משבר האקלים

התשובה להתחממות: תבוסנות

בממשלה התאהבו בהכחשת האקלים המתוחכמת של ענקיות הדלק: יש משבר, אבל אין מה לעשות

07.07.2022
מימין: שרת האנרגיה קארין אלהרר, שר האוצר אביגדור ליברמן ונגיד בנק ישראל אמיר ירון (צילומים: יונתן זינדל ופלאש 90)

משבר האקלים הוא כבר מציאות קיימת. די לפתוח את החדשות ולהתבונן במבול הדיווחים על נזקי האקלים בכל קצות העולם: גלי חום נוראים באירופה, בארה"ב, בהודו ובפקיסטן; סופות חול חסרות תקדים בעיראק; הצפות באוסטרליה ובבנגלדש; שריפות ענק בסיביר והיד עוד נטויה.

נוכח הדחיפות הגוברת בפעולה אקלימית שאינה מתמצה בדיבורים, משונה במיוחד הרוח הנושבת ממסדרונות השלטון בישראל. נדמה שנציגי הממשלה עושים יד אחת עם בכירי תעשיית הגז והנפט, שהאינטרס שלהם דווקא ברור: להמשיך עד מתי שאפשר בחיפוש, בהפקה ובמכירה של דלקים פוסיליים, עם הרווחים השמנים שבצדם.

"בכל התרחישים, ישראל לא תוכל לעמוד ביעדים (האקלימיים) עליהם התחייבה", הסביר לאחרונה נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון בכנס שהפיק מכון הנפט (המתכנה כיום "המכון הישראלי לאנרגיה ולסביבה"), ארגון שהוא חוד החנית של ההתנגדות למדיניות אקלים ורגולציה סביבתית. "לפי שעה אין בידיה של ישראל פתרון ישים המאפשר את המעבר משימוש בגז טבעי למקורות נטולי פליטה, בטווח הזמן הקרוב". מנכ"ל מכון הנפט יוסי אריה המשיך באותו קו, ואמר כי "כשקובעים יעדים לאנרגיות מתחדשות שכולם יודעים שלא ניתן לעמוד בהם מבחינה טכנולוגית, כמו 30% הסתמכות על אנרגיית שמש, זה מוביל אותנו למשבר". אף על פי כן, הוא הוסיף באותה נשימה, "הטיפול בהפחתת גזי חממה הוא צורך קיומי. אם לא נעשה את זה – לא יהיה כדור הארץ בעוד 100 שנה".

"בכל התרחישים, ישראל לא תוכל לעמוד ביעדים עליהם התחייבה", הסביר לאחרונה נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון בכנס שהפיק מכון הנפט - חוד החנית של ההתנגדות לרגולציה סביבתית

גישה זו, שלפיה אי אפשר לעמוד ביעדי הפחתת פליטות גזי החממה מחד ושהאקלים הוא איום קיומי מאידך, מטעה ומסוכנת, ומהווה המשך ישיר להיסטוריית הכחשת האקלים של תאגידי הדלקים. מכיוון שהיא נשמעת יותר יותר מפיהם של שליחי ציבור – חייבים להזהיר מפניה וממקורותיה.

את הדואליות המתעתעת  של תפיסה זו היטיבה להדגים מירב ארלוזורוב בטורה ב"דה-מרקר" (24.5). "האמת המרה" מסכמת כותרת המשנה של הטור, "היא שההתחממות הגלובלית כנראה בלתי-נמנעת, וצריך להיערך לסיכונים החמורים הנובעים ממנה".

לפני עשורים, ענקיות הדלקים הזמינו דו"חות מדעיים כדי לבדוק את השפעתן על האקלים, כשהמחקרים הראו באופן חד-משמעי כי שריפת פחם, גז ונפט תורמת תרומה מכרעת לאפקט החממה, בחרו החברות האלה לא רק לקבור את הממצאים המובהקים, אלא לנקוט אסטרטגיה אקטיבית של הכחשה והטעיית הציבור. רק בחודש שעבר חייב בית המשפט במסצ'וסטס את ענקית הדלקים "אקסון", באחת משורה של תביעות אקלים שעסקו בנוהג הזה, להתייצב ולהסביר מדוע הטעתה את הציבור באשר לתרומתה לשינויי האקלים.

בתי זיקוק של אקסון מוביל בלואיזיאנה, 2017 (צילום: WClarke, רישיון CC BY-SA 4.0)

בתי זיקוק של אקסון מוביל בלואיזיאנה, 2017 (צילום: WClarke, רישיון CC BY-SA 4.0)

ואולם, עם התבססות הקונצנזוס המדעי בדבר משבר האקלים, נאלצו חברות הדלקים לאמץ טקטיקות חדשות. לטענת פרופ' מייקל מאן, אחד מחוקרי האקלים הבכירים בעולם, אסטרטגיות אלה כללו את העברת האחריות מהתאגידים לפעולות של יחידים, זריעת ספק, וקידום "דומיזם" (doomism) - התפיסה המוטעית שלפיה כבר מאוחר מדי לתקן. המשותף לשימוש בשיטות האלו הוא שהחברות, כמו גם הממשלות, מבקשות לעכב כל פעולה שתביא לצמצום החיוני בצריכה של דלקים מזהמים.

לטענת פרופ' מייקל מאן, הקונצנזוס המדעי על משבר האקלים אילץ את חברות הדלקים לאמץ אסטרטגיות חדשות, כמו העברת האחריות  מהחברות ליחידים, זריעת ספק, וקידום "דומיזם" (doomism) - התפיסה המוטעית שכבר מאוחר לתקן

בכירי המשק הישראלי נשמעים מתונים ורציונליים כשהם מסבירים לנו מדוע יעדי אקלים שאפתניים - או יעדי אקלים בכלל - אינם אפשריים בישראל. בין שהם מתרצים זאת בגידול באוכלוסיה, בהיותנו "אי אנרגטי" או בצפיפות האוכלוסין, בעלי תפקידים בכירים ממשיכים להיתלות בתירוצים המקדמים את הקו הפרגמטי-כביכול שמדבררת תעשיית הדלקים - קו שמוליך למסקנה שאי אפשר להסתמך על אנרגיה מתחדשת, ולכן מוכרחים להפיק עוד גז, נפט ופחם. עמדה זו, הנטועה היטב באבולוציית ההכחשה של החברות המזהמות, מנציחה את אי-העשייה בתחום האקלים, ומשחקת הישר לידיהם של תאגידי האנרגיה.

המסרים התבוסתניים האלה מסכנים את המעבר ההכרחי לכלכלה דלת פחמן, כי המסר שעולה בין השורות ברור: למה להתאמץ אם ממילא לא ניתן לעצור את שינויי האקלים? התשובה היא שקידום אנרגיה מתחדשת הוא אמנם נדבך מרכזי במאבק להפחתת פליטות הפחמן, אבל רק נדבך אחד. להצבת יעדים ולמאמצים כנים לעמוד בהם יש השלכות אדירות על גורל ישראל.

לא נכון לומר ש"אין מה לעשות"; לא נכון לומר ש"ישראל היא מדינה קטנה ולא רלוונטית". מדיניות ישראלית אחראית בתחום האקלים יכולה למנוע, הלכה למעשה, את החרפת משבר האקלים. שינוי האקלים הוא תהליך מורכב שבו אפילו עלייה של שבריר מעלת צלזיוס עלולה להגביר את התכיפות של גלי חום ואירועי קיצון אחרים. לכן אנחנו חייבים לפעול.

מתקן אגרו-וולטאי (צילום: ערוץ היוטיוב של Doral, דוראל אנרגיה מתחדשת)

אין שחר גם לטענה שהטכנולוגיה הדרושה לעמידה ביעדי האקלים עוד לא קיימת או שהיא יקרה מדי. ניצול נכון של המרחב האורבני ושילוב בין התייעלות אנרגטית לטכנולוגיה אגרו-וולטאית, שמשלבת פאנלים סולאריים בשטחים חקלאיים, יאפשרו לנו לעמוד ביעדים הנוכחיים ולחסן את ישראל מנזקי משבר האקלים. מה צריך בשביל זה? פשוט מאוד: רצון. אלא שמשרד האנרגיה מעדיף לקדם פתרונות גרועים אך קלים עבורו, כגון הקמת שדות סולאריים שמצריכים רשת הולכה עצומה. רשת כזו תעלה עשרות מיליארדי שקלים, אבל תהיה יקרה מדי לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינת הפגיעה בערכי טבע. האם זהו הפתרון היחיד? לא ולא.

שיעור החשמל שישראל מייצרת מאנרגיה מתחדשת עדיין עומד ב-2022 על 6% בלבד. זאת במדינה ששמיה הם מן הבהירים ביותר בכדור הארץ. גם אחרי יותר מעשור של מאבקים ציבוריים לקידום אנרגיה מתחדשת, אנשי ונשות משרד האנרגיה, משרד האוצר ובנק ישראל מובילים סדר יום אנרגטי שכולו מוטה לפיתוח משק של גז ונפט. הם מתייחסים לכל מדיניות אקלימית בביטול פטרוני ומבזה, בולמים כל ניסיון לעגן בחקיקה מדיניות אקלים שאפתנית, ומעניקים למזהמים הקלות מקוממות.

בכך מאמצים גופי השלטון בישראל את העמדות הקיצוניות ביותר שנשמעות היום בעולם נגד פעולה אקלימית - בדיוק אותן עמדות שמקדמות חברות הדלק.

 ד"ר יונתן אייקנבאום הוא מנהל גרינפיס ישראל

תגובות