עושים גלים

"אומרים על המצביא והמדינאי הרומאי קאטו המבוגר שבכל דיון בסנאט שבו השתתף, בכל עניין שהוא, סיים תמיד את נאומו באלה המלים: 'מלבד זה אני חושב שצריך להחריב את קרתגו'. ואכן, שלוש שנים לאחר מותו, בשנת 146 לפנה"ס, החריבו הרומאים את קרתגו עד היסוד. כבר אז הבין קאטו ששמיעה של מלים מסוימות או ראייתן – כיום גם ראייה של תמונות מסוימות – הן מרכיבי מזון עיקריים בהכרה של מרבית בני האדם והן בסיס מרכזי ביצירת תפיסת המציאות שלהם", כותב אליה ליבוביץ במדור המאמרים האחורי של "הארץ".

"בתוך מיעוט בני האדם שמכירים בתקפות התובנה של קאטו המבוגר בולטים מנהיגים של כיתות ושל ארגונים בתוך החברה, וכן פוליטיקאים ויועציהם האסטרטגיים ופרסומאים. מספרם בעולם קטן מאוד אך להשפעתם בו כמעט אין גבול. יצרני תעמולה מסחרית ותועמלנים פוליטיים, ברמה הלאומית או הבינלאומית, מנצלים עד תום את המהפכה האדירה באמצעי תקשורת ההמונים, האלקטרוניים ואחרים, שמתחוללת ב-120 השנים האחרונות".

ליבוביץ לא כותב על הבחירות הקרובות, ולא על מילייה פוליטי מסוים או קמפיין ספציפי. הוא אפילו לא מונה את הדוגמאות המתבקשות מהזירה המקומית או הבינלאומית. הוא רוצה לומר משהו עמוק יותר, שיהיה אפשר לקרוא גם בעוד עשר או מאה שנה, בלי ללכת לגוגל ולברר מה המשמעות של מונחים אניגמטיים כמו "רינאווי", "ישראל השנייה" או "קראנץ' פיסטוק".

"יש בתעמולה מרכיב יסודי שדומה לתהליך של אילוף חיות", הוא חורץ. "הנזק המוחי שתעמולה גורמת אינו בשקרים דווקא, או בתמונות של מציאות מזויפת שהיא נושאת עמה. עיקר הנזק הוא בהכחדה שיטתית, לאורך חיי אדם שלמים, של המרכיב העיקרי באינטליגנציה האנושית – חוש ביקורת כלשהו על הקלט שחודר למוח".

"הארץ", העיתון שבו מתפרסמים הדברים, הוא חלק מהיקום התקשורתי שבו מתרחש התהליך החומצי שמתאר ליבוביץ. אבל הוא חלק מספיק פריפריאלי כדי לתפוס את עצמו כאלטרנטיבה. היום למשל מתפרסמים בו שני טורים שחותרים תחת התפיסה שלפיה העיתונות, וספציפית העיתונות הטלוויזיונית, מסוגלת לספק לצרכניה תמונה מהימנה ונקייה ממניפולציות של המציאות.

אלון עידן, ב"מוסף הארץ", מתאר את הצפייה במהדורת החדשות כ"אסקפיזם הכי משוכלל שעומד לרשותו של האדם" – סוג של בידור, אבל כזה שיעילותו עולה בהרבה על שעשועונים, ריאליטי וכיו"ב.

"באופן פרדוקסלי", כותב עידן, "דווקא היחשפות למה שמוכרז כממשי אבל אינו כזה מהווה נתיב בריחה מוצלח יותר: האדם חש שהוא 'עם הרגליים על הקרקע', שהוא מעורה במה שקורה, וזה מקנה לו ביטחון". בפועל, הוא פוסק, "'החדשות' הן למעשה אוסף של אנקדוטות שתפקידן לכסות על 'הישנות'", ובכך "להעלים את הכרוניקה של הקיום האנושי: החולי, הסבל, הפחד, החרדה, המוות".

נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ויאיר לפיד בישיבת הממשלה הראשונה של לפיד כראש ממשלה. ירושלים, 3.7.2022 (צילום: מארק ישראל סלם)

נפתלי בנט, אביגדור ליברמן ויאיר לפיד בישיבת הממשלה הראשונה של לפיד כראש ממשלה. ירושלים, 3.7.2022 (צילום: מארק ישראל סלם)

אצל עידן, החדשות הן מוצר שהצופים צורכים בהנאה במנותק מתכליתו המקורית. חיים לוינסון מתאר חולי דומה, אבל מצביע על השלכות אחרות. "הקונספט של חדשות הוא הצורך לעשות סדר לאזרח הפשוט, ששקוע בענייניו ואז מפנה חצי שעה בערב להתעדכן. האדם שצופה במהדורת הערב, או קורא עיתון, אמור לקבל תמונה תמציתית בענייני היום הפוליטיים, הבטחוניים, הכלכליים, שיחסכו לו את הצורך לצרוך כמות עצומה של מידע גולמי", הוא כותב ב"גלריה".

"אבל אנחנו במשבר: החדשות לא עושות סדר, הן מייצרות רעש. האדם שצופה בחדשות, במקום להיות מיודע יותר, הופך למפוזר יותר", הוא כותב בהמשך. "תקשורת פוליטית מתפקדת היא חיונית לדמוקרטיה. צאו וראו את אירועי 6 בינואר 2021 בארצות-הברית – מה קורה כשציבור מתנתק מהתקשורת ומהמציאות".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", סיון רהב-מאיר מספקת אישור היישר מפי הסוס. "האינפורמציה הפוליטית שאנחנו מוצפים בה כעת רובה ככולה חסרת משמעות", כותבת המגישה הוותיקה של חדשות 12, ומבהירה שהיא מדברת גם על האינפורמציה שהיא אישית מופקדת על תיווכה לצופים.

"השבוע מצאתי את עצמי שואלת את חבר-הכנסת לשעבר עמית הלוי מהליכוד אם נתניהו לא ישיג 61 מנדטים, האם יתנהלו שוב גישושים עם מנסור עבאס, ואת ח"כ יאיר גולן אם ינצח בבחירות לראשות מרצ, האם ינסה להתאחד עם העבודה. אם. האם. לו. אילו. הכל ספקולציות ומניפולציות", מפרטת רהב-מאיר.

"עסקנו השבוע גם בפרישה של [יובל] שטייניץ ושל [עיסאווי] פריג'", היא ממשיכה. "שניהם פוליטיקאים ותיקים, אבל חמש מערכות הבחירות האלה הוציאו מהמערכת גם כאלה שהחליטו להיכנס לפוליטיקה, ניסו, וחזרו הביתה: גבי אשכנזי, למשל. יצא כשם שנכנס. אבי ניסנקורן. טל רוסו. אלונה ברקת. ישבתי השבוע על דיווחים שלי משלוש השנים האחרונות וחשתי מבוכה מהרצינות שבה האירועים סוקרו".

רהב-מאיר מונה עוד כמה דוגמאות של אירועים שהסעירו לרגע את השיח החדשותי בישראל ומיהרו להישכח, ומסכמת: "אני לא רוצה לחשב כמה ימים מחיי, מחיינו, הושקעו במצטבר בדברים שהתבררו כקצף על פני המים".

עמיתתה דפנה ליאל, הכתבת הפרלמנטרית של חדשות 12, חולקת איתה את אותה התחושה בדיוק. היא מעידה על כך בראיון מקיף שמתפרסם היום ב"גלריה". חלק ניכר מהראיון מוקדש לנסיונות של ליאל להימנע מזיהוי פוליטי ולבדל את עצמה מהדעות השמאליות שמיוחסות להוריה (אמה היא רחל ליאל, לשעבר מנכ"לית הקרן החדשה לישראל בארץ, ואביה הוא אלון ליאל, דיפלומט לשעבר ש"בשנים האחרונות התבלט במיוחד באמירות שמאלניות נוקבות"). ההסבר שלה הוא שאם היתה חושפת את דעותיה ללא סינון, היה לה קשה יותר לתחזק מקורות מכל רחבי הקשת הפוליטית.

"כמה חופש יש לך בטלוויזיה?", שואלת אותה המראיינת, רוית הכט. "גדול וקטן", משיבה ליאל. "גדול במובן הזה שבחיים לא אמרו לי מה להגיד או צִנזרו אותי. לא יודעים בכלל מה אני הולכת להגיד. קטן במובן הזה שאני עובדת במערכת החדשות ומוגבלת למה שהתחדש. זה לא מרחב תמרון אינסופי".

"יש משהו שאת מפחדת ממנו?", שואלת הכט, וליאל משיבה: "יש לי פחד שאסתכל אחורה ואגיד: אלה השנים הכי משמעותיות שלי, והכל היה קצף על פני המים".

"אם יש למערכת החינוך בחברה בריאה מטרה אחת ברורה, הרי היא פיתוח מערכת חיסון בתוך המבנה הנפשי של בני או בנות החברה שתאפשר להם לעמוד מול נגיף התעמולה, להתגונן מפניו ולהילחם בו", כותב ליבוביץ ב"הארץ". "מערכת חיסון מתפקדת כזאת היא הערובה העיקרית להיותו של האדם בן-חורין בעולם, במובן העמוק של תואר זה".

הכותרות הראשיות

"גפני: 'אם לנתניהו לא יהיו 61 נצטרך לעשות חשבון מחדש'", נמסר בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", שמפנה לראיון במוסף הפוליטי. הכותרת של "מעריב" כאילו מתכתבת עם ההכרזה הזאת: "שובר את מחסום ה-61", נכתב בה מעל תצלום של נתניהו מחייך בהנאה בעודו מביט (אילוסטרטיבית) בגרף עוגה שמסכם תוצאות של סקר דעת קהל.

גם ב"הארץ" מקדישים את הכותרת הראשית לפוליטיקה – אבל לא בארץ, אלא במעצמה בדימוס שפעם שלטה בארץ. "סלחו לו על הכל", נכתב שם על גבי תצלום גב של גבר רחב כתפיים עם שיער פרוע שהפך לסמלו המסחרי. "ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון חצה כל קו אדום. לבסוף הוא נאלץ לעשות את הדבר הנכון – ולהתפטר. קרב הירושה על מפלגת השמרנים החל".

"איתות ללפיד: 'אבו-מאזן מוכן להיפגש'", מוסרת הכותרת הראשית של "ישראל היום", שנדפסת לצד תצלום של הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן מחייך ומנופף לשלום. הספקולציות בנוגע לנתניהו, הבחירות והממשלה הבאה כלל לא מוזכרות.

ממלכת אדלסון

אחד המאורעות החדשותיים המרכזיים של השבוע החולף היה עדותה של הדס קליין, העוזרת האישית של ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר, במשפט המו"לים. אבל דווקא עכשיו, כשהמשפט חוזר לכותרות, בעלי הטור הביביסטים של "ישראל היום" – אראל סג"ל, יעקב ברדוגו, אמנון לורד ועירית לינור – לא כותבים דבר על המשפט. ברדוגו כותב היום על נפתלי בנט ועל הצרות של מרצ והעבודה. סג"ל כותב טור משונה אך וירטואוזי שמערבב כתיבה בסגנון זרם התודעה עם מיסטיקה יהודית עתיקה, סקס וחששות מפני קִדמה טכנולוגית.

רן ברץ, ביביסט הבית של "מקור ראשון", כותב היום על מצבם המשפטי של הפליטים האוקראינים. בחלקים אחרים של "מקור ראשון" דווקא כן מקדישים היום נדל"ן מערכתי למשפט נתניהו. מנהל המחלקה הפלילית בפרקליטות לשעבר יוסף אש מסביר לקוראים במאמר רחב יריעה מדוע לטעמו "תיק 4000" לא קרס. שלמה פיוטרקובסקי, במאמר אחר, כותב על עדותה של הדס קליין ב"תיק 1000". "התמונה הכוללת המצטיירת משני הימים הראשונים של עדותה, שכללה פרטים רבים ואנקדוטות מביכות למכביר, מדכדכת מאוד בלשון המעטה", הוא כותב, ומחדד: "הדפוס העולה מן העדות הוא של מערכות יחסים מושחתות בין נתניהו לאילי ההון המקורבים אליו".

שלדון ומרים אדלסון עם בנימין נתניהו, שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון של "ישראל היום". ירושלים, 12.8.2007 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

שלדון ומרים אדלסון עם בנימין נתניהו, שבועיים לאחר צאת הגיליון הראשון של "ישראל היום". ירושלים, 12.8.2007 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

אחד מאילי ההון הללו (אם כי לא מי שהוזכר בהקשר זה בכתב האישום) היה כידוע שלדון אדלסון, בעל הבית של "מקור ראשון", שאלמנתו מרים עדיין מחזיקה בעיתון. מרים אדלסון מנסה בתקופה האחרונה להתרחק מהמורשת שירשה מבעלה, שהיה פטרונו הבולט ביותר של נתניהו והקים עבורו את "ישראל היום" – חינמון רחב תפוצה, שופר לא מתוחכם ובלתי מתנצל שבלע לפי הערכות למעלה ממיליארד שקל מההון האישי של האדלסונים. רעייתו מרים היתה שותפה מלאה.

גם כשהברית של האדלסונים ונתניהו היתה בשיא כוחה, "מקור ראשון" לא היה עיתון ביביסטי. הוא אמנם היה (ועודנו) בית לכמה ביביסטים, אבל נדמה שלפחות בעיתון בעל יומרות האיכות של האדלסונים הם השתדלו לא לשבור את הכלים ולהרגיז את קהל הקוראים המגזרי. האתגר האמיתי של "מקור ראשון" יגיע כאשר ינדוד המשפט אל מחוזות "תיק 2000", שבהם תצוף מחדש מערכת היחסים בין נתניהו לבני הזוג אדלסון.

אחד הדברים שאפשר להגיד על שני העיתונים של מרים אדלסון זה שהעורכים שלהם, אז כהיום, אוהבים להדפיס תמונות מחמיאות שלה ושל שלדון ולצטט דברי חנופה שמופנים אליהם באירועים חגיגיים (היום למשל עושה זאת ציפי קורן, מנכ"לית "ישראל היום" לשעבר, במאמר לרגל יום ההולדת ה-25 של "מקור ראשון" שבו היא מודה להם על "מלאכת הקודש"). האם הכבוד המופלג הזה יישמר גם כשסדר היום התקשורתי ידרוש נבירה מחודשת במערכת היחסים הרקובה שניהלו עם נתניהו? אפשר רק לנחש. ניחוש מתבקש: ב"מקור ראשון" וב"ישראל היום" לא יביכו את בעלת הבית.

יאיר נתניהו, טוויטר, 22.2.2022 (צילום מסך)

יאיר נתניהו, טוויטר, 22.2.2022 (צילום מסך)

עד שיגיע הרגע הזה אפשר להתבונן ברה-אורגניזציה שעברה על "ישראל היום", שכוללת פיטורים של העורך/חבר/מעריץ בועז ביסמוט ושמיטת הקו המערכתי הביביסטי לקול נאצותיו של יאיר נתניהו ("מחלקת הדוברות של הפרקליטות הפושעת שביצעה הפיכה כנגד מחנה הימין") ויקום הפרופילים המקוונים שמקיף אותו.

המהלך הזה עשוי להיראות כמו נטישה שגרתית של פוליטיקאי שאיבד את עמדת הכוח שלו, אבל הוא הרבה יותר מזה. אפשר לראות בו גם התכוננות לרגע שבו יצביעו על "ישראל היום" ויגידו שלמרות שזה לא נכלל בכתב האישום – הראיות והעדויות ממחישות שהעיתון של האדלסונים הוא עוד לבנה בחומת השוחד וטובות ההנאה של משפחת נתניהו, חלק אינטגרלי ממערכת היחסים החולנית שניהלה עם נציגים נבחרים ממגזר ההון.

הפניית הגב הפומבית לנתניהו תאפשר למרים אדלסון להגיד שאולי היו דברים בעבר, בתקופת בעלה עליו השלום, אבל זה היה פעם והיום זה כבר ממש לא כך. הנה, ביסמוט הלך ואפילו יאיר נתניהו מסית נגדנו (ואגב כך מודה בקיומה של הברית שנגוזה). בתרחיש כזה, הבחירה להשאיר על הפיירול שורה של בעלי טור ביביסטים נראית כמו תשלום דמי שתיקה.

בתוך עמה

"כולנו מכירים פה ושם אנשים עשירים. אפילו עשירים מאוד", כותבת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" ומסגירה דבר מה (מן הסתם ניתוק) על המעגלים שבהם היא חיה ומתפרנסת ועל המעגלים שעליהם לדעתה נמנים קוראיה.

שחיתות

כל היומונים (למעט "ישראל היום", שלא מצא תחליף לטוראים הביביסטים) ממשיכים לעסוק גם היום בעדותה של הדס קליין – בדברים שאמרה וברעשי המשנה שמיהרו להגיע. יוסי ורטר ובן כספית מתחרים ביניהם מי ישפוך את המלים החריפות ביותר על משפחת נתניהו. ב"הארץ", ורטר קוצף על "ארגון הפשע הביביסטי, שמאגד בתוכו פסיכופטים למכביר".

כספית, ב"מעריב", מתחיל לאט. "הדפוס שנגלה לעינינו מזכיר משפחות פשע", הוא כותב בזהירות, אבל עד סוף הפִסקה התיאורים כבר מסלימים ומובילים אותו להשוות בין נתניהו ליצחק אברג'יל, הרוצח ואיש הפשע המאורגן שנידון לאחרונה לשלושה מאסרי עולם ועוד שלושים שנה בכלא (כספית מזמין את קוראיו להתעמק ברטוריקה של השניים ולגלות שאין הבדלים גדולים).

הדס קליין בפתח יום העדות הראשון שלה במשפט המו"לים. בית-המשפט המחוזי בירושלים, 5.7.2022 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

הדס קליין, השבוע בפתח יום העדות הראשון שלה במשפט המו"לים (צילום: אוליבייה פיטוסי)

"הדס קליין התלוננה נגד איש התקשורת אלי ציפורי", מדווחים ב"ידיעות אחרונות", פולו-אפ לחשיפה של אביעד גליקמן אתמול בחדשות 13. "העדה המרכזית ב'תיק 1000' פנתה למשטרה לאחר שציפורי, תומך נתניהו, פִרסם תמונה של ביתה", כותב לירן לוי. "חשתי שמישהו מנסה לרמוז לי דבר מה, ובכך אולי לנסות להפחיד אותי", מצטט איציק סבן את קליין ("למקורביה") ב"ישראל היום". בדיווחים לא מוזכר שבתמונה שפִרסם ציפורי גם נראית כתובת הבית, מתחת לתיבת המכתבים.

בעיתון שבו כותב ציפורי, "מעריב", לא מתפרסם שום דיווח חדשותי בנושא. כספית מזכיר את פרסום התמונה (שנלקחה ממערכת המפות של גוגל) בתוככי טורו, ואף מאבחן את ציפורי כ"נקלה ביותר" מבין הביביסטים (קלמן ליבסקינד מונה אותם השבוע בטור בן ארבעה עמודים), אבל באופן תמוה לא נוקב בשמו.

ב"ידיעות אחרונות", עמית סגל מספק קדימון לחקירה הנגדית של קליין. לדבריו, סנגורו של נתניהו ב"תיק 1000", עו"ד עמית חדד, "ינסה לכרסם עם כפית בערימת הסיגרים והשמפניות כדי להפוך 700 אלף שקל ל-100 אלף, להוציא ממנה את השמפניות ולהיוותר עם סכום חודשי ממוצע נמוך יחסית על פני שש שנים".

סגל מציין שחדד ישתמש לשם כך ב"רישומי המאבטחים, שלפי הטענה מעידים על כמויות סיגרים ושמפניות נמוכות בהרבה מהמתואר בעדותה של קליין". סגל לא מציין שלדברי קליין חלק ניכר מהטובין לא נשלחו לבלפור, אלא נלקחו עצמאית על-ידי בני משפחת נתניהו – כשנפשו בווילה של השכן ג'יימס פאקר, למשל, וכשביקרו את ארנון מילצ'ן באחוזתו.

אלי ציפורי ועו"ד עמית חדד בבית-המשפט המחוזי בירושלים, 30.11.2021 (צילום: אורן פרסיקו)

אלי ציפורי עם עו"ד עמית חדד, סנגורו של בנימין נתניהו ב"תיק 1000". בית-המשפט המחוזי בירושלים, 30.11.2021 (צילום: אורן פרסיקו)

ב"מקור ראשון" מראיין שלמה פיוטרקובסקי את עמיחי פילבר, אחיו של שלמה פילבר, שליווה אותו באופן צמוד לאורך ימי עדותו הארוכים. "ברור לנו שהוא איש ישר שנקלע לסיטואציה קשה שלא בטובתו", אומר פילבר האח. "לכל מי שנכח בבית-המשפט ברור כעת שהמינוי של מומו למנכ"ל משרד התקשורת היה מינוי מקצועי של מנהל מקצועי".

את העובדה שזה מה שחושב האח של פילבר אפשר להבין, אבל לא את העיתון שמדפיס את דבריו בלי לאתגר אותם. רוב הכתבים והפרשנים שעוקבים אחר המשפט מסכימים שהעדות של פילבר פגעה בקייס של המדינה נגד נתניהו; תוצר הלוואי של התובנה הזאת הוא חיזוק האחריות האישית של פילבר, עסקן מושחת שביצע בעצמו עבירות פליליות וחמק מכתב אישום בזכות הפיכה לעד מדינה והתחייבות להפליל את הבוס שלו, שהוא גם מושא הערצתו.

חגי עמית, ב"דה-מרקר", כותב על השלכות הרוחב של תיקי האלפים על המפלגה הגדולה בכנסת, שעשויה לחזור בקרוב למעמד מפלגת השלטון. "הבחירות המקדימות לרשימת הליכוד צפויות להיערך בעוד כחודש – ובורסת השמות סביב זהות המתמודדים פורחת. היא כוללת בימים אלה שמות כמו מפקד חיל הים לשעבר אליעזר מרום, ראש הסגל לשעבר של בנימין נתניהו דוד שרן, תא"ל במיל' גל הירש, היועץ הפיננסי מוטי בן-ארי והשופטת לשעבר אתי כרייף", הוא כותב.

עמית מצביע על המכנה המשותף שלהם: "כולם מצאו עצמם בשנים האחרונות מתמודדים עם מערכת החוק הישראלית. שרן נאשם בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים בפרשת הצוללות; מרום נחקר באותה הפרשה והתיק נגדו נסגר; בן-ארי היה מעורב ב'תיק המניות' – שבו הואשם שר העבודה והרווחה לשעבר מהליכוד, ח"כ חיים כץ, בקשירת קשר עם בן-ארי – והגיע להסדר טיעון; הירש נאשם בהעלמות מס בהיקף של מיליוני שקלים; וכרייף נאלצה לעזוב את תפקידה כשופטת לאחר ששמה נקשר בפרשת 'מין תמורת מינוי' בכיכובו של יו"ר לשכת עורכי-הדין לשעבר, אפי נוה.

"החבורה הזו מגששת את דרכה בין פעילי המפלגה מתוך הנחה כי יש לה סיכוי להיבחר. אנשים אלה אינם חוששים מכך שהקונוטציה השלילית שבה זכה שמם לכותרות בשנים האחרונות תזיק לסיכוייהם. למעשה, ההפך הוא הנכון. חלקם מניחים כי במפלגה שמנהיגה מסובך בפלילים וחלק מהאידיאולוגיה שלה היא קריאת תיגר על מערכת המשפט – הסתבכות בפלילים וזעקה כי הם נרדפים על-ידי מערכת המשפט יכולה לשפר את סיכויי הבחירה שלהם".

כלל אצבע

"יש מקורות שאני יודעת שהם לא אמינים, שהם שקרנים פתולוגים, ויש אנשים שמה שהם אמרו לי זה ברזל ואין בכלל מה לבדוק. באופן כללי אני יכולה לומר שככל שהם יותר בכירים הם יותר שקרנים" (דפנה ליאל, מתוך הראיון ל"גלריה").

משטר המעקבים

אסף גלעד כותב ב"גלובס" על רצף של צרות שפוקד בימים אלה את תעשיית הסייבר ההתקפי הישראלית. הוא מונה את שמות הגופים שנפגעו מהמשבר: נמסיס, קוגנייט, קוואדרים, קנדירו, NSO. חברות הסייבר ההתקפי, מפרט גלעד, נתונות ב"לחץ הולך וגובר" מצד אגף הפיקוח על היצוא הבטחוני במשרד הביטחון, שם דורשים מהן "לא למכור תוכנות רוגלה למדינות שאינן נמצאות ברשימה חדשה ומצומצמת של מדינות מורשות – רובן ככולן מדינות דמוקרטיות ומערביות".

"על-פי הערכות", מוסיף גלעד, "המדיניות החדשה של משרד הביטחון היא תוצר של מכבש לחצים מצד הממשל האמריקאי. מכבש זה החל לאחר פרשת התחקירים על NSO שפורסמו לפני שנה בתקשורת העולמית, והגילויים כי רוגלות של החברה הישראלית פעלו גם נגד אזרחים אמריקאים וגופי תקשורת ברחבי העולם.

"על מנת למנוע את התייבשותה של תעשיית הסייבר ההתקפי הפרטית מחד, שקיומה חשוב לביטחון המדינה, ומאידך כדי למנוע מבוכה לאומית מצדן של חברות סייבר פרטיות, הגו במערכת הביטחון תוכנית להקמת חברה ממשלתית. חברה זו היתה אמורה לעבוד במודל המזכיר את זה של רפאל או התעשייה האווירית ולרכז מערכות תקיפה וחולשות מעולם הסייבר. כלומר, קוד תוכנה המספק מידע על פרצות במערכות הפעלה של טלפונים ניידים ואפליקציות. אם תרצו, מעין חברת NSO ממשלתית.

"הרעיון ירד מהפרק לפני מספר חודשים הן בגלל החשש מזיהוי מערכות וכלי תקיפה פרטיים כממשלתיים, והן מחוסר רצון לבצע הלאמה של תעשייה פרטית המעסיקה אלפי עובדים בישראל". לדברי גלעד, חברות הסייבר ההתקפי מקוות שמשרד הביטחון ינצל את ביקורו של הנשיא ביידן בישראל כדי "להפחית את הלחץ".

שליט סין, שי ג'ינפינג (צילום: ממשלת הודו)

שליט סין, שי ג'ינפינג (צילום: ממשלת הודו)

ב"מוסף הארץ" מתרגמים מה"ניו-יורק טיימס" כתבת מגזין על הניסוי החברתי הדיסטופי שמנהלת ממשלת סין. במקום להסתפק במעקב אחר עבריינים, טרוריסטים, עיתונאים ומתנגדי משטר, המשטר הסיני פשוט עוקב אחר כל האוכלוסייה, למעט "רשימה אדומה" של מקורבים לצלחת. החידוש שעומד במרכז הכתבה הוא שמדיניות המעקבים הסינית נעשתה כה פולשנית, שכעת המשטר מנסה לנבא את התרחשותם של "פשעים" ולעצור אותם עוד לפני שהתרחשו (יכולת פלאית המיוחסת גם לשב"כ הישראלי ומעלה תהיות לגבי האמצעים שמאפשרים אותה).

"יותר מ-1.4 מיליארד תושבי סין נתונים תחת מעקב מתמיד. הם מתועדים במצלמות המשטרה שנמצאות בכל מקום, בפינות רחוב ובתקרת הרכבת התחתית, בלובי של בתי-מלון ובבנייני דירות. הטלפונים שלהם נתונים למעקב, הקניות שלהם מנוטרות והצ'אטים המקוונים שלהם מצונזרים", נכתב שם.

מערכת אחת שנסקרת בכתבה מתוארת ככזו שנועדה "לחזות מחאות" באמצעות תחזוקת רשימה שחורה של "עותרים", מונח שמתאר אזרחים ש"מבקשים להגיש תלונות על פקידים מקומיים לדרגים גבוהים יותר". "המערכת מסייעת למשטרה ליצור פרופיל של כל אחד מהם, עם שדות המאפשרים לשוטרים לתאר את מזגו של המוחה – למשל 'פרנואידי', 'קפדן' ו'קצר רוח'", מציינים המחברים.

"האלגוריתם משקלל גם את הסיבה שבגינה האדם תובע את הרשויות ואת מצבו הסוציו-אקונומי. לפי מסמך הרכש, התוכנה 'מעלה את רמת הסיכון של אדם באמצעות אזהרה מוקדמת אם הוא במעמד חברתי נמוך או אם הוא חווה אסון גדול'". כשה"עותרים" מתכוונים להעלות הילוך ולצאת להפגנה, המערכת מזהה אותם מראש ונציגי משטר פשוט מונעים מהם להגיע למחוז חפצם. כותרת הכתבה: "שלא תעזו אפילו לחשוב על זה".

סימנייה

"'צחי קיבל את הכסף', כתב המאכער לאיש העסקים", מוסרת הכותרת הראשית של "דה-מרקר". צחי הוא צחי הנגבי, שבזמן שליחת המסרון כיהן כשר לפיתוח אזורי – תפקיד רלבנטי למיזם הגרנדיוזי שצמד העסקנים המדובר ניסה לקדם. הכתב, גור מגידו, משוחח עם הנגבי ומקבל ממנו תשובות לא משכנעות לגבי הכסף שלטענתו הוא לא זוכר שקיבל – ואם קיבל, דיווח עליו כדין.

בתחקיר שובצה גלריה שמסכמת את רשימת המעורבים הבולטים בפרשה, שכוללת מקורבים של נתניהו (רון דרמר, יואב הורוביץ, דוד שמרון), את מודי זנדברג מפרשת הצוללות ושני בניו של אביגדור ליברמן, עמוס וקובי. שני הפונקציונרים שאליהם מתייחסת הכותרת בשער הם קווין ברמיסטר ("איש עסקים אוסטרלי") ואמנון ריבק ("יזם-לוביסט").

ענייני תקשורת

צנזורה. ב"7 ימים" מפרסמים רונן ברגמן ואיתי אילנאי סיפור שנאסר לפרסום במשך 23 שנה: קבורתם של עשרות לוחמי קומנדו מצרים שנהרגו במלחמת ששת הימים באזור קיבוץ נחשון. כיום, הם מציינים, מצוי מעל הקבר מגרש החניה המשמש את מבקרי "מיני ישראל". בתיבת טקסט קצרה שנלווית לכתבה מציינים המחברים שבפעם הראשונה שבה ניסה ברגמן להביאה לפרסום, ב-1999, "דובר צה"ל הגיב כי הסיפור כולו אינו נכון ואין קבר אחים באזור קיבוץ נחשון".

ערעור ל"ועדת השלושה" על החלטת הצנזורה נדחה, וכשב"הארץ" (שם עבד אז ברגמן) עתרו לבג"ץ הבהיר השופט אהרן ברק שכדאי לעיתון למשוך את העתירה. "מאז הגשנו את העתירה עוד פעמים רבות לצנזורה ובכל פעם נתקלנו בתגובה דומה, כי זוהי 'העת הגרועה ביותר' לפרסם את הסיפור. וכך, משנה לשנה, מעשור לעשור, תדלקה המערכת את עצמה בעוד ועוד תירוצים כדי להגן על ההחלטה הראשונה שלה. עד השבוע, שבו בהינף יד הוחלט בצנזורה: מאשרים את הפרסום".

פארק "מיני ישראל", 2019 (צילום: משה שי)

פארק "מיני ישראל", 2019 (צילום: משה שי)

התאגיד. הממונה על תלונות הציבור בתאגיד השידור הציבורי, אורלי ממן, טוענת שמועצת התאגיד מנסה למנוע ממנה להמשיך לקדנציה שנייה באמצעות מכרז שנוסח כך שלא תעמוד בתנאי הסף שלו. כתבת "גלובס" ענת ביין-לובוביץ', שמדווחת על דרישתה לבטל את המכרז, מוסרת שיו"ר מועצת התאגיד, גיל עומר, טוען שחוות דעת משפטית גורסת שאין להאריך את כהונתה של הממונה על תלונות הציבור מעבר לחמש שנים – אורך הקדנציה הנוכחית של ממן.

עושים לביתם. בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות" מתפרסם מוכרחון (חבצלת דמארי) על ועידת הבריאות השנתית של קבוצת מוזס, שתתקיים בסוף החודש. במודעה שנדפסת בהמשך הגיליון משובצים סמלילי השותפים: ההסתדרות, ההסתדרות הרפואית, פמי, צבר רפואה וחברת קנביס.

רגרסיבי. במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון" מראיינים את יפעת גליק, שמובילה את סיקור הסביבה בתאגיד השידור הציבורי. גליק עושה כמיטב יכולתה להסביר למראיין, אריאל שנבל, שעיסוק במשבר האקלים ובכוחות הכלכליים שמלבים אותו הוא לא עניין של ימין ושמאל, שמרנים מול פרוגרסיבים, ומציינת שהיא מקפידה להקשות על מרואיינים מכל הכיוונים.

הקטע המדכדך בראיון מגיע לקראת סופו, כששנבל אומר לה שצפה בכל התוכניות שלה ושהמסקנה שלו היא ש"ההתעסקות שלכם בנושאים שלנו בישראל יש אפס השפעה עליהם עוררה בי אי-נחת. זה נראה לי כמו תשלום מס לנרטיב פרוגרסיבי". בראייה גלובלית, לישראל באמת אין השפעה גדולה על היבטים מסוימים של משבר האקלים. ובכל זאת, המחשבה שעיסוק עיתונאי בהיבטים הללו הוא "תשלום מס לנרטיב פרוגרסיבי" נראית כמו תשלום מס לנרטיב הרגרסיבי.

דלוח. במדור הוויצים שפותח את "ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום", מציינים שקוונטין טרנטינו ודניאלה פיק הם כעת הורים לשניים. המחבר האנונימי הוסיף הלצה: "הוא אף פעם לא עשה חלק 2 בקריירה". לא ממש מצחיק, וגם ממש לא נכון: אחרי "קיל ביל" הוציא טרנטינו את "קיל ביל 2".