זה התחיל, עכשיו כבר ידוע, בצו איסור פרסום שהופץ במערכות העיתונים. הצו הוצא על-ידי שופט, ונגע ל"פרשת מעילה הקשורה לגמלאי של המוסד". צווי איסור פרסום כאלה מגיעים למערכת כמעט מדי יום ביומו, בעיקר בענייני קטינים או סוגיות בטחוניות כבדות במיוחד. בדרך-כלל, דווקא ההודעה התמימה היא שמאיצה כתבים לנסות לברר מה מסתתר מאחוריה. הפעם לא העלו החיפושים הרבה. עד שכעבור שבועות אחדים יצא זאב שיף בידיעה שכותרתה "מידע כוזב השפיע על המהלכים המדיניים עם סוריה". קריאה קפדנית של הידיעה מעלה ששיף אכן עסק ב"מידע הכוזב" ולא במוסר המידע הזה. ועניינו של שיף, על-פי עדותו, היה אך ורק בתהליך קבלת ההחלטות שהושפע ממידע כוזב, בטשטוש הגבול שבין אמת לשקר בחשיבה המדינית. מאחר שלא עסק באיש, אלא בסוגיה האסטרטגית המדינית, לא נמצא גם עובר על צו איסור הפרסום. אפילו המלה "ביטחון" לא הוזכרה בידיעה המקורית.

על חשיבות הידיעה יעידו אמות הספים שהזדעזעו בעקבותיה, במידה לא קטנה בזכות המוניטין המקצועיים של שיף. לא עברו יומיים-שלושה וכל הסיפור, או כמעט כולו, יצא לאוויר. הסוגיה האסטרטגית המדינית נדחקה לשוליים לטובת הסיפור הפיקנטי המסעיר. כתבים ופרשנים ובוגרי המוסד התחרו זה בזה, מי ידע קודם כמה פרטים, ולמי יש בטן מלאה יותר מלאחרים בהמוני סיפורים. ואת מה שהחסירו העיתונאים, השלימו בעלי העניין, שביקשו לרומם איש-איש את חלקו בחשיפה ובטיפול בפרשה, בנוסח "אני הייתי שם קודם". גם כמה מחברי ועדת המשנה לשירותים חשאיים, המצווים על סודיות גמורה, לא יכלו להתאפק והסגירו פרטים שאפילו העיתונאים חסרי המצפון ביותר לא העזו לחשוף, מתוך תחושת אחריות. לצו איסור הפרסום לא נותר זכר. גם הצנזורה נותרה אובדת עצות. העיקרון המקובל מימי הפרשה הראשונה (לפני שכל סוגיה הפכה לפרשה), שכל מה שמתפרסם במקום כלשהו בעולם הוא בלתי ניתן לעצירה בידי הצנזורה, שבר כאן שיאים. "המקורות הזרים" שיחקו הפעם תפקיד ראשי, אפילו יותר מאשר בפרשת משעל. אם ה"דיילי טלגרף" הבריטי פירסם את שמו של מוסר המידע, ממהרים בשני ערוצי הטלוויזיה לפרסם אותו, ואחריהם הולכים כולם, כדי שלא לצאת פראיירים. אבל מי שמע על ה"סידני מורנינג הראלד"? עיתון חשוב בוודאי, וקוראיו בטח מתים לדעת שהפרשה נמשכה שש שנים. ואם מישהו פיספס את המהדורה ההיא של ה"סידני מורנינג הראלד", יכלו גולשי האינטרנט לאתר אותה, ומכאן סלולה הדרך לפרסום עוד פרט מהפרשה. פרט מסעיר וחיוני, תודו. אנשי הצנזורה, שלא יכלו עוד לאסור את הפרסום עצמו, התעקשו רק על הנוסח: "לדברי ה'סידני מורנינג הראלד', בידיעה שהתפרסמה במהדורת האינטרנט של העיתון...".

אין זו הפעם הראשונה ששאלת הצנזורה עולה לדיון. וגם אלה שמודים שהיא חיונית במדינה מוקפת אויבים מעלים שאלות על אופן הפעלתה. אולי זו קלישאה, אך אין בה לגרוע מהצורך לדון שוב ושוב בהפעלת צנזורה בעידן האינטרנט – שחשף את פרטיו של ראש המוסד, ואינו כפוף לצווים של שופט או צנזור. למוסד יש היום הרבה עניינים לעסוק בהם, אבל ייתכן שלא האחרון ברשימה הוא ההתמודדות עם דעת הקהל. בין כל השינויים העוברים על העולם ועלינו, אנחנו מגלים שהקהל לא כל-כך טיפש, אי-אפשר עוד למכור לו שטויות מאחורי הנוסחה "סוד בטחוני", ואפשר, וצריך, להתייחס אליו ברצינות. הרי ממילא בכל פינת רחוב תמצא מישהו שהיה פעם במוסד או בשב"כ, או מכיר מישהו שהיה פעם במוסד או בשב"כ, או עבר על-ידי מישהו שהיה פעם במוסד או בשב"כ, ולכולם יש מה לומר, וכולם יודעים הכל יותר טוב. אחרי שהלכו אצלנו בעקבות הבריטים ופירסמו רשמית את שמם של ראש המוסד וראש השב"כ, ועכשיו כבר יודעים גם מי רוצה להתמנות לאיזה תפקיד, ולמה הוא יקבל אותו ו/או לא יקבל אותו, ומה השיקולים המנחים בבחירת המועמד לתפקיד כזה או אחר – הגיעה השעה למנות דובר ל"שירותים", שיפרסם הודעות בצורה מסודרת, ויוכל גם לבוא בדברים עם העיתונאים, לשאת ולתת על כל פרט ופרט. אז גם תינטל מכמה וכמה כתבים ופרשנים חדוות ה"יודע הכל". וגם זה יתרון לא מבוטל.

ועוד נ"ב אחד, לא קטן ולא מבוטל, והוא לא קשור לצנזורה אלא לבית-המשפט: זכה יהודה גיל, ובתוקף היותו בוגר המוסד, טושטשו פניו בפרסומים. לעומת זאת, פורסמו תצלומיהם של כמה וכמה "יהודה גיל" אחרים, שלא היו קשורים לפרשה, אך ניזוקו מחמת שמם. אך יותר מכל ניזוקו אשתו ובנו של גיל. הם מצאו את תצלומיהם פרושים על פני כל עיתון ובכל רשת טלוויזיה. היו אפילו צילומים משותפים של בני הזוג, שבהם האחד – שחטא כנראה בפשעים איומים ונוראים – טושטש, וזו שלא חטאה ולא פשעה נחשפה לעין כל. ומדוע? האם היה בפי האשה והבן מידע כלשהו? לא. הם סירבו להתראיין, נאמר. בנו של גיל אף צולם כשהוא מנסה לזרוק את הצלמים מגינת ביתו. חצוף שכזה! במצבו הנפשי המיוחד הוא לא מתפנה לדבר עם העיתונאים! כל חטאם הוא שהעורכים השאירו משבצת לצילום, ואותה היה צורך למלא בכל מחיר, ובעיקר במחיר פגיעה בבני משפחתו של הפושע, וליתר דיוק, של החשוד.

אז נשוב ונאמר: זכות הציבור – וחובתו – לדעת כיצד מקבלת הממשלה שלו החלטות על שלום וביטחון, ממה היא מושפעת ומדוע. אך אין לאיש הזכות לחדור לפרטיותו של מי שלא עשה רע לאף אחד, רק כדי שהצלם ועורכו לא ייצאו פראיירים של אף אחד.

גיליון 12, דצמבר 1997