של ג'אנק ונהפכים לרעש לבן שאיש לא מסוגל, או רוצה, להקשיב לו".

הבוסים של שני הערוצים הם דודי ורטהיים, בעל השליטה בקוקה-קולה ישראל, מזרחי טפחות וקשת 12, ולן בלווטניק, בעל השליטה בכלל תעשיות, מפעל המלט המזהם נשר ורשת 13.

"יש לא מעט מדינות בעולם שבהן נשלטת הטלוויזיה בידי אוליגרכים ואילי הון גדולים", כותב רולניק, "אבל רק מדינה אחת, שנחשבת מפותחת, שבה לקוקה-קולה המקומית יש ערוץ טלוויזיה במעמד מונופוליסטי. את הנזק של משקאות ממותקים לבריאות הציבור בכלל ושל אוכלוסיות מוחלשות בפרט אפשר למדוד באמצעות מחקרי בריאות. את הנזקים של סדר יום ציבורי שנשלט בידי מונופולי תקשורת ועיתונות קשה לאמוד – אבל זה לא אומר שהם לא דרמטיים".

הכותרות הראשיות

הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" היא "לא ידעתי", ציטוט מפי ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו בעדותו אתמול בפני הוועדה לחקר האסון במירון (ועל כך מיד).

הכותרת הראשית של "ישראל היום" היא "ללא 61, נתניהו יחזור למגעים לעסקת טיעון", ציטוט מפי ראיון שערך אמיר אטינגר עם גדעון סער, שבאופן חריג מתהדר בתואר "בלעדי" ונדפס על פני כל הכפולה הפותחת של העיתון.

הכותרת הראשית של "הארץ" מפנה לתחקיר מאת יניב קובוביץ שטוען לטיוח שבוצע במסגרת תחקיר צה"לי שבחן את מותם של שני מפקדים מסיירת אגוז.

הכותרת הראשית של "מעריב" היא סקר מנדטים.

הכותרת הראשית של "מקור ראשון" מוקדשת להחלטת רוסיה לסגור את סניפי הסוכנות היהודית בתחומה.

אם רק היו תופסים בדש מעילו

בכל ארבעת היומונים נמתחת ביקורת על עדותו של נתניהו בפני ועדת נאור, היא הוועדה הממלכתית לחקר האסון במירון. תחת הכותרת "עדותו המתחמקת של נתניהו בפני הוועדה לאסון מירון" מדווח קובי נחשוני ב"ידיעות אחרונות" כי בתשובה לשאלת יו"ר הוועדה אמר נתניהו: "לא התעסקתי בשאלות הבטיחותיות במירון. זה תפקיד הגורמים המקצועיים לטפל בסכנות הבטיחותיות. ראש הממשלה לא יכול להיכנס בעניינים לפרטי פרטים, הוא לא יכול לעשות את זה".

כשנשאל על תוצאת המחדל, מותם של עשרות משתתפי האירוע, אמר נתניהו: "אתה לא יכול לקבל אחריות על מה שאתה לא יודע". בהמשך הוסיף: "אם הייתי יודע את הדברים, אם כן היו מתריעים, אם היו תופסים בדש מעילי ואומרים לי שעומד לקרות אסון נורא – הייתי מטפל".

"12 שנים בשלטון והוא לא ידע כלום על ליקויי הבטיחות שהיו כל שנה בהילולה, וזאת למרות כל ההתרעות והאזהרות. המכתבים פשוט לא הגיעו אליו", לועגת סימה קדמון בטור הנדפס בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" לצד הדיווח על העדות. מתחת לידיעה על עדות נתניהו מדווחת נינה פוקס על תגובת משפחות ההרוגים. הכותרת: "אין סיכוי בעולם שהוא לא ידע, בושה שהוא מדבר ככה".

"לא ידע, לא שמע", קוראת כותרת בשער "מעריב". את תפקיד המצליף תופס בעיתון זה, בטבעיות, בן כספית. "הוא לא ידע. לא אמרו לו. זה עבר לו מתחת לרדאר וחמק לו ב'צוק איתן'", כותב כספית. "מכתב ההתראה של המפכ"ל, שהיה ממוען אליו, לא הגיע אליו. גם לא המכתב של יו"ר ועדת הפנים מירי רגב, שהיה ממוען אליו, אבל מעשה שטן, לא הגיע אליו. גם לא הפנייה של יו"ר ועדת הפנים דודי אמסלם וגם לא זו של ניצב (בדימוס) דודו צור. כל זב ומצורע במדינה ידע שעלול להתרחש אסון במירון, חוץ ממי שעמד בראש המדינה. ראש פירמידת האטימות, ההוא שחסידיו טוענים שהוא 'ליגה אחרת', לא ידע, לא שמע, לא ראה, אפילו לא הריח. שלושת הקופים מגולמים במנהיג אחד".

"נתניהו על אסון מירון: אני לא אחראי כי לא ידעתי", נכתב בראש שער "הארץ". עמוס הראל מספק כאן את הפרשנות. "כבר תקופה ארוכה שנתניהו וחסידיו מטפחים דימוי שלפיו הוא היה המנהיג שאין שני לו", כותב הראל. "האיש שיכול הכל: לשלוט במקביל באלף ואחד עניינים, להגן על בטחון המדינה, להציג ליגה אחרת בזירה הבינלאומית ולהציל את הכלכלה שעד לבואו נשענה רק על ייצוא תפוזים. כשהוחלט להגיש נגדו כתב אישום בשלוש פרשיות סבוכות, הוא אפילו הרהיב לטעון כי ביכולתו להמשיך לנהל את המדינה בעודו עסוק גם בהגנתו הפלילית".

אך לדברי פרשן "הארץ", "מדבריו בפני הוועדה נשקף אדם אחר; האיש שלעולם איננו אחראי ובוודאי איננו אשם בדבר, טפלון בעיני עצמו. [...] שוב ושוב חזרו תירוצי נתניהו, בניסוחים משתנים: לא ידעתי, אינני יכול לקבל אחריות על מה שלא ידעתי, אף אחד לא הראה לי, זה לא מתפקידי, זו מטלה לפקידים. 15 שנה הוא משל כאן, בהפסקות, וכעת מתברר שאחריותו מצטמצמת רק להצלחות ואין לה אפילו קשר קלוש לכשלונות".

ב"ישראל היום", עד לאחרונה מבצר של נאמנות לנתניהו, נותנים לישראל דיסקינד, דובר פורום משפחות מירון ואחיו של שמחה בונים ז"ל, שנהרג באסון, לספק את טור הפרשנות לעדות של ראש הממשלה לשעבר. התוצאה בהתאם.

"היה לי מאוד עצוב לראות איך 'חמשת המ"מים' של ז'בוטינסקי הופכות ל'חמשת הלמ"דים' בעדות נתניהו – לא קראתי, לא ראיתי, לא שמעתי, לא קיבלתי, לא ידעתי", כותב דיסקינד. בהמשך הוא מוסיף: "תשובות נתניהו אינן מניחות את הדעת, וטענתו כי לא היה מודע לכך שמתחם ההר הוא פצצה מתקתקת מקוממת ומדאיגה, גם אם אין לנתניהו אחריות ישירה לאסון, אחריות עקיפה בוודאי שיש לו".

פרשן "ישראל היום" לענייני ביטחון, יואב לימור, אינו מתייחס לעדות נתניהו במדורו שבעיתון אך אתמול צייץ בחשבון הטוויטר שלו כך: "אחריות אינה בהכרח אשמה, אבל לכהן 12 שנים כראש ממשלה ולא להיות אחראי על כלום (חוץ מעל הצלחות כמובן) זה סטארט-אפ ישראלי".

אחת התגובות לציוץ, שבינתיים נמחקה, באה מיונתן אוריך, יועץ התקשורת של נתניהו. "עדיף לקבל דמי שתיקה 10 שנים, לא לצייץ כלום, ואז להפוך לאביר זכויות החרטא?", תהה.

ציוץ התגובה של אוריך מעורר שאלה: למה התכוון הדובר? אילו דמי שתיקה טוען דוברו של נתניהו שלימור קיבל במשך עשור כדי שלא יצייץ כלום? האם הכוונה למדור הקבוע שלו ב"ישראל היום"? האם יועץ התקשורת המיומן של ראש הממשלה טוען בעצם שב"ישראל היום" קנו במשך שנים את שתיקתו של לימור (ומכאן שגם של אחרים) באמצעות שכר נאה במיוחד על טור שבועי? אתר "העין השביעית" פנה לאוריך כדי לקבל את תשובותיו, אך בינתיים הוא לא השיב.

חור גדול בחומה

"הופעתו אתמול בוועדה נראתה לפרקים כמו חזרה גנרלית לקראת האפשרות שיסכים להעיד במשפטו הפלילי", מציין עמוס הראל ב"הארץ", כשהוא כותב על עדות נתניהו בפני ועדת נאור. עדות של נתניהו, אם תגיע, צפויה בעוד כמה שנים. בינתיים בבית-המשפט בירושלים מעידה הדס קליין, העוזרת האישית של המיליארדרים ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר.

לפני שבועיים, אחרי העדות הראשית ההרסנית לנתניהו, נאמניו בתקשורת נדמו. השבוע, אחרי שהמשפט יצא לפגרה באמצע החקירה הנגדית של קליין, משתמש אמנון לורד בבמה שהוא מקבל ב"ישראל היום" כדי להציע ליועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה "לסגת מסעיפי השוחד".

עמיתו למוסף, אראל סג"ל, נחרץ לא פחות. לדבריו, עו"ד עמית חדד, סנגורו של נתניהו ב"תיק 1000", "אינו רק יסודי, אינטליגנט ושיטתי אלא גם לא פעם נועז ומבריק. נדבך אחר נדבך מכרסם חדד בתזת התביעה, והשבוע גם הבקיע חור גדול בחומה".

"כשחדד מעמת את קליין עם נתוני הרכישה בבית מילצ'ן, היא מופתעת מהמידע המוטח בה", כותב סג"ל ומוסיף: "לפעמים אנקדוטה קטנה מעידה למושבעים על אמינות עד".

והנה האנקדוטה: "חדד מציג לקליין חשבונית שבה רשומה קנייה סיטונאית של משקאות, בין היתר של רדבול. קליין עונה: 'לא, לא זוכרת רדבול בארוחות של מילצ'ן'. בערך דקה וחצי לאחר מכן חדד שואל: מי צרך רדבול? קליין עונה: 'ארנון'. אחרי כמה דקות חדד מציג חשבונית נוספת, עוד מסה של רדבול. קליין בתגובה: 'ארנון אהב מאוד'. תוך חמש דקות לערך קליין משנה גרסה ממי שלא זוכרת רדבול בארוחות של מילצ'ן למי שאומרת שמילצ'ן אהב מאוד רדבול".

לכאורה, שח-מט. העדה אינה אמינה, ואם שינתה את גרסתה לגבי זהות שותי הרדבול בבית מילצ'ן איך אפשר להאמין לכל מלה אחרת שיוצאת מפיה? בפועל, סג"ל, שבוודאי התעמק בכל הדיווחים על הדיון המדובר לפני שקבע את קביעותיו, ולא הסתפק רק בתדרוך של דוברי נתניהו, כנראה בכל זאת לא הבין מה קרא.

עו"ד חדד אכן הטיח בעדה כי לא סביר שבבית מילצ'ן חילקו פחיות רדבול, או ספרייט או קולה, שנקנו בכמויות עתק, במשלוחים לגורמים חיצוניים כלשהם (ומכאן המסקנה שהשתמשו בהם לאירוח, ואם כך סביר שהשתמשו גם בכמויות העצומות של השמפניה לאירוח, ולא כדי לספק את הצרכים האלכוהוליים של שרה נתניהו). קליין השיבה לסנגור שאת פחיות הרדבול לא הגישו בארוחות, אלא שמילצ'ן היה נוהג לצרוך אותן בעצמו. לא רק שלא סתרה את עצמה, אלא שההיטפלות של סג"ל לפרט זניח כל-כך רק מעידה עד כמה גרסתה עקבית.

סג"ל גם מטעה את קוראיו כשהוא כותב כי בדיון שנערך בבית-המשפט טען השופט בר-עם ש"ללא עדותה אנו 'שרויים בערפל' בנוגע להיקף". ראשית, השופט בר-עם לא קבע את הדברים, אלא ניסח אותם כשאלה לפרקליטות. סג"ל הפך את סימן השאלה לסימן קריאה.

אבל חשוב מכך, היקף טובות ההנאה שבקבלתן נאשם נתניהו נשען על עדותה של קליין רק ביחס לבקבוקי השמפניה, ורק ביחס לאלה שקיבלה שרה נתניהו מארנון מילצ'ן. בכל הקשור ליתר ה"מתנות", שהן רוב רובו של התיק (שמפניה מג'יימס פאקר, סיגרים ממילצ'ן ומפאקר, כמו גם תכשיטים), הבהיר עו"ד אלון גילדין מהפרקליטות כי העדות של קליין היא רק אבן אחת בתצרף הראיות.

אבל כל ההתפלפלויות הללו בטלות בשישים כשקוראים את הדיווח של גידי וייץ ב"הארץ" הבוקר על התשובות שנתניהו עצמו נתן לחוקרי המשטרה כששאלו אותו בדבר בקבוקי השמפניה והסיגרים. "הדברים שאמר אז מגלים כי למעשה, אין פערים תהומיים בין הגרסה שלו לזו שקליין גוללה בשבועות האחרונים בבית-המשפט המחוזי בירושלים", כותב וייץ.

לפי וייץ, נתניהו הודה שקיבל ממילצ'ן סיגרים ושרעייתו קיבלה ממנו בקבוקי שמפניה; הוא גם הודה שקיבל סיגרים ממילצ'ן במשלוח, גם כשחברו המיליארדר לא היה כלל בישראל; הוא גם הודה שראה ארגזי שמפניה מחכים לרעייתו במטבח ביתו של מילצ'ן; נתניהו גם הודה שראה שמעמיסים ארגזי שמפניה לתא המטען של מכוניתו בסיום ביקור שלו ושל רעייתו בבית מילצ'ן; הוא גם הודה שקופסאות הסיגרים שעמן יצא מבתיהם של מילצ'ן ופאקר נארזו בשקיות שחורות ואטומות; וגם הודה שמילצ'ן קנה לרעייתו תכשיט, אחרי שקיבל ממנו הסבר כי אין מניעה חוקית.

נתניהו גם הודה שסייע למילצ'ן כשפנה לשר החוץ האמריקאי ג'ון קרי ולשגריר בישראל דן שפירו כדי שיפעלו לחידוש ויזת התייר האמריקאית שלו (עניין שסייע למיליארדר, לפי קליין, לחמוק מתשלום מס בארצות-הברית); נתניהו הודה עוד שפנה לשר האוצר יאיר לפיד בעניין הארכת תוקפו של "חוק מילצ'ן", שסיפק למיליארדר פטור ממס בישראל; הוא גם הודה שקידם את האיחוד בין קשת ורשת ורצה שמילצ'ן ייכנס לערוץ המאוחד; והודה גם שפנה ללן בלווטניק כדי שייכנס לערוץ 10, וכשנשאל אם קיבל מתנות גם מבלווטניק אמר: "יכול להיות שהוא הביא כמה סיגרים. שמפניה אני לא זוכר".

עיתון הגון

עיתון "מקור ראשון" חוגג היום 25 שנים לצאת גליון הבכורה. אחרי שבשבועות האחרונים התפרסמו מאמרים בודדים מאת כותבי העיתון בעבר ובהווה, הבוקר יוצא לאור מוסף מיוחד המוקדש לחצי היובל הראשון. חותם אותו טור מאת העורך חגי סגל, שמודה שיש פה ושם בעיות, כמו בהדבקת עמודי המעטפת, אבל בסך הכל ניכרת גאוותו הגדולה.

במוסף "דיוקן" מראיין ישי פלג את מאיר עוזיאל, העורך הראשון של "מקור ראשון". עוזיאל ערך את העיתון שלושה וחצי חודשים בלבד, אבל סיפק את היסודות שמאפיינים את העיתון עד היום. הוא מספר כי אחת ההחלטות הראשונות שלו היתה לבטל את קמפיין ההשקה שתכנן הפרסומאי מוטי מורל, כיוון שזה רצה למתג את העיתון כמגזרי ואילו עוזיאל דרש למתג את העיתון כעיתון כללי.

עוזיאל גאה בכיוון שאליו משך את "מקור ראשון". "עיתונאים מגזריים או פוליטיים, אתה לא קורא אותם בכלל", הוא אומר, "אתה משתעמם מראש, ואתה גם לא רוצה לקבל את המידע שלך מהם. אבל 'מקור ראשון', אני חושב שהוא כן עיתון, עיתון הגון, וכך צריך שיהיה".

לפי עוזיאל, הוא בכלל שאף בראשית הדרך ש"מקור ראשון" יהיה טבלואיד להמונים, בדמות "מעריב" או "ידיעות אחרונות", אבל המו"לים הובילו את העיתון החדש להתבסס על מודל הדומה ל"הארץ": עיתון ברודשיט הפונה לאליטה.

ועוד מספר עוזיאל כיצד הקפיד בתחילת הדרך על הפרדה מוחלטת בין המערכת העיתונאית לשדרה הניהולית, האחראית על הפרסום. "שמתי קיר אמיתי, בנוי, בין המערכת ובין המנהל והמודעות", מצוטט עוזיאל ומסביר: "אני בא מ'מעריב', שהיה עיתון של עיתונאים, באופן מוחלט וברור. המעורבות של המו"ל היתה אפסית. באתי מהמסורת הזאת, והבנתי שאם 'מקור ראשון' רוצה להיות עיתון אמיתי, המערכת שלו צריכה להיות כזאת".

כאן צריך להעיר כי עוזיאל הגיע ל"מקור ראשון" מ"מעריב" בשנת 1997, אחרי שנחשפה כבר פרשת האזנות הסתר. כל מי שקרא אז את "מעריב", כמו יגאל מוסקו למשל, שכתב על כך למגזין "העין השביעית", יכול היה לראות כיצד המערכת העיתונאית בעיתון של העיתונאים מגויסת כל כולה לטובת המו"ל.

במוסף המיוחד שמצורף הבוקר למנויי "מקור ראשון", לצד ברכה מנשיא המדינה יצחק הרצוג, התרפקות על הגיליון הראשון והתפארות בתחקירים בולטים (בין היתר קלמן ליבסקינד על העמותות הפיקטיביות של אהוד ברק ואריאל כהנא על דו"ח ועדת המאחזים), מוקדש עמוד גם ל"החלפת בעלים – תשע"ד, 2014".

באותה שנה רכשו בני הזוג שלדון ומרים אדלסון את העיתון, וכפי שמצוין בכיתוב התצלום שבו הם נראים לצד העורך סגל, העסקה הושלמה רק לאחר שרשות ההגבלים נתנה את אישורה. החשש של רשות ההגבלים, וזאת לא מוזכר בגיליון למזכרת, היה בין היתר מפני התערבות של אדלסון בתוכן של "מקור ראשון".

מקריאת שני העיתונים של בני משפחת אדלסון לאורך השנים ניכר ההבדל. "ישראל היום" היה משועבד כל כולו לפוליטיקאי אחד – בנימין נתניהו. ב"מקור ראשון" ניתן היה למצוא מדי פעם גם ביקורת על חביבם של האדלסונים. עם זאת, ברגעי מפתח התמיכה ביו"ר הליכוד נותרה בעינה.

בגיליון למזכרת אפשר למצוא למשל את שער מוסף "יומן" ממרץ 2015, ימים אחדים לפני הבחירות לכנסת. "רוב כלי התקשורת השילו מעצמם גם את מסיכות האובייקטיביות, לא רק את האובייקטיביות עצמה, והשתלחו בנתניהו בלי בג"ץ ובלי אתיקה, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה", כתב אז סגל. "כותב שורות אלו אינו נמנה, בלשון המעטה, עם אוהדיו האוטומטיים של נתניהו. הרבה מלים כעוסות נכתבו פה עליו, ומן הסתם עוד ייכתבו אם ינצח שוב. אבל אין צורך להיות אוהד נתניהו כדי להבין או להודות שהמצוד אחריו היה פראי ובלתי נסלח – בושה וחרפה לדמוקרטיה הישראלית. האנשים שרדפו אותו רדפו למעשה את כל מה שהוא מייצג, וזה כבר לא עניין פרטי של נתניהו. המרדף המוטרף הזה יילקח בחשבון בקלפי, הוא יילקח בחשבון גם הרבה אחר כך".

עמנואל שילה, עורך החינמון השבועי "בשבע" ולשעבר עורך "מקור ראשון", הוא אורח לא קרוא במסיבת חצי היובל. "תמשיכו בעשייתכם האיכותית המאתגרת", מאחל שילה לצוות "מקור ראשון" מטורו ב"בשבע", "תמשיכו לרדוף אחר החשיפה שלנו בסקרי TGI", הוא עוקץ, ואז מוסיף עוד בקשה אחת לסיום: "ולא נכעס אם תחקו קצת יותר את הקו האידיאולוגי שלנו".

בחירות 2022

גם השבוע מוקדשים עשרות עמודים בעיתונים לתיאור התמרונים של הפוליטיקאים הישראלים. ב"מקור ראשון" נקלעו בהקשר זה לדילמה אתית. לאחרונה הודיע ארנון סגל, בנו של העורך חגי סגל ומי שעד השבוע פרסם מדור שבועי על הר הבית, כי החליט להתמודד בבחירות המקדימות של מפלגת הציונות-הדתית. אחיו, עמית סגל, הודיע כי יימנע מלסקר את הבחירות המקדימות במפלגה שבה מתמודד אחיו (אם כי לפי ניר וולף ב"ישראל היום" לא עמד במילתו).

בעוד האח יכול די בקלות להעביר את חזית הציונות-הדתית לדפנה ליאל, המקרה של חגי סגל מורכב יותר. עבור רוב צופי ערוץ 12, הציונות-הדתית היא מפלגה שולית יחסית; עבור קוראי "מקור ראשון" הציונות-הדתית היא אחת הבחירות המתבקשות. מה גם שסגל הבן הוא פרשן, בעוד שסגל האב הוא עורך ראשי. כיצד יסקר "מקור ראשון" את הבחירות המקדימות במפלגה שבה מתמודד בנו של העורך?

השבוע נבחר הפתרון קל. עטרה גרמן מראיינת שתי מועמדות למשבצת "האשה החדשה" ברשימת הליכוד לכנסת הבאה. על הבחירות המקדימות בציונות-הדתית לא מדווחים.

סימניה

ב"דה-מרקר" ממשיך לחפור גור מגידו בתביעה שהוגשה נגד מלון בירושלים ולדלות משם את אבני הבניין של השחיתות הישראלית.

ענייני תקשורת

הפלס. גם "הפלס" חוגג. לא חצי יובל אלא עשור בלבד, ובכל זאת חגיגה. עיתון הפלג הקיצוני בחברה החרדית מציין את האירוע בהודעה: "בשל שורה של עלויות בלתי צפויות שנפלו על העיתון בשנה החולפת אנו נאלצים, בלית כל ברירה אחרת, להודיע על העלאת מחיר המנוי החודשי".

במאמר בפנים העיתון מוסבר כי מעבר לעלייה במחירי הנייר, בשנה האחרונה הסתיים הליך משפטי מול רשויות המס שדרשו מ"הפלס" למעלה מ-2 מיליון שקל. אמנם בסופו של דבר, כך מוסבר, מרבית הדרישה נדחתה, אולם העלות שהושתה על העיתון, כולל הייצוג המשפטי, הסתכמה בכ-700 אלף שקל.

לשם מימון המשך צאתו לאור יוצא "הפלס" ב"מבצע מנויים ייחודי" שמעניק מתנות כגון מקפיא או מיקסר למי שמתחייבים למנוי לשנתיים. לצד התשורות, "הפלס" מציע גם תחושת שליחות. הגיליון החגיגי כולל "סקירה מטלטלת אודות כל נסיונות החיסול שמהם ניצל 'הפלס' בחסדי שמים", ובמאמר בחתימת י. פראג מתפאר המחבר ב"סיפורו ההירואי של מאבק עיקש ונחוש לשימור היהדות החרדית, ואת גודל חסדי השם יתברך שקומם את עולם התורה מחדש במתכונתו המקורית והאותנטית, 'כמו פעם'".

תאגיד השידור. ב"גלובס" מדווחת כתבת המדיה והפרסום היוצאת ענת ביין-לובוביץ' על המתמודדים לתפקיד מנכ"ל תאגיד השידור הישראלי. לפי הדיווח, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, עו"ד מאיר לוין, ממליץ לא לאפשר ליונה ויזנטל להתמודד על תפקיד המנכ"ל עקב ניגוד עניינים שנובע מכהונתו כחבר מועצת התאגיד.

מוזס. מדור הרכילות של ליאורה גולדנברג-שטרן במוסף "מעריב" נפתח בדיווח על העמדתו למכירה של בית פולה ונח מוזס ברמת-גן. "המחיר, למתעניינים, נע סביב כמה עשרות מיליוני שקלים", נכתב.

כשהעורך הראשי הוא מבקר ספרות. בעמודי החדשות של "ישראל היום" (עורך ראשי: עמר לחמנוביץ') נמצא מקום לדיווח מאת אלעד נבו על הסכסוך בין הוצאת מודן-כתר לרשת סטימצקי.